גבעתיים – ברלין – גבעתיים 2010

צילומים: עידן נלקנבאום

וידאו'ז: החו"מ 

עובר ושב

1. פתח דבר

זה אינו יומן מסע. אלו הן דגימות מחוויות שרובן טריוויאליות ולחלקן יתכן שישנה משמעות כלשהי. זוהי מסירת מידע, חלקי רגשות ותחושות שאין חובה או צורך שהקורא/ת יזדהה עימן. מטרת הכתיבה היא תעוד, צריבתם של הזכרונות בעזרתם של ביטים אלקטרונים באופן שיעביר משהו מהמפגש השני בחיי עם העיר ברלין.

הראשון התקיים לפני שלושה חודשים, כשעדיין עבדתי בחברת הכבלים. נסיעה בת 10 ימים שמהותה מפגש ראשוני עם העיר, נסיעה לאוניברסיטה לאמניות כדי לשאוב אינפורמציה אודות מסלול הקבלה אליה, ומנוחה מהיומיום החד גוני, השוחק והמתסכל שסחבק חווה בארץ. באותו מפגש התארחתי בביתם של חברים טובים שהדריכו אותי בצעדי הראשונים בעיר ופינקו אותי סביב השעון. במהלך אותם ימים נעתי ברגליים דואבות הלוך ושוב ברחבי המטרופולין, תיעדתי ללא הפסק בסיועה של מצלמת הוידאו הקומפקטית, ולמעשה נהגתי כאותו תייר המגיע לעיר החלומות האסורה.

"אסורה" על שם המנטרה של אימי "אני לא אדרוך על אדמת גרמניה", "אסורה" על שם החרם של סבי שסירב לנסוע בחיפושית של אבי, החרים מוצרים גרמנים, או בקיצור נהג כמו רבים אחרים שמשפחתם חוסלה בשואה. אליבא דבריו לאורך השנים של סבא ז"ל, המשפחה נרצחה על ידי תושבים מקומיים ברוסיה הלבנה, בעיירה בילסק-פודולסקי.

מספר ימים טרם יציאתי השנייה לברלין שבה גופתו של סבי מהאוניברסיטה העברית, לה ציווה עצמו לצורך לימודיהם של פרחי הפקולטה לרפואה. סבא חזר מהמתים שנה וארבעה חודשים מיום מותו, ובלילה שלפני טקס הקבורה המתינו על שולחני בבית דפי העדות שמסר בשנות השמונים של חייו ל"יד ושם". בכל דף היה רשום שמו של בן משפחה אחר וגילו בזמן שהומת, שמות הוריו, תאריך הרצח ושם הזירה. לא היה כתוב שם שחוסלו בעיירה בילסק-פודולסקי ולא צויינה אחריותם של המקומיים. היתה רשומה רק המילה שמעולם לא קישרתי עם גורל משפחתי – טרבלינקה.

מטרת הנסיעה השניה לברלין היתה אחת, התרשמות מיצירותיהם של התלמידים באוניברסיטה לאמניות בפקולטה לתקשורת חזותית במסגרת הימים הפתוחים שעורך המוסד. הפעם מתוך רצון לעצמאות ושאיפה לתחושה "אמיתית" יותר של חיים בעיר, שכרתי מבעוד מועד דרך אתר באינטרנט דירה בדרום קרויצברג, שעל פי כל הבדיקות שערכתי נמצאת במרחק רבע שעה הליכה מהאוניברסיטה.

כבר בנתב"ג החלו מחשבות לא נעימות לרחוש במוחי ותחושות מעיקות נתנו את אותותיהן בביטני. נמל התעופה המה (בלשון המעטה) ישראלים, ברובם צעירים, שמטרתם אחת – נופש קייצי פרוע בברלין. נדרסתי פעמיים על ידי עגלות לנשיאת מזוודות ונעקפתי פעמים אינספור על ידי מקומיים זריזים ממני עד שהגעתי למושבי המיוחל בטיסת "ישראייר". המטוס עצמו יצא מהאריזה לפני זמן קצר והקברניט לא הפסיק להודיע לנו בחגיגיות והתרגשות לא סמויה כי זו הפעם השלישית בלבד שהמטוס הזה באוויר. אמירה זו הטרידה אותי לאורך כל זמן הטיסה, כי מטוס ותיק, הלא כבר מכירים אותו מלבר ומלגו, אך מטוס חדש, מי יעלה על מחלות הילדות שלו, דוגמת ברגים רופפים וסדקים מיקרוסקופיים בכנפיו?

מלבד הטרדותיו החוזרות ונשנות של הקפטן שאוזנו על ידי רמת הפעילות הנמוכה שגילו דיילי ודיילות האוויר, זכו כל היושבים בקידמת המטוס, ועבדכם הנאמן והקוטר ביניהם, בדיבור מרוגש ובלתי פוסק של גיטריסט, או בסיסט, או מתופף בלהקה ישראלית שלא הפסיק לקדוח לחבר להקה אחר במוח. על אף שכפי הנראה לא היה הקודח זמר הלהקה, הוא הצטיין בקול שהצליח לחדור את האזניות שחבשתי, ושערותיו הארוכות בהן לא חדל לנופף שבו ופלשו פעם אחר פעם לשדה הראיה שלי. ככל שניסיתי לצמצם את עיני יותר אל מילותיו החורכות של יורם קניוק בספרו "תש"ח", כך שבו ונעו מחלפותיו של הצעיר הצורמני בזוית העין שלי. מלבד חבר הלהקה שישב בסבלנות לצידו של הנ"ל, סיירו שאר חברי ההרכב הלוך ושוב במעבר הצר של המטוס הטרי כשהם מזכים את היושבים בחיוכים פוטוגניים של כאלו שהולכים לעשות "את זה" בברלין. ובגדול.

 

2. נחיתה (לא) רכה

 

שב ועובר

על אף שעברתי בזריזות את ביקורת הדרכונים בנמל התעופה שונפלד המתנתי דקות ארוכות עם כל שאר השותפים לטיסת הענוגות להגעתן של המזוודות. זאת ועוד, לאחר שכבר הגיעה מזוודתי המרופטת ועמדתי לעבור במסלול הירוק, סימן לי להתקרב איש הביטחון, ביקש ממני בנימוס לפתוח את תיק הגב ושאל אותי אם אני לא מבריח במקרה סיגריות או כסף. חוויה מתקנת התרחשה מספר דקות לאחר מכן, כשנהג האוטובוס הזמין אותי לעלות לאוטובוס בחינם אין כסף עקב העובדה שדילגתי בטעות על רכישת כרטיס במכונה. אולי גם עקב הגרמנית הלא תקנית שבפי וסירובי הכפייתי לתקשר באנגלית.

תוך כדי דהירתו של האוטובוס לתחנה המצויה מספר דקות הליכה מהדירה ששכרתי, שלחתי לבעל הדירה את המיסרון שהכנתי עבורו עוד בארץ, לפיו אגיע למקום תוך 20 דקות. משלא התקבל מיסרון תגובה לאחר 5 דקות, שלחתי מיסרון נוסף שגם הוא לא זכה למענה. הצלחתי לא לטעות וירדתי בתחנה הנכונה (טוב, זו היתה התחנה הסופית) ודידיתי עם מזוודת הפליט החבוטה שלי למחוז חפצי. למרבה ההפתעה מצאתי את הבניין בקלות, התיישבתי למרגלותיו, שלפתי את המחשב הנייד ושיגרתי מייל לבעל הבית הנאלם. שלחתי גם מייל הרגעה לאימי ששלחה מייל מודאג משהו, "זה בסדר אמא, אני מחכה שבעל הבית יגיע, כמו שסבא היה אומר, "אל תעשי פאניקה"".

 החושך שירד, העייפות, הסביבה הלא מוכרת והרעב המציק (מהמזון שהוגש בטיסה נמנעתי עקב טעמו הדלוח ועצבי הרופפים) גרמו לי לנסות את מזלי ולהתקשר לבעל הדירה, מר רומונדר. לותר רומונדר. האדון ענה לי שהוא בדירה ומיד יורד לקבל את פני, ואכן כך עשה. בכניסה לבניין עמד אחד הדיירים שדמה דימיון מפתיע לג'ורג' קונסטנצה ושלה מכתבים מתיבת הדואר שלו. למראי אורו עיניו, הוא בירך אותי לשלום ושאל מהיכן הגעתי. נדמה היה לי שהתשובה שלי בילבלה אותו קצת, כי הוא הסיט ממני את עיני ואמר ספק לעצמו, ספק למכתביו, "אה, איזראל, איזראל, יס, איזראל". אולי באמת רק היה נדמה לי. לפתע נראה היה שמשהו ניצת בו והוא זעק לעבר לותר שגם לפני שבוע היה בדירה מישהו מאיזראל, ומר רומונדר תיקן אותו שאותו מישהו היה מאיראן. "איטס איזי טו קונפיוז" צחקתי אל קונסטנצה, "איזראל אנד איראן אר גוד פרנדז". ג'ורג' חייך אלי בחזרה וניכר היה עליו שהוא מפשפש במוחו על מנת להבין את פשר צחוקי הפרוע משהו והצהרתי הצוהלת.

"דירת הנופש" שלי, בתרגום חופשי ל"פריינוונוג" כמו שהר רומונדור לא הפסיק לקרוא לה במקביל לנפיחות ששיחרר מידי פעם בפעם, היתה גדולה פי שתיים ממה שציפיתי ואובזרה בכל מכשיר חשמלי אפשרי. היה בה הכל, חוץ מהדבר שאני הכי זקוק לו ובאתר האינטרנט צוין שקיים בדירה, חיבור לאינטרנט. לותר שיחרר נפיחה נוספת והתנצל בחיוך תוך שהוא מסביר שהיו בעיות עם האינטרנט ולפיכך החליט לוותר על זה אך שכחו לעדכן באתר. לא היה לי כוח להתווכח וכמובן שאין ברצוני להצטייר כישראלי עצבני בפני בעל בית כה חביב ואמרתי לו שלא נורא, ושלמעשה כשהמתנתי לו למטה הצלחתי להתחבר לאיזו רשת אינטרנט חופשית שיש במקום. לותר היה מופתע משהו מהגילוי אודות הרשת החופשית אך מיד התעשת ואני זכיתי בהסבר ממושך לגבי הדרך המורכבת בה יש לפעול לשם שימוש בטלוויזיה.

שילמתי לאדון שנתן לי חלק מהעודף והבטיח להחזיר את השאר ביום ראשון בבוקר, והוא נענה לבקשתי לקבלה כלשהי וכתב בפנקסי אישור כי אכן אני הוא שוכר דירת הנופש. הרהבתי עוז וביקשתי, שפל רוח, שיציין גם, אם זה לא קשה, שנתתי לו תשלום עבור כל הימים. "כמובן", הסכים ברוחב לב, הוסיף בפנקס ששילמתי עבור הדירה (לא כולל העודף הנוסף שמגיע לי), שיחרר נפיחה נוספת וחתם בעליזות ליד התוספת.

טרם צאתו את הדירה הדגיש בפני הנופח הסידרתי בפרצוף חמור סבר שאם משהו נשבר או מתקלקל, שאתקשר אליו באותו הרגע. נתתי לו בתגובה את המבט האחראי שלי ועניתי בקול הכי באסי שהצלחתי להפיק מעצמי שהדבר ברור ושאם חלילה אירוע איום כגון זה יתרחש לא אהסס להתקשר בזריזות.  

כשנותרתי לבדי גיליתי לחרדתי שהמקום היחידי אליו באפשרותי לגלוש במסגרת רשת האינטרנט החופשית במקום הוא ג'ימייל. האפשרות היחידה לצאת ולשוטט במרחבים הקיברנטיים תלויה בתשלום לספק המקומי שעמוד הבית שלו לא מפסיק להופיע לי על הצג ולהזמין אותי בחביבות לשלם בכרטיס אשראי או באמצעות שליחת מיסרון.

 

3. בלי פאניקה

ללא מילים

כשיוצא לעשן במרפסת ולנסות לקלוט קצת יותר טוב את האינטרנט, נשמע רחש מהמשך הבלקון. מציץ מעבר לצלחת הלווינית שנמצאת לידי ומגלה שהיא הדבר היחיד שמחלק את המרפסת לשניים, ושמעבר לה נמצאת היציאה מחדרו של דייר נוסף שנמצא ממש סנטימטרים ספורים ממני. הדלת שלו למרפסת פתוחה ואני מכבה את הסיגריה ונכנס חזרה לדירה כדי לא להפריע את מנוחתו עם עשן הסיגריה שלי. כשבדקתי בארץ את פרטי הדירה באינטרנט היה רשום שאסור לעשן בה. אבל גם היה כתוב שיש אינטרנט אלחוטי. בימים הבאים אני מקפיד לעשן במרפסת באופן קבוע בזמן שדלתו של השכן מוגפת.

החום הכבד מבריח אותי מחדר השינה אל הסלון ואני משאיר את הדלת הפתוחה על אף שהחשש שהשכן המסתורי יחליט לעבור מעבר לצלחת הלווינית ולבקר בדירתי בלילה. שוכב על הספה ומאזין לרדיו המקומי באמצעות נגן ה-mp3. מתוך נימנום אני שומע צווחות מוכרות באוזניות, קולט שמשודרת שעה היסטורית בתחנת הרדיו, ומשדרים למעשה חלקי נאומים של אדולף היטלר.

 הוילונות הלבנים לא עוצרים את קרני השמש מלהעיר אותי בחמש וחצי לפנות בוקר אחרי שינה טרופה.  מתארגן לאט, מתכנן מול המפה את המסלול המדויק מהדירה, דרך האוניברסיטה ולמפגש עם עידן, חברי מקורס הגרמנית בארץ, שהגיע לברלין יומיים לפני בכוונה להשאר במקום לתקופה. תוך כדי שצועד בדרך ומתפעל מהעובדה שיש התאמה בין מה שמצוין ברחוב לתוואי הדרך, הפלאפון מצלצל. בחור מחברת החשמל בישראל שואל מתי הוא יכול להגיע לבדוק את מוני החשמל. לאחר שיחה רצופה באי הבנות ממשיך לצעוד ולהבין ככל שממשיך בדרכי שאין קשר בין האיזור בו אני נמצא לאזור האוניברסיטה בו סיירתי בביקורי הקודם. מתיישב על ספסל, פותח מפה, ומגלה לחרדתי שמדובר בבניין אחר של אותה אוניברסיטה. כפי הנראה שכרתי את הדירה במקום לא נכון. מתנחם בעובדה שלפחות אני נמצא קרוב לרוב המכרים שלי בברלין, וממשיך לפגישה עם עידן. צועד ותוהה מה לעזאזל אני עושה כאן. הטעויות שעשיתי עד לרגע זה מבשלות אצלי תסכול קל בבטן, וכשעידן מגיע לדוכן המיצים בו אני ממתין לו, אני פותח ב"אני לא מבין מה אני עושה פה ועל מה לעזאזל חשבתי". אנחנו מחפשים ביחד מקום ל"פרושטוק", ארוחת בוקר, ומוצאים אותו בדמות בית קפה-מסעדה טורקית. מזמין את הפרושטוק הכי רצינית שיכולה להיות, כולל נקניקים מנקניקים שונים, ולאט לאט נרגע. בעל המקום החייכן שואל אותנו מאיפה אנחנו וצוהל למשמע תשובתנו. יש לו קרובים בחיפה ומסתבר שביקר כבר מספר פעמים ברחבי הארץ המובטחת.

לא ארוחת בוקר ישראלית

שב חזרה לדירה בדרום קרויצברג. עושה קניות במרכז הקניות ותוך כדי שבוחר מתוך שפע המוצרים מחשבה טורדנית בנאלית משהו מגרדת לי בקליפת המוח. החרם של סבא על המוצרים הגרמנים, התשלום בקופה, המשפחה, טרבלינקה.

הבוקר למחרת נפתח בנסיעה לא מוצלחת לשם מפגש עם חבר ששוהה כבר תקופה בעיר. מסתבך וטועה ברכבות התחתיות והעיליות המהבילות. חבורת מוסיקאים דרום אמריקאים עולצת פורצת לקרון ומנגנת בעוז בעוד סחבק מטפטף זיעה, מוטרד ומעט מיואש. מגיע באיחור של 40 דקות למקום המפגש, לא מוצא את החבר ושב על עיקבותי. עידן שוב סופג את מצב הרוח השלילי שלי ואנחנו יוצאים לחפש את חנות הספרים אליה שלחה אותי מורתי לגרמנית. לאחר שעה וחצי של חיפושים אנו מגלים שכתובת החנות איננה פרידריך שטראסה 119 אלא 19. לפחות הגלידה בדרך נותנת תחושת סיפוק קלה. לאחר שנמצאה החנות מסתבר כמובן שאף אחד מהספרים שאני מחפש אינו נמצא במלאי. המוכרת החביבה והרחמנית משהו מבטיחה להזמין לי את הספרים למחר, עידן ואני נפרדים, ואני ממשיך לפגישה עם נועם מאירי, אמן ומורה לתיאטרון שלימד אותי לפני שנים בביה"ס למשחק וכעת לומד גרמנית בעיר.

המפגש עם נועם מרחיב את ליבי, אנחנו יוצאים לשתות והירוק מסביב גם הוא משקיט קצת את הנפש המוטרדת. רק באזור השעה תשע השמש עומדת להעלם ואנוכי הרגוע קצת יותר עושה את דרכו חזרה לדרום העיר. באחת התחנות חבורת פנקיסטים צעירים גורמת לי לרצות מאוד להתערבב איתם אבל השילוב בין סירחון הזיעה שנודף ממני לרצף התקלות בהן זכיתי עד כה גורם לי להתאפק ולשוב בשקט לשכונה האפלה שלי. בלילה סביבת המגורים הנטושה משהו מעבירה היטב את התחושה המזרח ברלינאית לשעבר. מבנים נטושים שטופי גרפיטי, ערמות של חומרי בניין ושקט מעט מטריד. בשובי עושה כביסה ביד באמבטיה, מתקלח, מתגלח, ומבקש במייל מעידן, ליתר ביטחון, לשאול את בעלת הבית הגרמניה שלו אם אכן הימים הפתוחים באוניברסיטה מתקיימים במקום בו אנו חושבים. לפני שאני נופל למיטה עידן מוסר לי שהאוניברסיטה שפותחת את שעריה היא זו שנמצאת קרוב אלינו. אני מסביר לו שזה לא הגיוני ושבפעם הקודמת שהייתי כאן נסעתי על לזו הרחוקה, ומה שלא יהיה מחר בבוקר אקום מוקדם, אסע עד "ארנסט רויטר פלאטס", ואם אגלה שאכן אין שם דבר אשוב ונפגש באוניברסיטה הקרובה לבית.

 

4. אלוהים איתי וגם ארנבת אפורה בגרביוני רשת

היהודי הנודד השכים קום, נסע עד קיבינימאט רק כדי שיפנו אותו משם חזרה לאזור שממנו יצא. זאת ועוד, טרם יצא היהודי מביתו, משח היטב פניו בקרם שיזוף עקב שמש יולי הצורבת של הימים האחרונים. הטפטוף החל כשהחו"מ הגיע לאוניברסיטה המרוחקת, התגבר ככל שנקפו הדקות, והפך למבול שוטף בעוד הנ"ל מתרוצץ סביב הבנין (הקרוב למקום שהייתו) ושואל בתחינה חבורת פועלים היכן נמצאת האוניברסיטה לאמניות. למותר לציין שהבניין שלראשונה זיהיתי כבניין האוניברסיטה המדוברת התגלה כבניין ממשלתי כלשהו והמקום המיועד נחבא במרחק כמה מאות מטרים ממנו, ברחוב גרינוואלד.

השומר בקבלה הסביר לי שעקב הגשם השוטף היום הפתוח באוניברסיטה יחל רק עוד שעתיים וזה הזמן לקפה ובדיקות דואר אלקטרוני בפיצריה ליד. תוך כדי שיונק קפה בינוני ועומל על דין וחשבון זה בפאתי הפיצריה, מתייצב מולי גבר שגילו נושק לחמישים, לבוש מכנסיים צמודים ועטור גרביוני רשת לרגליו, מושיט לעברי כד זכוכית ומבקש ממני לתרום לו. לא תרמתי לו כפי שלא תרמתי למבקשי הנדבות האחרים במהלך המסע הנוכחי. אולי הסיבה היא מתקפת מקבצות הנדבות שעברה עלי בביקור הקודם. אולי אני סתם חרא של בן אדם.

חלק מעבודות הוידאו המוצגות ביום הפתוח עדינות ובהירות,  חלקן האחר מזכירות מעברונים ב-MTV,  ובודדות נשכניות ומגרדות את קצוות המדיה. תוהה האם עבודות וידאו שלי היו יכולות להשתלב בתערוכה, מה שבטוח שהייתי צריך לשפר את האיכות הצילומית שלהן. כל סרטוני הוידאו המוקרנים צולמו ללא ספק עם מצלמות מעולות. כשעידן מגיע עם המארחת שלו, סוניה, או כפי שנקראת בגרמנית, "זוניה", מוליך אותם ברחבי הבניין העצום כמדריך תיירים מיומן וחש יותר בנוח לשלוף את מצלמת הוידאו ולתעד את העבודות.

שם למטה, חצר האוניברסיטה

מותיר את עידן וסוניה לסייר במגמת צילום הסטילס ויורד לעשן בגן שממול. רחש עדין מפנה את ראשי שמאלה ושם מסתובבת לה בחשאי ארנבת אפורה וקטנה. מוציא בשקט את מצלמת הוידאו ומתגנב אל השיחים רק כדי לאבד את האפורה החשאית הקטנה. עידן וסוניה יוצאים ואני מבקש מעידן שיצלם אותי בכניסה לאוניברסיטה על כל מקרה. גם אם לא אלמד כאן בעתיד, לפחות אוכל לומר בעוד שנים שהייתי בכיוון.

תנועת הצופים

ממשיכים לבית קפה בינוני עם מיץ תפוזים קטסטרופאלי וקוקה קולה נטולת גזים, אך החברה מחפה על הבינוניות השולטת במקום. סוניה ועידן נקרעים מהאופן בו דובר הגרמנית שלצידם מתקשר עם המלצרית ואילו סוניה עצמה מפגינה עברית מפתיעה כמי שלמדה אצל עידן.

נפרדים מהתלמידה לשפת הקודש, והמורה ודובר הגרמנית שמים פעמיהם אל הרכבת שמובילה אותם הישר אל חנות הספרים, הפעם ללא התברברויות מיותרות. המוכרת מפנה אותי למחלקת שירות הלקוחות כדי לקבל את הספרים שהזמנתי ואכן כמעט כל הספרים הגיעו. ספר אחד חסר ועידן נגרר איתי בחיפושים מייגעים לאורך, לרוחב ולגובה החנות רק כדי שאתייאש בסוף. המוכרת מציעה שתזמין את הספר למחרתיים, אך אז כבר אהיה בארץ הקודש. "אל תהיה גרידי" לוחש לעצמי, את העיקר השגתי בנסיעה הזו, ביקור במקום הלימודים, רוב ספרי הלימוד אצלי ביד, וניתן לומר שהדרמות הגדולות מאחורי.

רוכש לעידן קולה נטולת סוכר כאות תודה על חברותו האמיצה וסבלנותו להתנהלותי הנוירוטית, מעשנים סיגריה ביחד ומתפלספים על החיים, המתים וכל השאר.

עידן שמצלם אותי ודואג לשפיותי, ואני הקטן

נפרדים וממשיך לארוחה עם אריאל והילה, החברים הטובים שארחו אותי בביקורי הקודם. מזהה את מקום המפגש שלנו בקלות היות וכבר ביקרתי בו לפני שלושה חודשים ושני האנשים היקרים מזמינים אותי לארוחה הודית נהדרת. האיזור תוסס ואמנים אקסצנטרים גועשים ורוחשים בו. חבורת גברים שריריים חובשי כובעי קש רוקדים עם בובת מין מלאת אוויר עד להתפקע באמצע הרחוב. בתום הארוחה מלווים את אריאל שמוציא את קבב לטיול. קבב פרלמוטר הינו כלב לבן יפיפה בו אריאל מטפל בזמן שבעלי ההולך על שלוש נמצאת בארץ. "הולך על שלוש" על שום רגלו החסרה של קבב. אנחנו מנצלים את הטיול לצילום סרט קצר ויושבי בתי הקפה מתמלאים חמלה למראה קבב ואריאל שמחביא את זרועו מתחת לחולצה. בתום הטיול המתועד אני מבטיח להשתדל להגיע ליום הולדתה של הילה שצפוי להתקיים למחרת תחת כיפת השמיים ואנחנו מתחילים לנוע אל תחנת הרכבת. מפשפש בכיסי, לא מוצא את הפנקס בו רושם את מסלולי הרכבות, ושב עם אריאל לדירתו של קבב כדי למצוא את הפנקס על שולחן המטבח. תוך שאנו שבים לכיוון התחנה, מחשבה טורדנית מתחילה לכרסם בי. יש לי פנקס נוסף עליו רשם משכיר הדירה שלי את האישור על התשלום. הפנקס הזה היה מונח כשהוא פתוח בכניסה לדירה שלי. גם כשיושב עם הילה בתחנת הרכבת ומדברים, מחשבותי נודדות אל הפנקס. לא זוכר שראיתי אותו בדירה בימים האחרונים.

 

הכתובת היתה על הקיר

5. Israel macht frei

מיד לאחר שפותח את הדלת ניגש למקום בו זכרתי שהנחתי אותו. כלום. מחפש בשני החדרים – יוק. זהו, הלך עלי. מר לותר רומונדור מצא פראייר. הרי הוא אמר מפורשות שיגיע ביום א' בבוקר ויניח את העודף שמגיע לי על השולחן. יש לו מפתח נוסף לדירה מן הסתם והאדון פשוט נכנס לו ולקח את הפנקס עם העדות היחידה על התשלום. תוך כדי שהופך את דירת האימים מקלל את עצמי ובמקביל משתדל לנשום לבטן ולהרגע. טעיתי לחשוב שהרע מאחורי, האמנתי ללותר כשאמר לי "אל תדאג, אתה יכול לסמוך עלי". טיפש. אני פשוט אדם טיפש. מי היה נופל למלכודת אידיוטית כזו. זה מה שקורה כשנכנסים לשאננות. אולי אארוז את הדברים ואמלט מכאן עכשיו? הרי הוא יכול להגיע ביום שני בבוקר, לתבוע ממני את התשלום ולי אין שום הוכחה. אולי למעשה הוא השכן המסתורי? ברגע שאנסה להמלט הוא יתפוס אותי ויאשים אותי שניסיתי לברוח בלי לשלם. בטח גם יזעיק משטרה, ולמה שיאמינו לי. פותח את הארון בו מניח את כל ציוד הצילום וההקלטה שלי, מחפש בתיק היד הקטן. הפנקס שם.

ממלא אמבטיה במים חמים וטובל כדי להרגיע את השרירים ששורפים מהצעידות הממושכות בעיר. נרגע בהדרגה. לאחר ששולף את עצמי מהמים נמנע מלהוציא את הפקק כדי שאף אחד לא יבוא אלי בטענות שרעש זרימת המים מפריע לו לישון. מארגן את המזוודה לקראת הטיסה המתקרבת ויוצא למרפסת לעשן עוד סיגריה. מחליט שמותר לי יום אחד של כייף נטו במסע הפחדים הזה ומאשר לעידן שמחר בבוקר אצטרך אליו לנסיעה אל שוק הפשפשים.

"אז אתה שומע? אנחנו פה! כן פה! אתה שומע?! כן! אתה שומע אותי?!", פוקח עין ומשוכנע שנמצא בגבעתיים. אחרי שניות ארוכות נופל האסימון. הגיעו ישראלים לבניין. כל הרחוב קיבל השכמה ומודע לעניין. מתארגן (שם לב שכל הפנקסים עלי), יוצא לכיוון עידן, ובדרך עוצר לקפה בפוטסדאמר פלאטץ. יש שם אינטרנט ואני מתעדכן לראשונה במה שמתרחש בארץ. עוד יהודי חשוד ברצח ערבים, ראש הממשלה ושר החוץ מתקרבים זה לזה, מזג האוויר חם. "אתם רואים, כאן זה כבר מה שהיה מערב גרמניה" מרצה אם ישראלית לילדיה האדישים בזמן הנסיעה ברכבת. תוך כדי המעברים מרכבת אחת לשניה מקפיד לצלם בוידאו את עצמי נקלט בעיניהן הבוחנות של מצלמות האבטחה. שוק הפשפשים שבצפון ברלין הומה אדם ועידן תר אחר פינג'אן וכוסות קפה קטנות כדי לתת קצת תחושה אוטנטית לסוניה. צלילי קברט מושכים אותנו אל עבר אמפיתיאטרון הממוקם בפאתי שוק הפישפשים, או ליתר דיוק השוק ממוקם בסמוך אליו. הקהל קשוב, סבלני, מחייך, נעים. הלהקה לוקחת ת'זמן. סולן כריזמתי חמוש בפסנתר חשמלי, נגנית כינור עדינה, אקורדיוניסט, נגן טובה ומתופף עושים עבודה לא רעה בכלל. למעשה הם מצליחים לרגש אותי. במהלך החילוף עם הלהקה הבאה עולה לבמה גבר שיכור ומזמר קצת אה-קפלה של שיכורים. הקהל מוחה לו כפיים בעוז. סוניה מגיעה ולוקחת אותנו לאכול שַוַארמה עם טחיני, מתלהבת מהמלצר ונלהבת להשתתף בפרק של "המובטל נתיטו בברלין". אחרי השווארמה והצילומים המוצלחים אנחנו מתפצלים ואני שב להתארגן בדירה לקראת היציאה ליום ההולדת של הילה.

מפשפש בתיק

על השולחן שמול הטלוויזה ממתינים לי שני שטרות. האחד של עשרה יורו והשני של חמישה. הנה כי כן לימד הגרמני את היהודי פרק בהלכות רגשות אשם. שולח ללותר מכתב תודה, והצדיק שולח לי מכתב תודה חזרה עם הסבר על הטעות שנפלה כשחשב שמגיעים לי חזרה רק 10 יורו בשעה שהגיעו לי 15. הוא מוסיף ומזמין אותי לשוב ולהתארח בדירה בפעם הבאה שאגיע לעיר.

הפארק בו מתקיימת יום הולדתה של הילה ממוקם בנוי קלן, השכונה בה היא גרה עם אריאל, שותפה לחיים וליצירה התיאטרלית. כשמגיע החגיגה נראית מושלמת, כמעט כל הרובצים על הדשא הינם אמנים ישראלים לשעבר, שחקנים, מוסיקאים, אנשי במה. "העניין היפה בברלין", מסביר לי די ג'י פוינגי, "הוא שבקיץ אין כאן ג'וקים". קלע בדיוק לאבחנתי בימים האחרונים. "אם אתה מתלבט בין שתי אפשרויות", מצטט אריאל הנבון את אימו, "סימן שכבר החלטת". האלכוהול טוב, האוכל מצוין, והאנשים מרגשים. לקראת חצות חותך ומצליח באופן מפתיע לשוב בזריזות לדירה.

 

6. הבית השלישי

הבוקר מגיע מהר, סיגריה אחרונה, דחיסה של המזון שנותר במקרר אל תוך המזוודה, ובדרך לתחנת האוטובוס מספיק עוד סדרת צילומים בגן השעשועים הצמוד לבניין. יושב כחצי שעה בקפה המוצל שמול תחנת האוטובוס בעוד התחנה הולכת ומתמלאת ישראלים המתעתדים גם הם לטוס חזרה אל ארץ האבות. השמש קופחת על ראשיהם והם מתגודדים סביב לוח הזמנים של האוטובוס, נרגנים ורוטנים, מתוחים ומקטרים אודות החמסין שפקד את ברלין בדיוק כשהגיעו, העיכוב שבהגעת האוטובוס, ושאר דברים שניתן להתלונן עליהם ישראלי באוזני רעהו.

בנמל התעופה שונפלד הישראלים מחפשים את התור הקצר ביותר, את הדרך המהירה לעבור את ביקורת הדרכונים, ואף אחד מהם אינו לוקח עגלה לשם סחיבה קלה יותר של המזוודות. המילה המדויקת ביותר שביכולתי למצוא כדי לתאר את התחושה שמקבלים כשמביטים בהם היא "בהילות". הם אינם חדלים מלדבר, "באנו להינות…בוא הנה! מכאן! מכאן!.. פעם הייתי 17 שעות בטיסה בלי לעשן". פרצוף מוכר, טים, שלמד עימי גרמנית במכון גתה בת"א הוא אחד מאנשי ביקורת הדרכונים. המפגש גורם לי לחייך וטים מבטיח שנפגש שוב טרם העליה למטוס. כשנפגשים שנית אנו מבטיחים לשמור על קשר ב"גזיכט בוך", התרגום המשעשע שלו לפייסבוק.

יחסי האנוש בטיסה חזרה הפוכים מהטיסה לברלין. הדייל והדיילות מקסימים להפליא ואילו לידי יושבים שני אינפנטילים בשנות השלושים לחייהם שעסוקים רוב הזמן בלדבר שטויות ובלהסריח לי את הנשמה, אם באמצעות חליצת נעליהם הריחניות ואם בהפרחת נאדות חרישיים ומהבילים שאדיהם אופפים את כל חלקו האחורי של המטוס. דמעות הסבל נמהלות בדמעות ההתרגשות מספרו של קניוק אותו אני מסיים לקרוא, מצליח להרדם לשעה קלה ולהספיק להתעורר כדי לצלם את הארץ החומה הנחשפת דרך חלון המטוס.

אחרון בביקורת הדרכונים, ממתין לאיזה בודק בטחוני שיעצור אותי כהרגלם בקודש, וכלום. שולף את המצלמה כשמזהה את אימי מצפה לי באולם קבלת הפנים וחוטף קללות מגורילה שהקיום שלי מטריד אותה. מקלל חזרה ויוצא עם אימי לתפוס מונית לרמת גן-גבעתיים.

אחרי שמפרק המזוודה ומגבה הצילומים, יורד להשקות את העצים. כששב מוצא במטבח שני ג'וקים במרוץ חסר פשר, ולאחר שמסיים את המפגש איתם יוצא לחפש בית קפה גבעתיימי כדי לשבת בו ולכתוב את המשך האירועים. שרירי הרגליים צורבים ממסעות הימים האחרונים והתיק על הגב מטריד, מזל שהדרך היא בירידה. חמישה פועלים ערבים עומלים על הנחת אבני מדרכה בכיכר החדשה שנבנית במרכז גבעתיים, מוארים על ידי ספוטים לוהטים השוטפים אותם באור יום. כל בתי הקפה באיזור סגורים, כמעט רק חובשי כיפות נעים ברחובות. תוהה האם המהפכה הדתית התרחשה בארץ בזמן שנעדרתי. הרי לא נכנסתי כמעט לאף אתר חדשותי כל הימים, מאידך מישהו היה מדבר על זה, וזו גם לא האופציה ההגיונית ביותר בתקופה זו. מיוזע, קורס על ספסל ומחייג לאימי, אם אין בנמצא קפאין לפחות אקח ממנה את האופנוע שקשרתי בחניון בניין מגוריה טרם הנסיעה. אמא מעדכנת אותי שנחתתי בערב תשעה באב, ערב חורבן הבית.

עולה על אוטובוס מספר 57 ברחוב ויצמן בגבעתיים והנהג נותן לי עודף בהמון מטבעות קטנים. מתיישב בכסא קידמי ואז הנהג קורא, "תראה, תראה אותו!" ומסמן לי לראות רוכב אופנוע שנוהג לצד האוטובוס קטנוע בן 30 שנה או יותר שעל לוחית הרישוי שלו רשום "רכב אספנות". נהג האוטובוס מתחיל לדבר איתי על אופנועים וכשמגלה שמבין דבר או שניים מבקש ממני המלצות לקטנוע חדש במקום זה שברשותו. מספר לו על האופנועים הקשישים והשמורים היטב המשייטים באלגנטיות ברחובות האירופאיים ומסביר שהסיבה שהם נשמרים שם כל כך טוב היא מזג האוויר הנוח והכבישים הידידותיים שאינם מחורצים/מפוצצים/פעורים כל מספר מטרים. "אבל אין כמו בישראל" הוא צוחק לעברי, במקום להכנס עימו לדיון בנושא אני מאשר שרק כאן אני יכול (עדיין) לנהל שיחת עומק על אופנועים עם נהג אוטובוס בשעת לילה.  יורד בתחנה שליד בית אימי ותוך כדי צעידה תוהה לעצמי מתי מלאכת הכתיבה תסתיים. ככל שמנסה לחתום את תיאור המסע הזה מצטרפים להם עוד ועוד אירועים, כאילו מישהו איננו מעוניין שאעצור. פגישה חוזרת עם אמא ומתן תשומת לב ליטופית ושיחתית לגאולה, כלבת המשפחה הנבונה. מספר לגאולה על קבב פרלמוטר האיטר ומתקבל הרושם שהגברת תשמח לפגוש אותו בהזדמנות. אימי מקלידה את הקוד הסודי, השער החשמלי מתרומם ואני שועט החוצה מהחניון אל הרחוב השקט ע"ג האופנוע שמנועו מגרגר בשמחה משוחררת. אחרי ימים ארוכים של צעידות נעים מאוד לרכב על דו גלגלי שמביא אותך ממקום למקום בלי שתתאמץ ותזיע. עכשיו סע תמצא בית קפה פתוח בערב תשעה באב. חייב לסיים את הטקסט הזה, מוכרח להבין למה מתחברים הדברים ומה הפשר של כל זה.

ולזמר היתה מגבעת כזו, שחורה

7. אחרית דבר

תוך כדי נסיעה מתענג על הרוח והופך מודע לעובדה שזו הפעם הראשונה מאז שרכשתי את האופנוע שרוכב עליו ללא הבגדים הממגנים מפני נפילה. רגוע קצת יותר, מפחד קצת פחות, עם מכנסי שלושת רבעי וגופיה נשמר מנהגי ישראל שעדיין נוסעים כאילו כל מבוקשם הוא לקפד את חיי. מבלי משים רוכב ומתקרב אל שולי גבעתיים ועוצר ברמזור. דרך משקף הקסדה רואה חתול שחור לוגם מים קרים מצינור מזגן מטפטף. בברלין אין חתולים ברחובות וריח האוויר שונה. אולי זה תלוי גם בסוג האדמה עליו נבנית העיר. ריח החול לעומת ריח האדמה. נכנס לתל אביב וגם בה לא מוצא בית קפה פתוח. רגע אחרי שכמעט עולה על פגר חתול מזהה מזזלת המבורגרים הומת אדם. באיזור כיכר מסריק דולק אור בבית קפה בודד ולאחר שמחנה מול יושביו שכפי הנראה אינם מתאבלים על חורבן הבית, מסמנת לי מבפנים המלצרית שהמקום למעשה סגור קרי היא לא משרתת לקוחות נוספים. מקציב לעצמי עוד חצי שעה של דווארות בעיר, כמעט מתייאש ושב לכור מחצבתי ומחליט לבדוק פעם אחרונה יותר קרוב לחוף הים. מלצרית אחרת בבית קפה בצפון רחוב בן יהודה מבשרת לי שסוגרים תוך 20 דקות, מסביר לך שזה זמן קצר מידי, שואלת אם מחכה למישהו שאמור להגיע, עונה שלמעשה לעצמי, נדרשת לי לפחות שעה וחצי לצורך כתיבה. מדרים ומוצא בית קפה ומאפה שמתקבל הרושם שצפוי לעבוד כל הלילה. ממתין ששלוש תיירות צעירות מארה"ב יסיימו להטריף את המוכר המותש עם חוסר ההחלטיות שלהן, מזמין סמבוסק גבינה ואספרסו כפול ומתיישב מול שני צעירים ישראלים שמדברים זה עם זה בטקסטים שנשמעים כמו מתוך סידרת דרמה ישראלית בערוץ 3. לצידי מתיישבים שני צעירים נוספים דוברי ערבית, להלן ערבים. השניים חמושים בסמארטפונים וכשאני מצית סיגריה אחד מהם מרחיק ממני את כיסאו ומתלונן לחברו על שאני חונק אותו. בנות אמריקה מגבירות ווליום ואחד מצעירי ערוץ 3 מגחך אל בעל סמארטפון, "עושות הרבה רעש אלה, הא?". מבין שאם אשאר במקום עלול לצאת תיעוד מפורט של המשולש הישראלי-פלסטיני-אמריקאי בערב תשעה באב, ומי יודע, אולי יצרי יגבר עלי ועוד אשלוף את מצלמת הוידאו. מסיים הקפה בזריזות ורוכב משם לכיוון הבית. מקצר דרך איזור בורסת היהלומים ברמת גן וניכר שגם הזונות המקומיות מתאבלות על חורבן הבית. נזכר בהתייחסותו של יורם קניוק למושג "נוכחים-נפקדים". הוא מכנה אותו בסיפרו "מושג מפלצתי". מחנה את האופנוע על הרמפה שסבא שלי בנה בגינתו לפני 60 שנה וממקם במרפסת מול הגינה שולחן קטן וכסא כדי לסיים את מלאכת הכתיבה. שכנה יקרה תולה ממול כביסה ובוחר לשבת עם המחשב הנייד על רצפת ההול מול הדלת הפתוחה מחוץ לטווח צפייתה של השכנה על מנת להמנע משאלותיה החקרניות. כשהאור במרפסתה כבה יוצא אל המרפסת ומתמקם עם הנייד מול עץ הזית. עידן עולה מולי בצ'אט של ג'ימייל ושואל איך מסכם את הימים האחרונים. מסביר לו שעדיין לא יודע, אולי כשאסיים את הכתיבה אדע. אחרי מספר דקות התשישות מכריעה אותי ונרדם עד צהרי יום המחר.

בבוקר שב לבית הקפה הקבוע ומוצא בו את ידידי המהפכן המבוגר שמספר על חזונו לבניית מרכז התנגדות לשלטון שיאגד תחת קורת גג אחת את כל האירגונים והפעילים החברתיים בארץ. הוא מקרב אל פני את כותרת העיתון שמבשרת על הכנסתה לפעילות מבצעית של מערכת "כיפת ברזל" שעל פי תחזיותיהם של כל מומחי הביטחון תסיר את האיום הקיומי מריכוז היהודים הגדול ביותר בעולם.

"הכיפות לא עזרו לנו לפני 70 שנה", אני לוחש לו, "הן לא יעזרו גם הפעם". בזמן שמגיר לקירבי כוס אחרי כוס של קפה חזק ומסיים לעשן את הסיגריות האחרונות מברלין, תינוק מחייך לעברי מתוך עגלת תינוק. דמותו של יוסף בן השנה, בנו של נתן, אח סבי, שעל שמו אני נקרא, צפה ועולה אל מול עיני,

אפילו שמעולם לא ראיתי אותו.

 

 

אודות נתי

מתעתד, מתמודד, מתגמד, משתדל לא לפחד.
פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה 1 בנושא גבעתיים – ברלין – גבעתיים 2010

  1. מאת Symona‏:

    Oh yeah, fabuluos stuff there you!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *