שם טוב 9.6.2012

הרגע חלפו 24 שעות אשפוז בבית החולים ויוואנטס שבפרידריכסהיין. צפויים מספר ימים נוספים של שהיה במקום. הפרישות והשקט שכותב שורות אלו ביקש בשורות הסיום של הפוסט האחרון, הגיעו תוך זמן קצר ביותר.

לפני שבוע ויומיים, ערב שבת, תום אימון הכושר היומי עם חבר טוב בפארק הסמוך לבית. הוא מגיש שקית תמרים, סחבק תולה אותה על כידון האפניים ומדוושים עד שהשקית והתמרים שבתוכה משתחלים באלגנטיות אל הגלגל הנבלם באחת. גלגל אחורי מזדקר כלפי מעלה, סחבק צולל אל הכביש, סנטר פוגש באספלט, יד ימין מתעקמת לאחור. האפניים מונחות על הזרוע בשלווה על הזרוע המעוקמת להפליא.

הרופאה הצעירה בבית החולים מבקשת שאעמוד זקוף, מסביר שלא מסוגל, היד נמתחת מעצמה לאחור ומכופפת את בעליה קדימה. גם טכנאית הרנטגן מבקשת הזדקפות וכותב שורות אלו מפיק יללות כאב. כשהאחות הרחמניה, המזכירה באופן חשוד אחת מן העבר, מגבסת את היד, היא מאיימת, "אם לא תזדקף, זה יכול להגמר גרוע יותר".

בחודשיים שבילינו כאן יחד העירה קצוצת השיער יותר מפעם אחת שלעיתים עמידתו של עבדכם הלא נאמן כפופה. "זה נותן לאנשים שאתה עומד מולם תחושה כזו של…", ואז היתה מחווה עם כף ידה ג'סטות קטנות לימין ולשמאל המביעות השתחלות כמו נחשית בעוד היא משמיעה קליקים כאלו.

"פריחה על כל הגוף, ד"ר, אני צריך כדורים אנטי-אלרגיים, כבר סבלתי מזה לפני שנה", הרופא מצידו מציג את כישורי הפנטומימה שלו, "תדמיין שמישהו מלמעלה מושך אותך בשערות להזדקף". האחות גוזרת את הגבס שיתכן וגרר הפריחה, וכשמתקינה את המתקן החדש על היד הדואבת, מצטרפת למקהלה: "תזדקף".

על אף הכדורים והמשחות מתעורר כל בוקר אל מראה פרדי קרוגרי פלוס יד שבורה. בביקור האחרון במרפאה פוסקת הרופאה שאין ברירה, הפריחה התפשטה על כל הגוף, יש חום גבוה, התרופות לא עוזרות, על החתום מטה להתאשפז למספר ימים בבית החולים.

על דלת הכניסה לבנין בו מצויה דירת סחבק תלוי דף עליו מצוירת טבלה בה אמור כל אחד מדרי הבניין לכתוב מה יביא למסיבת החצר שתתקיים בעשירי לחודש. לפני שעובר בדלת רושם את שמו, מציין, "בבית חולים", ויוצא אל המונית.

"אתה י-הו-דון", הטעים ימים מספר לפני תאונת האפניים ישראלי צעיר שעבר לא מכבר לברלין אל מול פני כותב שורות אלו.

–         למה אתה מתכוון?

–         אני מתכוון לזה שיש "ישראלי" ויש "יהודון", אתה י-הו-דון.

–         מה ההבדל בין ישראלי ליהודון?

–         אתה רגיש כזה, ככה זה יהודון, לא כמו ישראלי, שזה כבר פצצות לגבות, זה לא לראות בעיניים, זה לפוצץ.

–         אה הא…

–         אתה, אתה מתרגש מארוחות משפחתיות, מגן דוד קטן שמצויר על איזה קיר עושה לך משהו בלב… יהודון.

10.6.2012

kraftvoll – מלא כח, זו המילה בה הייתה משתמשת קצוצת השיער כדי לתאר את המטופלים הקשישים שלה. ככה גם תארה מספר פעמים בפני כותב שורות אלו את האופן בו היתה מעוניינת לחוות אותו.        "שלושים וחמש שנים מלאות בכח בישראל הספיקו לי. אין לי יותר כח להיות מלא בכח ". מספר על זה לחבר גרמני ומגולל באוזניו את סיפור הילדים באפריקה, בני ארבע-חמש, ג'ריקנים צהובים המכילים ליטרים של מי שתיה למשפחותיהם ושאותם הם נושאים קילומטרים רבים על ראשיהם. זה kraftvoll!

"תבטח בהם, אפילו שהם גרמנים", אומרת אום סחבק לסחבק בשיחת טלפון טרנסנדנטלית. מבין שהחשדנות היא הדדית בין צוות מחלקת האישפוז ובין הח"מ.

ב-1994 שהה כותב שורות אלו שבועיים באפריקה במהלך שירותו הצבאי, חוויה עליה דיווח זה מכבר במסגרת הבלוג. אז נוכח לראשונה במושג "מוסר כפול". מדינת ישראל מכרה נשק לפחות לאחד הצדדים במלחמת השבטים. לאחר מכן שלחה אל גיא ההריגה משלחת צבאית לשם מתן סיוע רפואי.

מרלן דיטריך מזמרת אודות "גבר אמיתי". כותב כבר גם בעזרת היד השבורה, לאט מתמיד אך בקצב הקלדה סביר. טוקסידו מון נשמעים צלולים מתמיד בתוך השקט החזק החובק את בית החולים.

חבר טוב מגיע לבקר ומשאיל את ה"שטן במוסקבה" של בולגקוב. סחבק מתחזק בעזרת קלאסיקות שלא קרא למרבית הבושה עד עתה. "הברלינאי האחרון", יורם קניוק. מעודד להבין שאתה לא הישראלי היחיד שחווה את העיר ותושביה באופן כה… חסרה המילה, אולי "דואלי" או שמא "נוירוטי".

מנסה להרים יד שבורה אל מתקן הניירות, משימה לא פשוטה. היד מתקשה למלא אחר הפקודה. נזכר בסיטואציה כמעט זהה לפני 29 שנים בבית חולים בלינסון. יד שמאל שהשרירים סביבה שוסעו במהלך הניתוח, מסרבת לציית ולהתרומם, "אני לא יכול". דוד אריה לצידי אומר שאני יכול, ולאט לאט כאילו בכוח המחשבה מתרוממת היד. משעין אותה על הקיר עד שמצליח להגיע למגבות הנייר במתקן. "כל ילד הוא גיבור קטן", שרה ברדיו טדי זמרת מעודדת.

הילד הזה, ליד העיר גומא שבזאיר, גבול רואנדה, שישב מחוץ לסרט הלבן שתחם את מחנה ה-UNHCR שבו טיפלו בילדים. ביקשתי שיבררו למי הוא שייך. הגשתי לו ערגליות והוא בלע – שאב אותן ברעב כמותו סחבק לא פגש מימיו. הח"מ הלבישו בסוודר הצבאי, או שאולי היתה זו חולצה צבאית. אמרו שההורים שלו שלחו אותו בגפו מרחק קילומטרים רבים מהבית כדי שיטפלו בו. עכשיו יכניסו אותו לתוך המחנה וידאגו לו. הנה הילד הזה

"הר הרמן", האח המתלמד משבש את שם משפחתו של כותב שורות אלו, "אתה זקוק לעוד משהו?", מחבר אינפוזיה נוספת. יש משהו נחמד בצליל של "הר הרמן", ניטראלי משהו, בקליל. "מהיכן באת, מישראל? זיהיתי גם לפי הספרים שמונחים כאן, ויש לי גם חבר טוב, ישראלי. כולכם נראים אותו דבר, פנים דומות וקרחת".

11.6.2012

אוכל ואוכל במין רעב שאלוהים יודע מאיפה הגיע. עולה ויורד במדרגות בנין האשפוז, מתעד רגעים בוידאו, כותב, לוקח את הכדורים בזמן, מושיט היד בחיוך לצורך חיבור האינפוזיות היומיות. למעשה כמעט ואף אחד מהמכרים אינו יודע אודות האשפוז והדבר מעורר מחשבות לגבי מקרה בו מסתלק אדם בפתאומיות מן העולם. כבר פעמיים האריכו ביומיים את משך האשפוז ובביקור הבוקר מסבירה הרופאה למתמחים אודות מצב החולה. היא מקיפה באמצעות הדיו הכחול שבעטה את אחד הסימנים על עורו של עבדכם הלא נאמן.

פעמיים ביום נמשח העור בקרם מיוחד ומתקבלת התחושה שה'חברה כאן ממש משתדלים להוציא במצב משודרג את המרוט שהגיע אליהם. רנובירונג, מה שנקרא. אף אחד כבר לא מורה להזדקף, והספר בגרמנית, שספרנית בית החולים החביבה מציעה, נקרא בנשימה אחת. אולי שם המחלקה, "תחנה 5 – הקליניקה לעור", הוא רק כיסוי למה שהמקום הזה באמת. תפאורה שלמה שנבנתה על מנת לתת טיפול מיוחד לישראלים-יהודים נוירוטים שרק שינוי פיזיולוגי של ממש יגרום להם להשתלב בגרמניה.

אינטרנט אינו זמין, מנסה להזכר מה היתה הידיעה האחרונה שקרא אודות המתרחש בישראל. מתקן הכליאה "סהרונים". לא כלא, מתקן כליאה. כמו לקרוא לארון מתים, "קופסת שהיה מתחת לקרקע". לא כל שכן השם "סהרונים", המעלה אסוציאציות חינניות של שקדי מרק בצורת סהר, או סהרוני גבינה בפינת הבישול אצל אודטה, או אביטל סהר, נער יחסי הציבור של ראש ערית גבעתיים. מחנה הריכוז הגדול בעולם המיועד לזרים בלבד ניצב איתן וזקוף במדינת ישראל.

אחד ה"זרים" ב"מתקן הכליאה סהרונים" יתלה עצמו בשירותים, אחר ישליך עצמו על הגדר (חשמלית?), מישהי אולי תצית את עצמה, ועוד כהנה וכהנה מיתות שונות ומשונות בהן בוחרים אנשים שאין להם כבר מה להפסיד, ויכולים להרוויח רק את השלווה הנצחית. שומרים י-הו-דים חמושים במגדלי השמירה במחנה הריכוז בישראל. הם ירו במי שינסה לברוח? ירו ישר או שקודם יצעקו "עצור"?

ניגש לשרותים ולא שוכח לקחת המבחנה המיועדת להכיל את האוצרון שיוענק בקרוב למעבדת בית החולים. כשהתחילו לבנות את מחנה הריכוז סהרונים המחשבה היתה שצריך לפוצץ אותו. היום נראה שמחנה ריכוז זה צריך להשאר על תילו לנצח נצחים. "אי אפשר ללמוד כלום מהשואה, זה לא שיעור", אמרה חברה טובה כאן. סחבק לעומת זאת גורס שניתן ואף רצוי ללמוד, לדוגמא, לא לבנות מחנות ריכוז לבני אדם.

על זה עשויה להגיע התגובה המתבקשת מכיוון עיריית גבעתיים:

"שישאר בברלין, רק את הגרמנים מעניין להתעסק בחרא שלו".

12.6.12

"בוקר טוב יפיפה!", קוראת האחות שמביאה את ארוחת הבוקר העשירה.

 קצוצת השיער, שגם היא עובדת כאחות (לא בבית חולים), סיפרה בשעתו שממש מלמדים בקורס לאחים ואחיות כיצד להיות אנרגטיים כשנכנסים לחדר החולה.

עדיין בביסים האחרונים ואל החדר נכנסים כל רופאי המחלקה עם הרופאה הכי ראשית שיכולה להיות. מתיש לדבר גרמנית על הבוקר. הרופאה הכי ראשית אומרת שלא נתגלו ממצאים חריגים בתוצאות הבדיקות שערכו לסחבק ושיש סיכוי סביר שהוא פשוט אלרגי לכדורים שנטל כנגד כאבי היד השבורה.

"אתה רוצה ללכת הביתה?", שואלת ההכי ראשית.

עונה שזה אפשרי,

לא בוער במיוחד,

 אבל אפשרי.

עורך סיבוב אחרון בגן בית החולים, מעשן סיגריה ומתכנן את צילומי הסיום לפני השחרור. אף אחד לא בא לקחת את האוצר שממתין בשירותים בתוך המבחנה. התלבטות האם להשאיר המבחנה, אולי לצד הבונבוניירה שנרכשה עבור צוות המחלקה, או פשוט להשליך אותה לפח.

מוציאים את המיטה, לכמה רגעים החדר ריק. מכניסים מיטה עבור חולה חדש. האחות המשחררת מגיעה, נותנת את כל הטפסים ושולפת את מחט האינפוזיה שבילתה בזרוע באופן קבוע בימים האחרונים. "מישהו מגיע לאסוף אותך?", שואלת. עונה שלא, יוצא לבד. היא שמחה לקבל את הבונבוניירה.

מעמיס התיק על כתף אחת, מנופף לשלום לרופא ויוצא.

את האוצר המחורבן משאיר מאחור.

אודות נתי

מתעתד, מתמודד, מתגמד, משתדל לא לפחד.
פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

8 תגובות בנושא שם טוב 9.6.2012

  1. מאת ניר‏:

    תרגיש טוב ושהיד תחלים היטב במהרה והזמן ינוצל ליצירה כתובה למוסיקה ולכל מה שלא מצריך את היד שאח"כ תצטרף ליצירה מבוצעת או שלפני הרבה לפני עם היד אפשר שכבר תעלה לכבוש בלי נשק במה ושתחובק כך או כך עוד ועוד לאו דווקא על-ידי לובשי בגדים לבנים הממונים על בריאות האדם שגם הם מסיימים בקופסאות לגופות תחת האדמה אלא בכלל ברחוב הברלינאי הישראלי ובדירה הברלינאית הגבעתיימית המטגנת קציצות בטטה שמזיזות עוד מילימטר של מסלול העולם ואמרו אמן
    שלך
    ניר
    מארץ גודרת פליטיה

  2. מאת נתי‏:

    תודה ניר יקר ואהוב,
    חיבוק מכאן

  3. מאת נטע‏:

    ואני חשבתי שאתה בדרך לפה כבר… באסה כשמתהפכים ככה מאופניים בנהריה קרה לי לא פעם בגלל ארגז או שקית. אבל… להוציא מלימוןלימונדה זה לכתוב ככה.
    נשיקות מחכים לך פה

  4. מאת נתי‏:

    תודה נטע יקרה,
    נשיקות חזרה,
    הרבה אהבה.

  5. מאת נעם טל‏:

    שלום נתי
    מצטער לשמוע שנחבלת
    זה קורה לטובים ביותר
    תרגיש טוב ותחזור לנגן ולהקליד מהר (וגם רק את הדברים נכונים…)

    אגב גרוש המסתננים:
    אפילו "נורבגיה הנאורה" גירשה לאחרונה אלפי אתיופים בהם ילדים שנולדו בנורבגיה ואינם יודעים אמהרית. הסיפור המלא במוסף השבת של מעריב.

    אני חושב שישראל צריכה לסייע לאפריקאים באפריקה. אי אפשר לקלוט מאות אלפים, במיוחד כשזה על גבן של השכבות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית.
    אם כל הצער שבדבר אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיות של אפריקה.
    ההשוואה למחנות ריכוז אינה במקום. המסתננים אינם תושבים או אזרחים, ואני בטוח שהם יזכו ליחס הוגן עד שיחזרו לארצם בטיסה (לא שולחים אותם ברכבות לאושוויץ)
    אם כבר השוואה ראויה (אבל שגויה): המחנות שהבריטים הקימו בעתלית ומקומות אחרים לפליטים יהודים שברחו מאירופה לאחר מלחמת העולם השניה.

    לגבי התחושות שלי: גם אני מרגיש רע מאד כשאני רואה שוטרים מעלים ילדים חמודים למכוניות בדרכם למחנה לפני הגירוש.

    נעם

  6. מאת נתי‏:

    נועם יקר,
    תודה על שכתבת.

    השוואה למדינות אחרות היא אחת ההוכחות לכך שמדינת ישראל היא ככל המדינות. ברמה הערכית. עובדה שאינה פשוטה עבורי שגוררת את השאלה, אם מוסרית אין הבדל בין המדינה בו חי העם היהודי לבין כל מדינה אחרת, מדוע יש להמשיך ולחיות דווקא בה?

    הקליטה היא של מספרים נמוכים יותר והשכבות המוחלשות מוחלשות על ידי השכבות החזקות.

    מהו מקום שבו מרכזים זרים רבים ביחד ושומרים עליהם? "מחנה איסוף"? אפשר לשנות את השם. אבל בסיכומו של דבר אם הדבר היחיד שמבדיל בין ישראל של היום לגרמניה של אז הוא רק תאי הגזים…

    יחס הוגן, להלן ציטוטים מאת רותם אילן:
    "אתה רוצה שאני אזיין אותך בתחת? רואים שאתה אוהב את זה"- פקח יחידת עוז לפעיל שלנו (התיק על הטרדה מינית שהגשנו נגדו נסגר מחוסר עניין לציבור)

    "האבא אמר שהוא לא אוהב אתכן יותר ושמצידו אתן יכולות לטוס"- פקח עוז לאמא וילדה במעצר בנתב"ג שביקשו להיפרד מהאב לפני הגירוש

    "תעני לו את, יש איזה שמאלן בטלפון"- פקח עוז במתקן הכליאה עונה לשיחה מאיתנו וצועק לפקחית שתדבר איתנו במקומו

    "אם אתה צריך ללכת לשירותים, תעשה פשוט פיפי בשמלה שלך"- פקח עוז לכומר בלבוש אפריקאי מסורתי שנעצר למרות שהוא חוקי בישראל

    "את אל תדברי, אין לך זכויות"- פקחית עוז לאם לילד אוטיסט בן ארבע שנלקח לבית חולים בעקבות המעצר.

    "מה אני בל בוי? צריך לסחוב לכם את הציוד? לא רוצים, מצידי אל תקחו"- פקח עוז בזמן מעצר של משפחה עם שלושה ילדים (טרי מהיום)
    ***

    שירים מאלבום חדש בעברית:
    http://soundcloud.com/nati-ornan

    ד"ש לכולם וחיבוק גדול.

  7. מאת אפרת‏:

    נתי היקר,
    אין ספק שבימים אלה יש צורך בפרובוקציות רציניות כדי להעיר אותי. ואכן זו הייתה פרובוקציה ראויה לשמה. מקווה שאין יותר סיבה לדאגה, אף שכמעט היה שווה את זה, כשחושבים על התיאורים המלבבים שהנפקת מתוקף הסבל שעברת. ובכל זאת, כשאני חושבת על זה, עדיף להיות בריא. אז תהיה בריא! אפרת (באותו קיוביק, קצת ימינה…)

  8. מאת נתי‏:

    כשקורא את שכתבת, אפרת אהובה,
    שומע את קולך:)

    מתגעגע ושולח את אהבתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *