חלק ב' – פרק א' – מה שאתה עושה מזה

20.10.13

לפני עשרה חודשים שב החו"מ לגבעתיים לאחר שהות מצטברת של שנתיים בברלין. שלושה חודשים ניסה להבין "מה עכשיו" ובתחילתו של החודש הרביעי התקבל לעבודה כמקרין סרטים בסינמטק תל אביב.

"אבל אתה אמן!",  תמה מנהל הסינמטק על רצונו של כותב שורות אלו למלא תפקיד זה,

– ועבודת המקרין אינה אמנות?'

משחילתפילם

סרט הפילם עובר מסלול, מבוך של גלגלים, מנופים, קפיצים, מראות, אלומות אור ומגיע אל גלגל האיסוף המתגלגל ואוסף את הצלולויד שהוקרן כבר. הסרט רץ, אחרי שמונים דקות גלגל האיסוף מלא ויש להחליף לגלגל נוסף, ריק. בזמן ההחלפה הסרט ממשיך לרדת בנחישות ו"נשפך" בלי הפסקה על הרצפה. נושמים עמוק, עוצרים עם היד את הגלגל המלא, מסירים את נייר הדבק שמחבר בין שתי המערכות, מפרידים ביניהן, מוציאים את הגלגל המלא ומכניסים את הריק. מסובבים את הריק מהר מהר עם האצבעות כך שכל הצלולויד שנשפך על הרצפה יגולגל עליו.

"החיים זורמים לי כמו חול בין האצבעות" אומר אחד הקולגות, "לנשום עמוק ולהחליף לאט את הגלגל", משיב.

CinemadocNati

סרטים גרמניים בסינמטק. השחקנית המבוגרת נראית כמו אותה רופאה ברלינאית שטיפלה בחו"מ לאחר שידו נשברה. "יש לך שם חיבה?",

–          נתי.

–          נתי, כמה חמוד, אני יכולה לקרוא לך כך? אתה יכול לקרוא לי גם בשם חיבה שלי … xxx…

בלילה תיקשרתי תוך כדי בפעם הראשונה בגרמנית.

עוד פחות מחודש טס לבקר את החברים בברלין. כאן בישראל הנושא של "ברלין" נמצא כל הזמן בכותרות. "זה אינטרס כלכלי", מסביר למי שמעוניין לשמוע. הישראלים שעוברים מכאן לשם שייכים למעמד הבינוני פלוס, מה שמכניס כסף לעיר ברלין. רבים מקוננים, "המדינה מתדרדרת, הכל קורס",

–          הכל כבר קרס. אנחנו כעת בפוסט אפוקליפסה. מדינת ישראל הוא כמו גופה – גוף חסר נשמה.

"למה חזרת מגרמניה?", חוזרים ושואלים. שב ועונה את אותה התשובה – "כי רציתי". ככל שהזמן עובר ההכרה כי רצונו של החו"מ לשוב היתה נכונה. יותר ויותר ישראלים עוברים לברלין מה שאומר שסחבק לא אמור להיות שם. ה"הייפ" סביב העיר מעורר בחילה ושמה מתנוסס בכל "דף בית" של כל אתרי החדשות ברשת.

לכתוב לפחות שלוש שורות ביום – זו המטרה. לא פשוט לשוב ולכתוב לאחר שמונה חודשים, אך ככל שמקפיד לכתוב חש שכושר הכתיבה חוזר.

24.10

בבחירות העירוניות ניצח המתחרה בראש עיריית גבעתיים. ראש העיר היוצא, אדם שהחריב חלקים נרחבים מהעיר עוזב את לשכתו והחו"מ מקווה שלא ישוב אליה. בזמן שמקרין סרט גרמני משוחח בסקייפ עם חבר גרמני בברלין. פעם בחודש שולח מישראל כסף לחבר גרמני שמצבו הכלכלי בכי רע. בעוד שלושה שבועות טס לביקור. ארבעה ימים בברלין, שלושה באתונה ועוד שישה בברלין. מתכונן לחגוג שם את יום ההולדת ה-38.

מידי פעם בפעם מגיעים שחקנים ושחקניות, בימאים ויוצרים ומופתעים לראות בסינמטק את החו"מ. "באת לראות סרט?" או "הגעת לפרמיירה?", הגדיל ואמר אותו אחד ששאל, "אה, אתה פה כדי לראיין אותי?".

–          אני מקרין.

–          וואלה, סרט שלך?

–          לא, אני מקרין כאן סרטים. אני מקרין.

–          וואלה, יפה, סינימה פראדיסו.

–          בדיוק.

מצלם עם מצלמת הוידאו המשומשת שנרכשה בשבוע שעבר. המצלמה הקודמת, בת הלוויה הצמודה בחמש השנים האחרונות חדלה מלתפקד לפני כחודש. מאז הגיע כותב שורות אלו לסינמטק, תיעד את השומר בכניסה, את המנקים והסדרנים.

27.10

ממתין לבואו של המרצה. המחשב כבר מחובר, המקרן דלוק ועשרות קשישים שהגיעו לשמוע ההרצאה ממלאים את האולם חצי שעה לפני תחילת ההרצאה. הם עצבניים.

3.11

פרויקטים שונים עולים ונופלים. פעם אחר פעם מגלה שכשאתה משתף פעולה עם אנשים הם הופכים את עורם ברגע שנכנס לפרויקט אלמנט הכסף או התהילה. כיצד בכל זאת יוצרים משתפים פעולה? הדבר מתרחש בכל רגע. ביום החופשי שמקבל פעם בשבוע עושה החו"מ פעולות למען עצמו. ביום החופש האחרון צילם את ברטה התופרת שעובדת בחנות הקטנה שלה ברחוב עוזיאל ברמת גן כבר משנת 1963.

6.11

אמש ישב כותב שורות אלו עם האיש וההשראה קובי אור. משוחחים על אמנות ואמנים בבית קפה הממוקם בפינת הרחובות בן גוריון ושדרות ירושלים ברמת גן. מול בניין ה"שקם" הישן. קובי אומר שמעדיף להגיע לבית הקפה הזה כי אין במקום הזה פוזה. הבעלים מחייך ואין את כל העניין הזה של "האמנות". קובי לא רוצה להיות חלק מעולם האמנות, החו"מ חש שחולקים אותה תפישת עולם.

לפני יומיים ביקר בבית החולים איכלוב על מנת לבצע בדיקת דם. האחות מתבדחת רגע לפני שמחדירה את המחט, ועבדכם שרגיל היה לאחיות שפונות אליו בגרמנית, מתבלבל לרגע.

היום הגיע לקבל את תוצאות הבדיקה. "זה יקח דקה וחצי, תמתין". מתיישב והבחור שממתין נקרא לחדר האחות. אחרי דקה בפנים הוא יוצא עם פנים רגועות. אחרי 5 דקות נוספות של המתנה פונה לאחת העובדות במקום,

–          אמרו לי להמתין דקה וחצי…

–          כן, יש שם עובדת סוציאלית.

–          מז"א? תמיד יושבת שם עובדת סוציאלית?

–          כן… כן…

כשבסוף נכנס העובדת הסוציאלית מתנצלת, "לא ראיתי את הדף שלך"…

–          העיקר, הכל בסדר?

–          כן, הכל בסדר.

–          אפשר לשאול למה עשית את הבדיקה?

–          הייתי שנתיים בברלין.

ב- 16.11.13 טס לבקר. החום מהחברים בעיר מורגש היטב על ידי כותב שורות אלו, העיר קרה. כעת כשכותב (3.12) כבר נמצא חזרה בישראל. למרות הקלישאה זה יכתב – כעת השבועיים האלו מרגישים כמו חלום. כמעט ולא ישן שם, נפגש בלי הפסקה עם חברים וטס לארבעה ימים לבלות באתונה. כל יום מתעורר באתונה מול הזריחה שעולה מאחורי האקרופוליס. כולם פונים אל החו"מ ביוונית כי כנראה שדומה ליווני.

IMG_1467

חוזר מאתונה לחגוג את יום ההולדת בברלין. לא רבים מגיעים למסיבת יום ההולדת שהתקיימה בגלריה של חברים בצפון ברלין. בעלי הגלריה טרחו והכינו מיני מזונות, כולל חומוס עבודת יד, מוסיקה חיה נוגנה ועבדכם הסתובב כה וכה, זלל שוקולדים ותהה מה כל זה אמור לסמן לו. כששב בלילה לדירה מתעדכן באינטרנט על מותו של אריק איינשטיין מ"מפרצת באבי העורקים". לא נרדם כל הלילה. שורף ולוחץ בחזה.

יומיים לאחר ה"מסיבה" שב לגלריה על מנת לשלם לבעליה את הוצאותיו. "אתה אחד מאיתנו", אמר בעל הגלריה, "אתה שייך לכאן". למחרת אמר סטפן, המורה לשעבר לגרמנית, "נתי, אתה לא ישראלי, אתה חצי גרמני וחצי ישראלי".

ניגש למשרדי הרובע על מנת לעדכן כי איני מתגורר עוד בעיר. "אתה עוזב את גרמניה חזרה לישראל?", שואלת הפקידה, "שתהיה לך דרך צלחה בחזרה הביתה". הפקידה בבנק גם היא מתפלאת, "אתה אחד היחידים שמעדכנים על עזיבתם". אחר כך היא פוצחת בסדרת שאלות אודות ישראל הכוללות כל קלישאה אפשרית. היא עוצרת רק כשהבוסית שלה נעמדת לידה ומלכסנת מבט זועף.

לילה לפני הטיסה חזרה פוגש את רגינה, עימה בעבר תורגלו הגרמנית והעברית. היא לא פקדה את יום ההולדת היות וביקרה באותו הזמן באושוויץ. היא מראה תמונות משם בפלאפון שלה וברקע מתנגנים מהמחשב שיריו של אריק איינשטיין. מתרגם לגרמנית.

במטוס חזרה לישראל מפריד מושב ריק בין עבדכם הלא נאמן ואשה ערביה המביטה מהחלון. היא עטופה במעיל עבה וכשהדיילת עוברת מסמנת לה בתנועות ידיים במה היא מעוניינת. עיניה של האשה נעוצות כל זמן הטיסה בנשקף מהחלון וכשקו החוף מתגלה הן מתחילות לדמוע. באולם קבלת הפנים רצים אליה שני ילדים והיא מחבקת אותם.

אודות נתי

מתעתד, מתמודד, מתגמד, משתדל לא לפחד.
פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *