ארבע שעות טיסה – פרק אחרון – שיבה זמנית

אוגוסט

משלוח ראשון – ארגז קרטון, 14 קילו, משוגר לישראל. ספרים, מחברות, פילמים. משלוח שני – בגדים. היתר יגיע בטיסה עם כותב שורות אלו. בחודשים הקרובים צפויה שיבה, לפחות זמנית, מהגלות.

"לא קל שם…", מגיבים לבשורה מספר מקורבים. אולי עבור המעוניין להשאר, למצליח להתנתק מחייו הקודמים, יותר קל להשאר.

"כשאתם מוותרים ומרפים מהעבר, אתם מאפשרים לעצמכם לחיות את הרגע בשלמותו". כתב את זה יפה דון מיגל רואיס בספרו "ארבע ההסכמות". או שלא מרפה מהעבר, או מהווה המתקיים בו זמנית במרחק ארבע שעות טיסה.

 ביקור בישראל בחודש יולי מבהיר את שהיה בצל. במקביל לדלתות ההולכות ונפתחות בברלין, משהו הולך ומתפוגג בתודעת הכותב. זהו אינו זכרון מדינת ישראל שמתפוגג, אלא מספר קשרים ומקורות חום המצויים שם. פוגש מכרים רבים בשני ארועי המחאה בהם לוקח חלק במהלך הביקור. נעים להפגש, גם אם זה בעיקר בהפגנות, עם אנשים שאתה מכיר כבר עשר וחלק גם עשרים שנה. נעים להלחם ביחד על מה שחשוב לך.

הסולידאריות באה לכדי ביטוי באיים בודדים בשטח ישראל – פלסטין, אך עודנה קיימת. ישנם המוכנים להאבק יחד, גם אם כמותם מתכווצת ומתנפחת חליפות.

"החיים הם מלחמה", משנן סבא באזני הילד בשנות השמונים.

בית הוא בית. המימרה "ישראל היא הבית" אינה אמת. רק בית הוא בית. מדינה היא מדינה.

אין לדעת כמה שנים יעמוד הבית בגבעתיים על תילו, לא כל שכן הגן המקיף אותו. בינתיים מעוניין להמצא בקירבתו ובקרבת העצים. בביקור האחרון נראה היה כאילו עברו על הגן חודשים קשים.

אוהב דברים רבים בברלין, גם את השפה. גיאולוג המתפרנס מהוראת גיאוגרפיה בבית ספר תיכון מציע שאבוא לספר לתלמידיו אודות ישראל כפי שחווה אותה.

הכתיבה מתבררת כצורך. על אף שהוצאת ספרים מגלה עניין בהפיכתו של הבלוג לספר, מבין שלמעשה כותב על מנת לשחרר את הכלוא. הנכתב בבלוג אינו מכיל "דרמות  גדולות" אלא יותר רגעי התנהלות. הדרמות נותרות בזכרון, אולי יום אחד יעלו על הכתב.

פוגש בברלין אמנים, ישראלים לשעבר, החיים בה עשרים ושלושים שנה. כל אחד מהם מתוודה על הכאב בשל הניתוק ממקורות החום. ישנם גם כאלו החיים בהרמוניה עם עצמם וסביבתם.

הציפורים בחצר מצייצות כמו בגינה גבעתיים. למעשה זה לא בדיוק ציוץ, אלא יותר קרקור מטריד באופן מציק ועם זאת מכמיר לב. כאילו על מנת לגרום לכותב שורות אלו לדייק בתאוריו מתייצבת בנחישות יונה אפרפרה על ענף מול החלון והומה משהו כמו "אינני מקרקרת, אני הומה".

יושב בספריה, כותב. בתיק הגב נמצא כרטיס טיסה בכיוון אחד. "אל תחזור, זה גיהנום פה", חוזרים ומתריעים מישראל.

שב אל הסיוט המיוצר כל רגע נתון על ידי העומדים בראש ומשתפי הפעולה עימם.

כתמי האפרטהייד בשטחים הכבושים,

ההתעללות בחלשים,

שילוח העובדים הזרים אל מותם,

הרס הסביבה והתרבות,

כתמים אלו התמזגו לכדי כתם כהה ענק אחד המכסה את כל הארץ המובטחת.

"וחושך על פני תהום",

חור שחור.

המשפט "מה מצאת – לא מצאת, אין לך לאן לחזור" הוקלט לאלבום "עבודת בית" לפני שלוש או ארבע שנים.

קדימה אל הגיהנום,

 לטפל בעצי גן העדן.

מוזמן לספר אודות ישראל לכיתה בבית ספר אקסטרני. מציע לבחור שהזמין להעביר המידע באופן פחות קיצוני מבדרך כלל. אחרי מספר דקות נסיון ריכוך העמדות נוחל כשלון חרוץ. מספר על מחנה הריכוז לפליטים שנבנה בדרום ישראל, מצטט את דברי ישעיהו ליבוביץ אודות המנטליות היודו-נאצית והדימיון בין הנאציונאל סוציאליזם לדתיות לאומית. אחת אינה מפסיקה להתקומם. מתנגדת ללאומיות אך מתנגדת גם לביקורת על ישראל. מסביר על השטחים הכבושים ובאופן מפתיע מצייר בקלילות את מפת ישראל על הלוח. כאילו מצייר אותה על בסיס קבוע. מספר על הנשק שישראל מוכרת, על ההתעללויות בערבים, על חיסול הטבע והתרבות. כאילו רוצה להשאיר כאן משהו טרם השיבה לישראל. כשמגולל את פרשת מתן הפלסמה אחד מהם מציין שזה ממש כמו ישו, "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי"…

מקדים את תאריך השיבה לישראל. מתכנן לשוב לברלין רק לצורך הופעות שכבר נקבעו. השכנים בבניין מרעישים כמו שלא הרעישו מעולם. חש תחושות דומות לאלו שחש טרם עזיבת ישראל. עד לרגע זה נשלחו כבר שלושה ארגזים מכאן לשם, בכניסה ממתין ארגז נוסף ועוד אחד בתכנון. דלתות בבניין נטרקות ללא הפסק, מסיבות אצל השכנים כמעט כל ערב, תינוק בוכה ללא הרף, פעמוני הכנסייה מצלצלים חזק מתמיד, צעדי השכנים בקומה מעל מתעצמים והולכים. בעל הדירה של כותב שורות אלו אינו משיב לאי מיילים ששולח לו.

מעוניין להגמל מהיצירה. אין לדעת איך עושים זאת. אולי לומדים מקצוע מעשי מה שנקרא. החבר הטוב בישראל עשה זאת כבר לפני שנים. הבין מה המחיר שמשלמים היוצרים עבור יצירתם ועל אף היותו מוסיקאי וכותב מחונן הקדיש את זמנו ומרצו ללימוד מקצוע. בשבועות האחרונים פגש החו"מ אמנים רבים בעיר. הם השקיעו מאמץ כה רב בהופעותיהם. בתום ההופעה נראים סחוטים. מקוששים את המעות הדלות שהצופים הואילו לתת להם. מאז ומעולם סבלו רוב האמנים אך בתקופה הנוכחית חש כי אין מקום עוד לאמנות. לא בעולם כפי שהוא היום. כפי שכבר נכתב ונאמר, בני האדם שרויים כבר במלחמת העולם השלישית. האפשרות היחידה העומדת בפני האדם היא לפעול, להלחם, או לחדול. גם "אמנות המחאה" אינה מייצרת שינוי. ו"אמנות לשם אמנות", אין בה היגיון בה כפי שאין הגיון בפרחים המוטלים בשדה קרב.

על אף ששכר הדירה שולם גם עבור חודש ספטמבר פועל על מנת לשוב כבר בתחילת החודש. חלילה לא מבקש את הכסף חזרה, רק לתת המפתחות, למסור הדירה ולקבל את דמי הפיקדון בחזרה. כותב זאת לבעל הדירה אך הוא אינו משיב. בעל הדירה, אגב, הוא אביה של מכרה מישראל. הוא אפילו גר בגבעתיים. לפני ששכרתי מהאדון הדירה נפגשנו והוא נתן לי נאום ציוני נלהב. מחברת ניהול הנכסים השיבו כי אני אמור להיות בדירה עד סוף החודש.

29.11.12 – סיקור החודשיים האחרונים

 שב לישראל ומטפלים כאן בח"מ. לא ברור מה התרחש בחודשים האחרונים בברלין. אולי נשאב כותב שורות אלו אל תוך סוג של ריק. לא ברור. לאחר חודש בישראל שב לברלין על מנת להעלות את המופע "תשארו בבית" בדרזדן.

"תשארו בבית", דרזדן 21.10.12

[youtube]http://youtu.be/xP5RS_B3Lgs[/youtube]

תוך כדי השהייה בגרמניה שב לצלם בעזרת מצלמת הוידאו לאחר חודשים ארוכים בהם לא צילם דבר. אולי זה סימן טוב. אחרי עשרה ימים בגרמניה, הכוללים את ההופעה המוצלחת ומפגש עם חברים רבים, שוב שב לישראל. חש ניתוק רגשי עמוק ממה שמתרחש במולדת. פוליטיקה, התדרדרות המדינה וקריסת הערכים עוברים לצד החו"מ. אולי זו תוצאה של השהות מחוץ לארץ. ההבנה העמוקה שהעם היהודי החי בישראל הוא עם ככל העמים. לא מוסרי יותר, לא "עם סגולה" ולא "עם נבחר". אין למה לצפות ואין ממה להתאכזב. על גבעת קוזלובסקי, שליד הבית בגבעתיים, ממשיך לשמור כמו שניתן לראות בוידאו. עומד לנסוע שוב למשך שבועיים לברלין לשם סגירת כל העניינים. מבין שתקופת החיים בברלין הסתיימה לעת עתה. ישנן עוד הופעות מתוכננות בעיר, ישנם קשרים חזקים, אהבה גדולה לעיר, לשפה, לאנרגיה.

גרמנים מדברים – ברלין אוקטובר 2012

[youtube]http://youtu.be/pcrF4tzUbA0[/youtube]

כעת, אחרי שנתיים בברלין, סחבק חוזר לטפל בגינה בגבעתיים. קוטף קלמנטינות, אשכוליות, לימונים, מחלק למשפחה ולשכנים. מקשיב לרדיו בגרמנית ומדבר שעה ביום גרמנית עם חבר גרמני בברלין. לא יודע מהם הצעדים הבאים, מגשש.

כעת, הראשון בדצמבר, קצת יותר משנתיים אחרי ההגעה לברלין, טס אליה שוב,

הפעם, אולי כדי להפרד,

זמנית.

מקבץ וידאו'ז מישראל

דיאלוג עם קצינת הקישור – 1.11.12

[youtube]http://youtu.be/t1cdeLdF1OE[/youtube]

 1.11.12 – Eating Nuts

[youtube]http://youtu.be/tBfQLsKPepg[/youtube]

המתנה ונסיעה בקו 55 -קריית אונו 11.11.12

[youtube]http://youtu.be/qqVWqgm_jfU[/youtube]

המלחמה על גבעת קוזלובסקי בגבעתיים – 12.11.12

[youtube]http://youtu.be/ioL7HECmSSA[/youtube]

"העם רוצה מלחמה" – ת"א 15.11.12

[youtube]http://youtu.be/lM2fUSYo9ss[/youtube]

אזעקת טילים – ת"א 18.11.12

[youtube]http://youtu.be/iWJq1ABhwBY[/youtube]

אודות נתי

מתעתד, מתמודד, מתגמד, משתדל לא לפחד.
פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא ארבע שעות טיסה – פרק אחרון – שיבה זמנית

  1. מאת ניר ביקלס‏:

    ברוך שובך! האמת, שני חברי יסודי הכי קרובים שלי גרו ב'אסירי ציון' (כמה אירוני) שאם אני לא טועה תוחם את הגבעה מצפון. היינו מתגנבים פנימה לשחק במערות הכורכר. אקיצר, אשמח לבוקר ניקיון

  2. מאת TSEVET ODED‏:

    We make it!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *