סקיצה חיים בדימויים

מילים, לחן, ביצוע: נתי אורנן

הקלטה, בס, תכנותים ועריכה: גיל סמטנה

ליחצו על החתול והאזינו לשיר
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

ארבעה תיאורי מצב בחודש אפריל

צילום: אלי מעייני 2016

צילום: אלי מעייני 2016


אין לדעת מדוע חוזר לכתוב. אין בשורה חדשה. הימים ממשיכים לעבור זה אחר זה ודבר אינו קורה. הפעם האחרונה שנכתב דבר מה בבלוג זה היתה לפני כשנה וחצי. לאחר הביקור הראשון בדיסלדורף. בשנתיים וחצי האחרונות אחזתי במשרה של מקרין בסינמטק תל אביב, אך גם משרה זו מיצתה את עצמה. יושב בבית וממתין לטכנאי המקררים שיגיע ויתקן. גם שיחת הטלפון היומית עם חברת הביטוח שאמורה להעביר לי את כספי הפיצויים המגיעים לי ממקום העבודה, התקיימה. ליאת, הפקידה האחראית על הטיפול בי, חולה במחלה מסתורית. בכל יום בו אני מתקשר עונים לי כי היא חולה ושמחר תשוב לעבודה ותטפל בתיק שלי. היום נתבשרתי כי הנה היא החלימה ממחלתה וברגע שתגיע למשרד תיצור עימי קשר.
ליאת מתקשרת ושואלת אותי מתי הפסקתי לעבוד בסינמטק. כשאני מנסה להיזכר היא ממשיכה לדרוש תשובה, "אבל מתי סיימת את העבודה שם? אני לא מבינה? אתה מוכן לומר לי מתי סיימת את העבודה בסינמטק? אף אחד לא דיווח לי שסיימת!". מתעשת ושואל אותה איך זה שהיא לא קיבלה את ההודעה מהסינמטק. זו אחריותם. היא משיבה שתבדוק עם הסינמטק ותחזור אלי.
הטכנאי מגיע לטפל במקרר שמרעיש כמו מטוס בהמראה. הוא מסובב את המקרר, משחרר את הברגים, דוחף מברג אל המאוורר וזה האחרון נשבר. "אתה רואה", הוא אומר, "המאוורר גמור". מנסה להסביר לו שהרגע הוא גרם לו להשבר אבל הוא כבר מפרק חלק נוסף ומסביר לי שהתיקון יעלה חמש מאות חמישים שקלים, "אני אעשה לך את זה בחמש מאות". הוא נותן לי הרצאה קלה אודות המקררים הישנים והמקרים החדשים. ככל שנוקפות השעות מאז שסיים את מלאכתו המקרר מסמן כי הוא שב לסורו והצליל מחריש האזניים הולך ומתגבר.
בסוף החודש צפוי לארח בבית חברים טובים מגרמניה. מודאג ממצב הרוח שלי שבמידה ולא ישתפר עלול להעכיר את הביקור שלהם. זמן מה לאחר מכן אטוס לבקר שוב בגרמניה. מבקר בה מידי שלושה-ארבעה חודשים. מידי יום מתלבט האם עלי להפסיק עם ביקורים אלו. אולי לשוב לשם. אין תשובה.
6.4.16
כשהחושך יורד נכנס למיטה. כשהאור עולה מגיף את התריסים ועוצם את העיניים לשעתיים נוספות. שלושה ימים לאחר תיקון המקרר והוא שוב מטרטר, כמעט כמו מקודם. אתן לטרטור להתגבר בימים הקרובים ואז אקרא שוב לטכנאי. בחוץ קריר ועוד מעט אצא שוב לחדר הכושר. שם אני כמעט ורק רץ על מכשיר הריצה.מנסה להוריד את המשקל שהעליתי מאז שנת 2012, כששבתי לישראל. באתרי החדשות התחילו להתפרסם בימים האחרונים כתבות אודות סכנת "המל"טים הגרעיניים". מטוסים קטנים ובלתי מאויישים הנושאים חומר רדיואקטיבי. הגירסה המתקדמת של "הפצצה המלוכלכת". כל פעם איום אחר. יוצא לכושר.
8.4.16
שתיים עשרה בצהריים. בעל הדחפור שחונה מול הבית החליט להפעיל אותו מסיבה כלשהי. הדחפור מטרטר ובעליו מסתובב סביבו. הדבר נמשך כבר קרוב לעשרים דקות. הכלבים של השכנים נובחים. אזעקות של מכוניות זועקות. תיכף יבואו לבקר שני חברים טובים. האחד שב כבר לפני שנה משהות של שנים בארה"ב ואנגליה והאחר צפוי לשוב בזמן הקרוב. רכשתי לקראת המפגש בירות ובוטנים. משתדל לעשות כושר כל יום. מסיבה פיזיולוגית, כפי הנראה, בימים בהם מגיע לחדר הכושר מרגיש קצת יותר טוב. הסבל מתעמעם. במכון הכושר הצלחתי היום לרוץ ארבעים דקות.
11.4.16
שומע רשרוש בזמן שיושב במטבח. מביט דרך התריס הפתוח. צב. משוטט לו על האדמה החשופה. מכרסם עשב ירוק שנותר לאחר ביקור הגננים. היום החל סידור הבית. מתקבל הרושם כאילו מספר אנשים שונים חיים כאן. פיראט שבנה לפני כשנתיים ספינת פיראטים. חרבות ואקדחי צעצוע, תיבות אוצר ומטפחות שודדי ים. גרמני ששב זה מכבר מגרמניה, ספרים ועיתונים גרמניים, מזכרות, תמונות. מוסיקאי אחד שצבר בחדרו ציוד מוסיקלי למכביר, מפוחיות, גיטרה, אפקטים ולמעשה אולפן הקלטה שלם. ועוד אחד התגורר או מתגורר בבית, מקרין בסינמטק תל אביב. בין כל החפצים הללו מתערבבים להם בגדים וחפצים ישנים. כולם של הסבא והסבתא שהלכו לעולם לפני שנים. מקל הליכה, מד לחץ דם, קופסת כלי תפירה, כובעים, ז'קטים. מה יהיה על כל אלו. מה ניתן לעשות עם כל הנצבר הנצבר הזה.

"זה לא מעניין אותי כל הסיפורים שלך על גרמניה, מה עברת שם, למי אכפת? טחנו את זה כבר מכל כיוון", נוזפת קלות העורכת שקיבלה לקריאה את הבלוג שכתבתי 2010-2012. "מעניין אותי יותר הסיפורים שלך עם סבא שלך שמקלף לך קלמנטינה בגינת הבית בגבעתיים".
לא ברור לי העניין הזה. למה אני אמור לחלוק עם הקורא את הזכרונות שלי עם סבא שלי. אם יש זיכרון נדיר, למה לרצות לחלוק אותו? יש הרבה יותר מקלמנטינה אחת, יש עוד אחת לפחות. למה לחלוק זכרון? הוא נוכח כל רגע.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

העיר שאת שמה לא אזכיר

10726633_818662531519117_471768127_nדו"ח סיום מבצע טריומף 10.10.14

Picture took by Alina Fröhling

07:47

 

רכבת לדיסלדורף מהעיר שאת שמה לא אזכיר. כותב שורות אלה מדווח בפעם האחרונה.

הפעולה הסתיימה בהצלחה.

ניכר כי החדירה בוצעה באופן מושלם. ארבע שנים, מתוכן שתיים ראשונות במקום עצמו ושתיים נוספות על הקו.

מצלם את עצמי בתחנת הרכבת של דיסלדורף. צופה תוך כדי צילום בעצמי במסך. על מסגרת המשקפיים רשום – SPY.

א' מגיעה לאסוף אותי מתחנת הרכבת. על גב האוטו האדום שלה מדבקת דגל ישראל. נוסעים לגרבנברוך מרחק עשרים דקות. שם ירוק, שדות. שורות של כרובים סגולים במרכז. אביה פותח הדלת במדי שוטר. השריף של האזור. הוא נראה מופתע למראה גלוח הראש לבוש הז'קט הצבאי שעל שרווליו תפורים דגלי גרמניה. הנעליים האדומות שלי קרועות לחלוטין.

אשת השריף מספרת לי שב-87' השתתפו בטיול מאורגן של שוטרים מגרמניה בישראל. הוא מראה לי תמונות משם – הכותל, תל אביב, לבנון, חיפה, קריית שמונה, יפו. היא עם תסרוקת פארה פוסט והוא במכנסי טניס לבנים, חולצה לבנה ושפם.

על גרם המדרגות המוביל לקומה השניה עומדת בובת חלון ראווה לבושה בבגדי עור שחורים של אופנוען. לראש הבובה חבוש כובע מצחיה עם הכיתוב "משטרת ישראל". זהו הרמן, מציג בפני ת' השוטר, אביה של א', את הבובה.

בעיירה קרובה בשם נויס א', חבריה ואני מקדימים להכנס להאנגר בו מתקיים שוק העתיקות. מספר צעדים מספיקים כדי לזהות את שני האלמנטים המונחים על שולחן המוכר זה לצד זה. חנוכיה וצמוד אליה אלבום אפור עליו רשום Der Wermacht מעוטר בציור של חיילים. סופר את קני המנורה כדי לוודא שמדובר בחנוכיה. שמונה קנים והתשיעי לשמש. נולדתי בנר השלישי. "זה כלי יהודי מסורתי", מסביר המוכר. מעלעל באלבום – מדבקות ילדים משנת 36' – חיילי הצבא הגרמני בשלל פוזיציות מניפים את הדגל.

מסתובב בשוק ומקווה שמישהו ירכוש אחד מהפריטים, או את שניהם. חוזר אחרי ארבעים דקות והם עדיין מונחים שם זה לצד זה. לאחר שמשלם עבורם אומר לי המוכר שלא, אין לו שקית. לבוש ז'קט צבאי, יד אחת אוחזת חנוכיה ובשניה את אלבום הצבא הנאצי – צועד בין האנשים.

צועד לצידו של השריף, א' ואמה מאחורינו. אנחנו נכנסים לכיכר העיר והוא מנופף לשלום לרבים המכירים אותו. מעניין אותי מה הם חושבים אודות הבחור בעל המראה המיליטנטי, גלוח הראש שמלווה אותו.

כששבים לבית מגישה האם לשולחן את ה"ברלינרז" הידועות, שהן למעשה סופגניות לכל דבר, עם הריבה ואבקת הסוכר.

למועדון לא מכניסים אותי כי כמו שאחד החברים אומר, "אתה נראה כמו חוליגן ימני קיצוני". בפאב אחר אנחנו שותים בעמידה בזמן שצופים בנבחרת פולין בכדורגל מביסה את הנבחרת הגרמנית.

כותב כעת בזמן משמרת בסינמטק. לא פשוט להיות נוכח בזמן ובמקום בו אתה נמצא.

אמה של א' מושיטה לי זוג נעלי התעמלות כחולות – זהות בצורתן ומידתן לנעליים האדומות הקרועות שנועל. הן ניקנו על ידי ל', אחיה של א', שנמצא כעת בטיול באוסטרליה. "הם היו קטנות עבורו, תמדוד, אולי יתאימו לך".

א' מצלמת אותי מחליף בין הנעליים האדומות לכחולות, כחלק מעוד פרק בסידרת האינטרנט "המקרינתי". בחדרו של אחיה מונחים האפקטים לגיטרה שלו ועל אדן החלון הספר Brave New World.

אנחנו יוצאים לבלות – א', החברים שלה ואני.יושבים בפאב של העיירה ואחד מהחברים שואל אותי אם אני בצבא. עונה לו שלא והוא ממשיך ושואל מדוע, אם כך, אני לובש את הז'קט. מנסה להסביר אבל לא בטוח שגם אני יודע את התשובה.

שב בטיסה לעיר שאת שמה לא אזכיר, לאחר מספר ימים שב בטיסה לישראל. המטוס מלא ישראלים שטוענים שקר להם (למענם מפעילים חימום), שחולצים את נעליהם, נופחים את נפיחותיהם ומרצים את משנתם הסדורה אודות כל נושא אפשרי בשעה אחת בלילה. לא מצליח לנשום ונאבק ברפלקס ההקאה. "מסריח פה כמו בגיהנום" אומר בגרמנית לדיילות, והן עונות לי, "אתה רואה עם מה אנחנו מתמודדות"?.

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

חלק ב' – פרק א' – מה שאתה עושה מזה

20.10.13

לפני עשרה חודשים שב החו"מ לגבעתיים לאחר שהות מצטברת של שנתיים בברלין. שלושה חודשים ניסה להבין "מה עכשיו" ובתחילתו של החודש הרביעי התקבל לעבודה כמקרין סרטים בסינמטק תל אביב.

"אבל אתה אמן!",  תמה מנהל הסינמטק על רצונו של כותב שורות אלו למלא תפקיד זה,

– ועבודת המקרין אינה אמנות?'

משחילתפילם

סרט הפילם עובר מסלול, מבוך של גלגלים, מנופים, קפיצים, מראות, אלומות אור ומגיע אל גלגל האיסוף המתגלגל ואוסף את הצלולויד שהוקרן כבר. הסרט רץ, אחרי שמונים דקות גלגל האיסוף מלא ויש להחליף לגלגל נוסף, ריק. בזמן ההחלפה הסרט ממשיך לרדת בנחישות ו"נשפך" בלי הפסקה על הרצפה. נושמים עמוק, עוצרים עם היד את הגלגל המלא, מסירים את נייר הדבק שמחבר בין שתי המערכות, מפרידים ביניהן, מוציאים את הגלגל המלא ומכניסים את הריק. מסובבים את הריק מהר מהר עם האצבעות כך שכל הצלולויד שנשפך על הרצפה יגולגל עליו.

"החיים זורמים לי כמו חול בין האצבעות" אומר אחד הקולגות, "לנשום עמוק ולהחליף לאט את הגלגל", משיב.

CinemadocNati

סרטים גרמניים בסינמטק. השחקנית המבוגרת נראית כמו אותה רופאה ברלינאית שטיפלה בחו"מ לאחר שידו נשברה. "יש לך שם חיבה?",

–          נתי.

–          נתי, כמה חמוד, אני יכולה לקרוא לך כך? אתה יכול לקרוא לי גם בשם חיבה שלי … xxx…

בלילה תיקשרתי תוך כדי בפעם הראשונה בגרמנית.

עוד פחות מחודש טס לבקר את החברים בברלין. כאן בישראל הנושא של "ברלין" נמצא כל הזמן בכותרות. "זה אינטרס כלכלי", מסביר למי שמעוניין לשמוע. הישראלים שעוברים מכאן לשם שייכים למעמד הבינוני פלוס, מה שמכניס כסף לעיר ברלין. רבים מקוננים, "המדינה מתדרדרת, הכל קורס",

–          הכל כבר קרס. אנחנו כעת בפוסט אפוקליפסה. מדינת ישראל הוא כמו גופה – גוף חסר נשמה.

"למה חזרת מגרמניה?", חוזרים ושואלים. שב ועונה את אותה התשובה – "כי רציתי". ככל שהזמן עובר ההכרה כי רצונו של החו"מ לשוב היתה נכונה. יותר ויותר ישראלים עוברים לברלין מה שאומר שסחבק לא אמור להיות שם. ה"הייפ" סביב העיר מעורר בחילה ושמה מתנוסס בכל "דף בית" של כל אתרי החדשות ברשת.

לכתוב לפחות שלוש שורות ביום – זו המטרה. לא פשוט לשוב ולכתוב לאחר שמונה חודשים, אך ככל שמקפיד לכתוב חש שכושר הכתיבה חוזר.

24.10

בבחירות העירוניות ניצח המתחרה בראש עיריית גבעתיים. ראש העיר היוצא, אדם שהחריב חלקים נרחבים מהעיר עוזב את לשכתו והחו"מ מקווה שלא ישוב אליה. בזמן שמקרין סרט גרמני משוחח בסקייפ עם חבר גרמני בברלין. פעם בחודש שולח מישראל כסף לחבר גרמני שמצבו הכלכלי בכי רע. בעוד שלושה שבועות טס לביקור. ארבעה ימים בברלין, שלושה באתונה ועוד שישה בברלין. מתכונן לחגוג שם את יום ההולדת ה-38.

מידי פעם בפעם מגיעים שחקנים ושחקניות, בימאים ויוצרים ומופתעים לראות בסינמטק את החו"מ. "באת לראות סרט?" או "הגעת לפרמיירה?", הגדיל ואמר אותו אחד ששאל, "אה, אתה פה כדי לראיין אותי?".

–          אני מקרין.

–          וואלה, סרט שלך?

–          לא, אני מקרין כאן סרטים. אני מקרין.

–          וואלה, יפה, סינימה פראדיסו.

–          בדיוק.

מצלם עם מצלמת הוידאו המשומשת שנרכשה בשבוע שעבר. המצלמה הקודמת, בת הלוויה הצמודה בחמש השנים האחרונות חדלה מלתפקד לפני כחודש. מאז הגיע כותב שורות אלו לסינמטק, תיעד את השומר בכניסה, את המנקים והסדרנים.

27.10

ממתין לבואו של המרצה. המחשב כבר מחובר, המקרן דלוק ועשרות קשישים שהגיעו לשמוע ההרצאה ממלאים את האולם חצי שעה לפני תחילת ההרצאה. הם עצבניים.

3.11

פרויקטים שונים עולים ונופלים. פעם אחר פעם מגלה שכשאתה משתף פעולה עם אנשים הם הופכים את עורם ברגע שנכנס לפרויקט אלמנט הכסף או התהילה. כיצד בכל זאת יוצרים משתפים פעולה? הדבר מתרחש בכל רגע. ביום החופשי שמקבל פעם בשבוע עושה החו"מ פעולות למען עצמו. ביום החופש האחרון צילם את ברטה התופרת שעובדת בחנות הקטנה שלה ברחוב עוזיאל ברמת גן כבר משנת 1963.

6.11

אמש ישב כותב שורות אלו עם האיש וההשראה קובי אור. משוחחים על אמנות ואמנים בבית קפה הממוקם בפינת הרחובות בן גוריון ושדרות ירושלים ברמת גן. מול בניין ה"שקם" הישן. קובי אומר שמעדיף להגיע לבית הקפה הזה כי אין במקום הזה פוזה. הבעלים מחייך ואין את כל העניין הזה של "האמנות". קובי לא רוצה להיות חלק מעולם האמנות, החו"מ חש שחולקים אותה תפישת עולם.

לפני יומיים ביקר בבית החולים איכלוב על מנת לבצע בדיקת דם. האחות מתבדחת רגע לפני שמחדירה את המחט, ועבדכם שרגיל היה לאחיות שפונות אליו בגרמנית, מתבלבל לרגע.

היום הגיע לקבל את תוצאות הבדיקה. "זה יקח דקה וחצי, תמתין". מתיישב והבחור שממתין נקרא לחדר האחות. אחרי דקה בפנים הוא יוצא עם פנים רגועות. אחרי 5 דקות נוספות של המתנה פונה לאחת העובדות במקום,

–          אמרו לי להמתין דקה וחצי…

–          כן, יש שם עובדת סוציאלית.

–          מז"א? תמיד יושבת שם עובדת סוציאלית?

–          כן… כן…

כשבסוף נכנס העובדת הסוציאלית מתנצלת, "לא ראיתי את הדף שלך"…

–          העיקר, הכל בסדר?

–          כן, הכל בסדר.

–          אפשר לשאול למה עשית את הבדיקה?

–          הייתי שנתיים בברלין.

ב- 16.11.13 טס לבקר. החום מהחברים בעיר מורגש היטב על ידי כותב שורות אלו, העיר קרה. כעת כשכותב (3.12) כבר נמצא חזרה בישראל. למרות הקלישאה זה יכתב – כעת השבועיים האלו מרגישים כמו חלום. כמעט ולא ישן שם, נפגש בלי הפסקה עם חברים וטס לארבעה ימים לבלות באתונה. כל יום מתעורר באתונה מול הזריחה שעולה מאחורי האקרופוליס. כולם פונים אל החו"מ ביוונית כי כנראה שדומה ליווני.

IMG_1467

חוזר מאתונה לחגוג את יום ההולדת בברלין. לא רבים מגיעים למסיבת יום ההולדת שהתקיימה בגלריה של חברים בצפון ברלין. בעלי הגלריה טרחו והכינו מיני מזונות, כולל חומוס עבודת יד, מוסיקה חיה נוגנה ועבדכם הסתובב כה וכה, זלל שוקולדים ותהה מה כל זה אמור לסמן לו. כששב בלילה לדירה מתעדכן באינטרנט על מותו של אריק איינשטיין מ"מפרצת באבי העורקים". לא נרדם כל הלילה. שורף ולוחץ בחזה.

יומיים לאחר ה"מסיבה" שב לגלריה על מנת לשלם לבעליה את הוצאותיו. "אתה אחד מאיתנו", אמר בעל הגלריה, "אתה שייך לכאן". למחרת אמר סטפן, המורה לשעבר לגרמנית, "נתי, אתה לא ישראלי, אתה חצי גרמני וחצי ישראלי".

ניגש למשרדי הרובע על מנת לעדכן כי איני מתגורר עוד בעיר. "אתה עוזב את גרמניה חזרה לישראל?", שואלת הפקידה, "שתהיה לך דרך צלחה בחזרה הביתה". הפקידה בבנק גם היא מתפלאת, "אתה אחד היחידים שמעדכנים על עזיבתם". אחר כך היא פוצחת בסדרת שאלות אודות ישראל הכוללות כל קלישאה אפשרית. היא עוצרת רק כשהבוסית שלה נעמדת לידה ומלכסנת מבט זועף.

לילה לפני הטיסה חזרה פוגש את רגינה, עימה בעבר תורגלו הגרמנית והעברית. היא לא פקדה את יום ההולדת היות וביקרה באותו הזמן באושוויץ. היא מראה תמונות משם בפלאפון שלה וברקע מתנגנים מהמחשב שיריו של אריק איינשטיין. מתרגם לגרמנית.

במטוס חזרה לישראל מפריד מושב ריק בין עבדכם הלא נאמן ואשה ערביה המביטה מהחלון. היא עטופה במעיל עבה וכשהדיילת עוברת מסמנת לה בתנועות ידיים במה היא מעוניינת. עיניה של האשה נעוצות כל זמן הטיסה בנשקף מהחלון וכשקו החוף מתגלה הן מתחילות לדמוע. באולם קבלת הפנים רצים אליה שני ילדים והיא מחבקת אותם.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

ארבע שעות טיסה – פרק אחרי אחרון – בין לבין

11.1.13

יושב בבית קפה בגבעתיים, כותב את שהיה בחודש האחרון. לאחר השיבה לישראל והתמקמות בבית בגבעתיים טס כותב שורות אלה פעם נוספת לברלין. שתי סיבות לטיסה הנוספת, האחת מפגש במשרד הזרים והשניה היא הרצאה בבית ספר תיכון אודות הסכסוך במזרח התיכון. החתום מעלה משוכנע כי במשרד הזרים לא יאריכו את ויזת האמן שלו בשנה נוספת, אך למחשבה מתלווה תחושה משחררת.

 לראשונה מאז החל הרומן עם ברלין מצפה לו מישהו בנמל התעופה. אנדי, החבר הטוב, ישוב על הספסל סמוך לפתח יציאת הנוסעים. מבקש ממנו להשאר ישוב על מנת לצלמו. משתמשים בנמל התעופה כזירת צילומים, שותים קפה, מצלמים, עולים על האוטובוס, אנדי יורד בתחנה שלו וסחבק ממשיך לדירתה של מארחתו, אליה, החברה מימי לימודי השפה הגרמנית. החדר בו משתכן הוא למעשה חדר הארונות בו יש מקום בדיוק למזרן ולמזוודה. מוסר את החליפה לגיהוץ במכבסה שליד הדירה ונהנה מהאווירה של "הרובע האפריקני" בצפון ברלין. השלג מתחיל בדיוק ביום הנחיתה והתכנון לדווש מהדירה באמצעות האפניים אל דירתו של אנדי הולך ומתפוגג. מה גם שבביקור הקודם נגנב הגלגל האחורי. הימים ימי טרום השנה החדשה והניסיון להתקין גלגל חדש מתברר כקשה עד בלתי אפשרי. כותב שורות אלו מוצא עצמו מתזז ברחבי העיר כשהאפניים, או ליתר דיוק חד האופן נישא על כתפיו. כל צופה במחזה נועץ מבט מאשים. מעוניין להסביר כי באמת שאלו אינן אפניים גנובות. הדימוי היחיד שמתרוצץ בראש הוא של ישו נושא את הצלב בוויה דולורוזה, דרך הייסורים.

בבוקר יום ההרצאה בבית הספר התיכון נאלץ הכותב ללכת נטול תחתונים מתחת למכנסיים עקב מכונת הכביסה שהתקלקלה במפתיע. הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס והצעידה ברחובות העיירה המושלגת מצפון לברלין חידדו את תחושת הסבל. ההרצאה מוכתרת כהצלחה. התלמידים שואלים כיצד ניתן להשפיע על איזור המזרח התיכון, להביא אליו שלום. מסביר שלדעתו רק אם יהיה רוב במזרח התיכון שירצה לחיות בשלום הדבר יתאפשר.

ביום הפגישה במשרד הזרים לובש את החליפה, נוטל את תיק המסמכים העמוס לעייפה ומתחמש במצלמת הוידאו. מצלם במסדרונות עד שמגיע המספר ונכנס למשרדה של הפקידה. מציג בפניה המסמכים, היא מבקשת להמתין בחוץ. ממתין וממשיך לצלם. המספר מופיע שוב על הלוח האלקטרוני. פוסע בשנית אל תוך המשרד, מוכן לתשובה השלילית שתפטור כותב שורות אלו מהנדודים, שתשיב אותו רישמית למקום אותו עזב לפני שנתיים. הפקידה ברוגע אדיש מסבירה שוויזת האמן מוארכת לשנתיים נוספות.

–          שנתיים?

–          שנתיים.

יוצא המום ממשרד הזרים. צועד אל אנדי ומנסה בדרך להבין את ההיגיון הקוסמי שפועל, או לא. אנדי מצלם את בעל הוויזה לבוש החליפה. כעבור כמה ימים הולכים עם בת זוגו של אנדי וחבר נוסף לסרט "ההוביט" שמוקרן בשלושה מימדים. הם מזהירים לא לצלם באולם הקולנוע. לאחר הפרסומות מופיעה שיקופית המורה שכעת זה הזמן להרכיב את משקפי שלושת המימדים. בבת אחת, בתנועה מתואמת, מרכיבים כל יושבי האולם את המשקפיים. הסרט מתברר כשעמום איום הנמתח על פני כמעט שלוש שעות. כשיוצאים מצלם אותנו עם המשקפיים. לפחות החוויה הקבוצתית מהנה.

נוטל מאנדי את הגיטרה האקוסטית שהושארה אצלו. יש כבר הופעה שנקבעה בישראל. במהלך השנתיים האחרונות כמעט ולא נגע בגיטרה. מסייע לאליה להעביר את כל חפציה לדירתה החדשה בפרידריכסהיין. כעבור יומיים טס חזרה לישראל. מוזר פה. כאילו השנתיים שם ניתקו חלק מהשורשים וכעת מנסה להשתל מחדש. קוטף פירות מעצי הגינה, מנגן, כותב, שומע רדיו בגרמנית, מחפש עבודה. חש קצת כמו רוח רפאים בין בני אדם. אומרים שהתחושה הזו עוברת.

פורסם בקטגוריה כללי | 7 תגובות

ארבע שעות טיסה – פרק אחרון – שיבה זמנית

אוגוסט

משלוח ראשון – ארגז קרטון, 14 קילו, משוגר לישראל. ספרים, מחברות, פילמים. משלוח שני – בגדים. היתר יגיע בטיסה עם כותב שורות אלו. בחודשים הקרובים צפויה שיבה, לפחות זמנית, מהגלות.

"לא קל שם…", מגיבים לבשורה מספר מקורבים. אולי עבור המעוניין להשאר, למצליח להתנתק מחייו הקודמים, יותר קל להשאר.

"כשאתם מוותרים ומרפים מהעבר, אתם מאפשרים לעצמכם לחיות את הרגע בשלמותו". כתב את זה יפה דון מיגל רואיס בספרו "ארבע ההסכמות". או שלא מרפה מהעבר, או מהווה המתקיים בו זמנית במרחק ארבע שעות טיסה.

 ביקור בישראל בחודש יולי מבהיר את שהיה בצל. במקביל לדלתות ההולכות ונפתחות בברלין, משהו הולך ומתפוגג בתודעת הכותב. זהו אינו זכרון מדינת ישראל שמתפוגג, אלא מספר קשרים ומקורות חום המצויים שם. פוגש מכרים רבים בשני ארועי המחאה בהם לוקח חלק במהלך הביקור. נעים להפגש, גם אם זה בעיקר בהפגנות, עם אנשים שאתה מכיר כבר עשר וחלק גם עשרים שנה. נעים להלחם ביחד על מה שחשוב לך.

הסולידאריות באה לכדי ביטוי באיים בודדים בשטח ישראל – פלסטין, אך עודנה קיימת. ישנם המוכנים להאבק יחד, גם אם כמותם מתכווצת ומתנפחת חליפות.

"החיים הם מלחמה", משנן סבא באזני הילד בשנות השמונים.

בית הוא בית. המימרה "ישראל היא הבית" אינה אמת. רק בית הוא בית. מדינה היא מדינה.

אין לדעת כמה שנים יעמוד הבית בגבעתיים על תילו, לא כל שכן הגן המקיף אותו. בינתיים מעוניין להמצא בקירבתו ובקרבת העצים. בביקור האחרון נראה היה כאילו עברו על הגן חודשים קשים.

אוהב דברים רבים בברלין, גם את השפה. גיאולוג המתפרנס מהוראת גיאוגרפיה בבית ספר תיכון מציע שאבוא לספר לתלמידיו אודות ישראל כפי שחווה אותה.

הכתיבה מתבררת כצורך. על אף שהוצאת ספרים מגלה עניין בהפיכתו של הבלוג לספר, מבין שלמעשה כותב על מנת לשחרר את הכלוא. הנכתב בבלוג אינו מכיל "דרמות  גדולות" אלא יותר רגעי התנהלות. הדרמות נותרות בזכרון, אולי יום אחד יעלו על הכתב.

פוגש בברלין אמנים, ישראלים לשעבר, החיים בה עשרים ושלושים שנה. כל אחד מהם מתוודה על הכאב בשל הניתוק ממקורות החום. ישנם גם כאלו החיים בהרמוניה עם עצמם וסביבתם.

הציפורים בחצר מצייצות כמו בגינה גבעתיים. למעשה זה לא בדיוק ציוץ, אלא יותר קרקור מטריד באופן מציק ועם זאת מכמיר לב. כאילו על מנת לגרום לכותב שורות אלו לדייק בתאוריו מתייצבת בנחישות יונה אפרפרה על ענף מול החלון והומה משהו כמו "אינני מקרקרת, אני הומה".

יושב בספריה, כותב. בתיק הגב נמצא כרטיס טיסה בכיוון אחד. "אל תחזור, זה גיהנום פה", חוזרים ומתריעים מישראל.

שב אל הסיוט המיוצר כל רגע נתון על ידי העומדים בראש ומשתפי הפעולה עימם.

כתמי האפרטהייד בשטחים הכבושים,

ההתעללות בחלשים,

שילוח העובדים הזרים אל מותם,

הרס הסביבה והתרבות,

כתמים אלו התמזגו לכדי כתם כהה ענק אחד המכסה את כל הארץ המובטחת.

"וחושך על פני תהום",

חור שחור.

המשפט "מה מצאת – לא מצאת, אין לך לאן לחזור" הוקלט לאלבום "עבודת בית" לפני שלוש או ארבע שנים.

קדימה אל הגיהנום,

 לטפל בעצי גן העדן.

מוזמן לספר אודות ישראל לכיתה בבית ספר אקסטרני. מציע לבחור שהזמין להעביר המידע באופן פחות קיצוני מבדרך כלל. אחרי מספר דקות נסיון ריכוך העמדות נוחל כשלון חרוץ. מספר על מחנה הריכוז לפליטים שנבנה בדרום ישראל, מצטט את דברי ישעיהו ליבוביץ אודות המנטליות היודו-נאצית והדימיון בין הנאציונאל סוציאליזם לדתיות לאומית. אחת אינה מפסיקה להתקומם. מתנגדת ללאומיות אך מתנגדת גם לביקורת על ישראל. מסביר על השטחים הכבושים ובאופן מפתיע מצייר בקלילות את מפת ישראל על הלוח. כאילו מצייר אותה על בסיס קבוע. מספר על הנשק שישראל מוכרת, על ההתעללויות בערבים, על חיסול הטבע והתרבות. כאילו רוצה להשאיר כאן משהו טרם השיבה לישראל. כשמגולל את פרשת מתן הפלסמה אחד מהם מציין שזה ממש כמו ישו, "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי"…

מקדים את תאריך השיבה לישראל. מתכנן לשוב לברלין רק לצורך הופעות שכבר נקבעו. השכנים בבניין מרעישים כמו שלא הרעישו מעולם. חש תחושות דומות לאלו שחש טרם עזיבת ישראל. עד לרגע זה נשלחו כבר שלושה ארגזים מכאן לשם, בכניסה ממתין ארגז נוסף ועוד אחד בתכנון. דלתות בבניין נטרקות ללא הפסק, מסיבות אצל השכנים כמעט כל ערב, תינוק בוכה ללא הרף, פעמוני הכנסייה מצלצלים חזק מתמיד, צעדי השכנים בקומה מעל מתעצמים והולכים. בעל הדירה של כותב שורות אלו אינו משיב לאי מיילים ששולח לו.

מעוניין להגמל מהיצירה. אין לדעת איך עושים זאת. אולי לומדים מקצוע מעשי מה שנקרא. החבר הטוב בישראל עשה זאת כבר לפני שנים. הבין מה המחיר שמשלמים היוצרים עבור יצירתם ועל אף היותו מוסיקאי וכותב מחונן הקדיש את זמנו ומרצו ללימוד מקצוע. בשבועות האחרונים פגש החו"מ אמנים רבים בעיר. הם השקיעו מאמץ כה רב בהופעותיהם. בתום ההופעה נראים סחוטים. מקוששים את המעות הדלות שהצופים הואילו לתת להם. מאז ומעולם סבלו רוב האמנים אך בתקופה הנוכחית חש כי אין מקום עוד לאמנות. לא בעולם כפי שהוא היום. כפי שכבר נכתב ונאמר, בני האדם שרויים כבר במלחמת העולם השלישית. האפשרות היחידה העומדת בפני האדם היא לפעול, להלחם, או לחדול. גם "אמנות המחאה" אינה מייצרת שינוי. ו"אמנות לשם אמנות", אין בה היגיון בה כפי שאין הגיון בפרחים המוטלים בשדה קרב.

על אף ששכר הדירה שולם גם עבור חודש ספטמבר פועל על מנת לשוב כבר בתחילת החודש. חלילה לא מבקש את הכסף חזרה, רק לתת המפתחות, למסור הדירה ולקבל את דמי הפיקדון בחזרה. כותב זאת לבעל הדירה אך הוא אינו משיב. בעל הדירה, אגב, הוא אביה של מכרה מישראל. הוא אפילו גר בגבעתיים. לפני ששכרתי מהאדון הדירה נפגשנו והוא נתן לי נאום ציוני נלהב. מחברת ניהול הנכסים השיבו כי אני אמור להיות בדירה עד סוף החודש.

29.11.12 – סיקור החודשיים האחרונים

 שב לישראל ומטפלים כאן בח"מ. לא ברור מה התרחש בחודשים האחרונים בברלין. אולי נשאב כותב שורות אלו אל תוך סוג של ריק. לא ברור. לאחר חודש בישראל שב לברלין על מנת להעלות את המופע "תשארו בבית" בדרזדן.

"תשארו בבית", דרזדן 21.10.12

[youtube]http://youtu.be/xP5RS_B3Lgs[/youtube]

תוך כדי השהייה בגרמניה שב לצלם בעזרת מצלמת הוידאו לאחר חודשים ארוכים בהם לא צילם דבר. אולי זה סימן טוב. אחרי עשרה ימים בגרמניה, הכוללים את ההופעה המוצלחת ומפגש עם חברים רבים, שוב שב לישראל. חש ניתוק רגשי עמוק ממה שמתרחש במולדת. פוליטיקה, התדרדרות המדינה וקריסת הערכים עוברים לצד החו"מ. אולי זו תוצאה של השהות מחוץ לארץ. ההבנה העמוקה שהעם היהודי החי בישראל הוא עם ככל העמים. לא מוסרי יותר, לא "עם סגולה" ולא "עם נבחר". אין למה לצפות ואין ממה להתאכזב. על גבעת קוזלובסקי, שליד הבית בגבעתיים, ממשיך לשמור כמו שניתן לראות בוידאו. עומד לנסוע שוב למשך שבועיים לברלין לשם סגירת כל העניינים. מבין שתקופת החיים בברלין הסתיימה לעת עתה. ישנן עוד הופעות מתוכננות בעיר, ישנם קשרים חזקים, אהבה גדולה לעיר, לשפה, לאנרגיה.

גרמנים מדברים – ברלין אוקטובר 2012

[youtube]http://youtu.be/pcrF4tzUbA0[/youtube]

כעת, אחרי שנתיים בברלין, סחבק חוזר לטפל בגינה בגבעתיים. קוטף קלמנטינות, אשכוליות, לימונים, מחלק למשפחה ולשכנים. מקשיב לרדיו בגרמנית ומדבר שעה ביום גרמנית עם חבר גרמני בברלין. לא יודע מהם הצעדים הבאים, מגשש.

כעת, הראשון בדצמבר, קצת יותר משנתיים אחרי ההגעה לברלין, טס אליה שוב,

הפעם, אולי כדי להפרד,

זמנית.

מקבץ וידאו'ז מישראל

דיאלוג עם קצינת הקישור – 1.11.12

[youtube]http://youtu.be/t1cdeLdF1OE[/youtube]

 1.11.12 – Eating Nuts

[youtube]http://youtu.be/tBfQLsKPepg[/youtube]

המתנה ונסיעה בקו 55 -קריית אונו 11.11.12

[youtube]http://youtu.be/qqVWqgm_jfU[/youtube]

המלחמה על גבעת קוזלובסקי בגבעתיים – 12.11.12

[youtube]http://youtu.be/ioL7HECmSSA[/youtube]

"העם רוצה מלחמה" – ת"א 15.11.12

[youtube]http://youtu.be/lM2fUSYo9ss[/youtube]

אזעקת טילים – ת"א 18.11.12

[youtube]http://youtu.be/iWJq1ABhwBY[/youtube]

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

שם טוב 9.6.2012

הרגע חלפו 24 שעות אשפוז בבית החולים ויוואנטס שבפרידריכסהיין. צפויים מספר ימים נוספים של שהיה במקום. הפרישות והשקט שכותב שורות אלו ביקש בשורות הסיום של הפוסט האחרון, הגיעו תוך זמן קצר ביותר.

לפני שבוע ויומיים, ערב שבת, תום אימון הכושר היומי עם חבר טוב בפארק הסמוך לבית. הוא מגיש שקית תמרים, סחבק תולה אותה על כידון האפניים ומדוושים עד שהשקית והתמרים שבתוכה משתחלים באלגנטיות אל הגלגל הנבלם באחת. גלגל אחורי מזדקר כלפי מעלה, סחבק צולל אל הכביש, סנטר פוגש באספלט, יד ימין מתעקמת לאחור. האפניים מונחות על הזרוע בשלווה על הזרוע המעוקמת להפליא.

הרופאה הצעירה בבית החולים מבקשת שאעמוד זקוף, מסביר שלא מסוגל, היד נמתחת מעצמה לאחור ומכופפת את בעליה קדימה. גם טכנאית הרנטגן מבקשת הזדקפות וכותב שורות אלו מפיק יללות כאב. כשהאחות הרחמניה, המזכירה באופן חשוד אחת מן העבר, מגבסת את היד, היא מאיימת, "אם לא תזדקף, זה יכול להגמר גרוע יותר".

בחודשיים שבילינו כאן יחד העירה קצוצת השיער יותר מפעם אחת שלעיתים עמידתו של עבדכם הלא נאמן כפופה. "זה נותן לאנשים שאתה עומד מולם תחושה כזו של…", ואז היתה מחווה עם כף ידה ג'סטות קטנות לימין ולשמאל המביעות השתחלות כמו נחשית בעוד היא משמיעה קליקים כאלו.

"פריחה על כל הגוף, ד"ר, אני צריך כדורים אנטי-אלרגיים, כבר סבלתי מזה לפני שנה", הרופא מצידו מציג את כישורי הפנטומימה שלו, "תדמיין שמישהו מלמעלה מושך אותך בשערות להזדקף". האחות גוזרת את הגבס שיתכן וגרר הפריחה, וכשמתקינה את המתקן החדש על היד הדואבת, מצטרפת למקהלה: "תזדקף".

על אף הכדורים והמשחות מתעורר כל בוקר אל מראה פרדי קרוגרי פלוס יד שבורה. בביקור האחרון במרפאה פוסקת הרופאה שאין ברירה, הפריחה התפשטה על כל הגוף, יש חום גבוה, התרופות לא עוזרות, על החתום מטה להתאשפז למספר ימים בבית החולים.

על דלת הכניסה לבנין בו מצויה דירת סחבק תלוי דף עליו מצוירת טבלה בה אמור כל אחד מדרי הבניין לכתוב מה יביא למסיבת החצר שתתקיים בעשירי לחודש. לפני שעובר בדלת רושם את שמו, מציין, "בבית חולים", ויוצא אל המונית.

"אתה י-הו-דון", הטעים ימים מספר לפני תאונת האפניים ישראלי צעיר שעבר לא מכבר לברלין אל מול פני כותב שורות אלו.

–         למה אתה מתכוון?

–         אני מתכוון לזה שיש "ישראלי" ויש "יהודון", אתה י-הו-דון.

–         מה ההבדל בין ישראלי ליהודון?

–         אתה רגיש כזה, ככה זה יהודון, לא כמו ישראלי, שזה כבר פצצות לגבות, זה לא לראות בעיניים, זה לפוצץ.

–         אה הא…

–         אתה, אתה מתרגש מארוחות משפחתיות, מגן דוד קטן שמצויר על איזה קיר עושה לך משהו בלב… יהודון.

10.6.2012

kraftvoll – מלא כח, זו המילה בה הייתה משתמשת קצוצת השיער כדי לתאר את המטופלים הקשישים שלה. ככה גם תארה מספר פעמים בפני כותב שורות אלו את האופן בו היתה מעוניינת לחוות אותו.        "שלושים וחמש שנים מלאות בכח בישראל הספיקו לי. אין לי יותר כח להיות מלא בכח ". מספר על זה לחבר גרמני ומגולל באוזניו את סיפור הילדים באפריקה, בני ארבע-חמש, ג'ריקנים צהובים המכילים ליטרים של מי שתיה למשפחותיהם ושאותם הם נושאים קילומטרים רבים על ראשיהם. זה kraftvoll!

"תבטח בהם, אפילו שהם גרמנים", אומרת אום סחבק לסחבק בשיחת טלפון טרנסנדנטלית. מבין שהחשדנות היא הדדית בין צוות מחלקת האישפוז ובין הח"מ.

ב-1994 שהה כותב שורות אלו שבועיים באפריקה במהלך שירותו הצבאי, חוויה עליה דיווח זה מכבר במסגרת הבלוג. אז נוכח לראשונה במושג "מוסר כפול". מדינת ישראל מכרה נשק לפחות לאחד הצדדים במלחמת השבטים. לאחר מכן שלחה אל גיא ההריגה משלחת צבאית לשם מתן סיוע רפואי.

מרלן דיטריך מזמרת אודות "גבר אמיתי". כותב כבר גם בעזרת היד השבורה, לאט מתמיד אך בקצב הקלדה סביר. טוקסידו מון נשמעים צלולים מתמיד בתוך השקט החזק החובק את בית החולים.

חבר טוב מגיע לבקר ומשאיל את ה"שטן במוסקבה" של בולגקוב. סחבק מתחזק בעזרת קלאסיקות שלא קרא למרבית הבושה עד עתה. "הברלינאי האחרון", יורם קניוק. מעודד להבין שאתה לא הישראלי היחיד שחווה את העיר ותושביה באופן כה… חסרה המילה, אולי "דואלי" או שמא "נוירוטי".

מנסה להרים יד שבורה אל מתקן הניירות, משימה לא פשוטה. היד מתקשה למלא אחר הפקודה. נזכר בסיטואציה כמעט זהה לפני 29 שנים בבית חולים בלינסון. יד שמאל שהשרירים סביבה שוסעו במהלך הניתוח, מסרבת לציית ולהתרומם, "אני לא יכול". דוד אריה לצידי אומר שאני יכול, ולאט לאט כאילו בכוח המחשבה מתרוממת היד. משעין אותה על הקיר עד שמצליח להגיע למגבות הנייר במתקן. "כל ילד הוא גיבור קטן", שרה ברדיו טדי זמרת מעודדת.

הילד הזה, ליד העיר גומא שבזאיר, גבול רואנדה, שישב מחוץ לסרט הלבן שתחם את מחנה ה-UNHCR שבו טיפלו בילדים. ביקשתי שיבררו למי הוא שייך. הגשתי לו ערגליות והוא בלע – שאב אותן ברעב כמותו סחבק לא פגש מימיו. הח"מ הלבישו בסוודר הצבאי, או שאולי היתה זו חולצה צבאית. אמרו שההורים שלו שלחו אותו בגפו מרחק קילומטרים רבים מהבית כדי שיטפלו בו. עכשיו יכניסו אותו לתוך המחנה וידאגו לו. הנה הילד הזה

"הר הרמן", האח המתלמד משבש את שם משפחתו של כותב שורות אלו, "אתה זקוק לעוד משהו?", מחבר אינפוזיה נוספת. יש משהו נחמד בצליל של "הר הרמן", ניטראלי משהו, בקליל. "מהיכן באת, מישראל? זיהיתי גם לפי הספרים שמונחים כאן, ויש לי גם חבר טוב, ישראלי. כולכם נראים אותו דבר, פנים דומות וקרחת".

11.6.2012

אוכל ואוכל במין רעב שאלוהים יודע מאיפה הגיע. עולה ויורד במדרגות בנין האשפוז, מתעד רגעים בוידאו, כותב, לוקח את הכדורים בזמן, מושיט היד בחיוך לצורך חיבור האינפוזיות היומיות. למעשה כמעט ואף אחד מהמכרים אינו יודע אודות האשפוז והדבר מעורר מחשבות לגבי מקרה בו מסתלק אדם בפתאומיות מן העולם. כבר פעמיים האריכו ביומיים את משך האשפוז ובביקור הבוקר מסבירה הרופאה למתמחים אודות מצב החולה. היא מקיפה באמצעות הדיו הכחול שבעטה את אחד הסימנים על עורו של עבדכם הלא נאמן.

פעמיים ביום נמשח העור בקרם מיוחד ומתקבלת התחושה שה'חברה כאן ממש משתדלים להוציא במצב משודרג את המרוט שהגיע אליהם. רנובירונג, מה שנקרא. אף אחד כבר לא מורה להזדקף, והספר בגרמנית, שספרנית בית החולים החביבה מציעה, נקרא בנשימה אחת. אולי שם המחלקה, "תחנה 5 – הקליניקה לעור", הוא רק כיסוי למה שהמקום הזה באמת. תפאורה שלמה שנבנתה על מנת לתת טיפול מיוחד לישראלים-יהודים נוירוטים שרק שינוי פיזיולוגי של ממש יגרום להם להשתלב בגרמניה.

אינטרנט אינו זמין, מנסה להזכר מה היתה הידיעה האחרונה שקרא אודות המתרחש בישראל. מתקן הכליאה "סהרונים". לא כלא, מתקן כליאה. כמו לקרוא לארון מתים, "קופסת שהיה מתחת לקרקע". לא כל שכן השם "סהרונים", המעלה אסוציאציות חינניות של שקדי מרק בצורת סהר, או סהרוני גבינה בפינת הבישול אצל אודטה, או אביטל סהר, נער יחסי הציבור של ראש ערית גבעתיים. מחנה הריכוז הגדול בעולם המיועד לזרים בלבד ניצב איתן וזקוף במדינת ישראל.

אחד ה"זרים" ב"מתקן הכליאה סהרונים" יתלה עצמו בשירותים, אחר ישליך עצמו על הגדר (חשמלית?), מישהי אולי תצית את עצמה, ועוד כהנה וכהנה מיתות שונות ומשונות בהן בוחרים אנשים שאין להם כבר מה להפסיד, ויכולים להרוויח רק את השלווה הנצחית. שומרים י-הו-דים חמושים במגדלי השמירה במחנה הריכוז בישראל. הם ירו במי שינסה לברוח? ירו ישר או שקודם יצעקו "עצור"?

ניגש לשרותים ולא שוכח לקחת המבחנה המיועדת להכיל את האוצרון שיוענק בקרוב למעבדת בית החולים. כשהתחילו לבנות את מחנה הריכוז סהרונים המחשבה היתה שצריך לפוצץ אותו. היום נראה שמחנה ריכוז זה צריך להשאר על תילו לנצח נצחים. "אי אפשר ללמוד כלום מהשואה, זה לא שיעור", אמרה חברה טובה כאן. סחבק לעומת זאת גורס שניתן ואף רצוי ללמוד, לדוגמא, לא לבנות מחנות ריכוז לבני אדם.

על זה עשויה להגיע התגובה המתבקשת מכיוון עיריית גבעתיים:

"שישאר בברלין, רק את הגרמנים מעניין להתעסק בחרא שלו".

12.6.12

"בוקר טוב יפיפה!", קוראת האחות שמביאה את ארוחת הבוקר העשירה.

 קצוצת השיער, שגם היא עובדת כאחות (לא בבית חולים), סיפרה בשעתו שממש מלמדים בקורס לאחים ואחיות כיצד להיות אנרגטיים כשנכנסים לחדר החולה.

עדיין בביסים האחרונים ואל החדר נכנסים כל רופאי המחלקה עם הרופאה הכי ראשית שיכולה להיות. מתיש לדבר גרמנית על הבוקר. הרופאה הכי ראשית אומרת שלא נתגלו ממצאים חריגים בתוצאות הבדיקות שערכו לסחבק ושיש סיכוי סביר שהוא פשוט אלרגי לכדורים שנטל כנגד כאבי היד השבורה.

"אתה רוצה ללכת הביתה?", שואלת ההכי ראשית.

עונה שזה אפשרי,

לא בוער במיוחד,

 אבל אפשרי.

עורך סיבוב אחרון בגן בית החולים, מעשן סיגריה ומתכנן את צילומי הסיום לפני השחרור. אף אחד לא בא לקחת את האוצר שממתין בשירותים בתוך המבחנה. התלבטות האם להשאיר המבחנה, אולי לצד הבונבוניירה שנרכשה עבור צוות המחלקה, או פשוט להשליך אותה לפח.

מוציאים את המיטה, לכמה רגעים החדר ריק. מכניסים מיטה עבור חולה חדש. האחות המשחררת מגיעה, נותנת את כל הטפסים ושולפת את מחט האינפוזיה שבילתה בזרוע באופן קבוע בימים האחרונים. "מישהו מגיע לאסוף אותך?", שואלת. עונה שלא, יוצא לבד. היא שמחה לקבל את הבונבוניירה.

מעמיס התיק על כתף אחת, מנופף לשלום לרופא ויוצא.

את האוצר המחורבן משאיר מאחור.

פורסם בקטגוריה כללי | 8 תגובות

4 שעות טיסה – פרק יא' / לופטהאנזה

 חלומחורפ

ein Wintertraum

יום ראשון מושלג זה הוא יום ראשון הראשון בו השלג ממלא את הרחובות בחורף זה. רגע לפני היקיצה נחלם שובר הגלים ליד חוף ירושלים שבתל אביב. דימיטרי, אדם נוסף, אולי חבר טוב של דימיטרי, אלמר וכותב שורות אלו. עשינו דרכנו למטה משובר הגלים אל החול בו ישבו אם ותינוקה. הפעוט, עונד אזניות, אוחז בידו נגן תקליטורים נייד ומקשיב להקלטה של הסרט הדוקומנטרי אודות פרידריך ניטשה. מתלבטים מהיכן ללכת למקום אליו מעוניינים להגיע. לאחר מספר פסיעות נזכרים שדיסק ההקלטה שבמכשיר שייך למעשה לאלמר. "רוצה שאגש ואבקש אותו חזרה?". אלמר שואל מדוע מציע זאת, והח"מ מסביר כי בכל זאת, כאן מדברים כאן עברית ופה זו ישראל, ואולי לא נעים לו. רגע לפני שפרטנר הטנדם ניגש לבקש את הדיסק שלו בחזרה, נעור סחבק.

שבוע לפני הטיסה לישראל עורכים השותפים לדירה וכותב שורות אלו ארוחת ערב ספונטנית. לאחר שהעלמה הורידה לפני מספר ימים את כל הגלויות מהקיר, כעת הם עומדים לתלות גלויות חדשות. תוך כדי הליך החיפוש אחר גלויות מתאימות הוא מראה תמונות של משפחתו. הח"מ מראה תמונות של המשפחה שלו. "הוא באמת נראה טיפוס קשוח, סבא שלך", הוא מציין.ֿֿ

חולם שנמצא בגבעה ליד הבית בגבעתיים. נמצאת שם הגננת חיה. סבתא עולה בגבעה. "אתה ג'וליאנו?", שואלת. לא, "אני נתי, הבן של אתי". סבתא מגחכת ושואלת שוב של מי. מבין שזה לא הכי הגיוני אבל אומר לה שהיא תהיה בסדר, ומתעורר.

תשארו בבית / מילים שטרם נאמרו

Zuhause bleiben

מהיכן להתחיל. מספינת שודדי הים בגן רבקה אשר בגבעתיים או מדגם הספינה הניצב בגאון בחנות הצעצועים המצויה בתחילת הרחוב בו עומד הבניין המכיל בין שאר הדירות גם את זו החדשה. אולי להתחיל דווקא ממרתף הריקודים בברלין, אותו אחד שלתוכו פסע הח"מ ושלמחרת הבין שזהו אותו "בר אפל"

מהשיר "סע לברלין" אותו כתב לפני 16 חורפים. אולי מהקרנת סרטי "מות גבעתיים" בסינמטק ת"א, אולי דווקא משנת 1999, אז פסע עבדכם הנאמן בטבע של גבעתיים, הסריט ותיעד ולא ידע מדוע. להתחיל ממה שמוגדר כמציאות או מאותם מראות המכונים "חלום".

בבוקר שלאחר הלילה הראשון בדירה החדשה צועד במורד הרחוב ועל חלון ראווה קורץ השלט "Einklang" – חיבור, התאמה. יש תחושה של חסד ברחוב. כרזה בשחור לבן מזמינה בריבוי שפות את כל מי שרעב לבוא ולאכול. יש מספיק לכולם. מתעורר בשלוש לפנות בוקר, נוטל זוג נעליים גדולות מידי שדימיטרי נתן, מניח אותן על אריזת המדפסת הריקה, רושם בגרמנית "למסירה" וליד קופסה קטנה יותר למקרה שמי שיקח את זוג הנעליים המקסים יבחר גם לתרום מספר מטבעות. מציב הקונסטרוקציה מתחת לתיבות הדואר.

בתוך אריזת המדפסת הריקה היתה מדפסת לפני כחודש וחצי. יומיים לאחר שכותב שורות אלו חיפש מדפסת בחנות האלקטרוניקה העצומה, בעודו שב בערבו של יום לביתו מונחת היתה קופסת מדפסת בכניסה לדלת הבניין, ובתוכה מדפסת חדשה. המתין והמתין ומשאיש לא הגיע לאספה, נטלה אל חיקו והביאנה לדירתו. מקרה זה ומקרים נוספים גרמו לא אחת לתהות שמה מדובר במאן דהו העוקב אחרי מהלכיו של הח"מ ומשתדל לספק כל צרכו. זאת בהנחה שלא לוקחים בחשבון כוחות עליונים.

בובת הצפרדע חובשת הכתר נעצה מבט מחויך מעבר לחלון הראווה של חנות ההחלפות מתחת לדירה הקודמת. היא ניתנה לבעל החנות תמורת ספר אודות נאו נאצים שהוחלף בהמשך תמורת שתי חוברות מצוירות אותן נתן נתן לשני חברים טובים בארץ הקודש בביקורו האחרון. הטיסה לארץ המובטחת בוצעה הפעם באמצעות שירותיה הנדיבים של חברת אייר ברלין. בעת ההמראה נשלפה כמו תמיד מצלמת הוידאו על אף ההוראה לכבות מכשירים אלקטרונים, עקב הצורך לצלם את המטוס עובר ממצב נסיעה למצב תעופה. אצבע דיילת דקרה בכתף העבריין המצלם, "אסור לצלם כעת, כבה בבקשה המצלמה". סחבק כיבה וכשהמשיכה הדיילת בדרכה נחפז להדליק בשנית. אגרוף ניחת על כתף המסוכן לציבור והקשישה הגרמניה שישבה לצידו ירתה, "אמרו לך שאסור לצלם". המצלם הסתובב אל הקשישה, "את לא יכולה להכות אותי, גם אם את חושבת שמישהו אישר לך לעשות את זה. את יכולה לקרוא שוב לדיילת, אבל לא לנהוג באלימות. זו אלימות". מיד לאחר מכן הדליק שוב את המצלמה, המשיך לצלם, וכשסיים הוציא בקבוק יין מהתיק, מזג לכוס פלסטיק ושתה בהנאה גלויה מול פניה של הקשישה.

צועד מכבש המטוס במסדרונות נתב"ג. מספר עלמות בטחון עם ווסטים זוהרים ניצבות באחד המעברים. אחת מהן נגשת ופונה באנגלית. מוריד האוזניות ומחייך אליה, "צהריים טובים", היא מחווה בידה, "בבקשה, אתה יכול להמשיך". כשממתין למזוודה עובר בחור בטחון עם כלב בטחון. הוא דוחף הכלב לעברי ומורה לו לרחרח אותי כדי לבדוק שאין עלי חומרים אסורים. זהו כבר הביקור השלישי בארץ, אך עדיין לא קל להתרגל.

אולי יש לכתוב אודות כריס גרים, ממשפחתם של האחים גרים שכעת כאן בברלין מתיישב ליד כותב שורות אלו, מבקש סיגריה ונותן בתמורה תפוח זהב. "כל כך קשה לשוב הביתה", הוא אומר, "הכל כאן כל כך השתנה". כריס מחליף בין אנגלית, גרמנית וספרדית, "יש כאן רוחות, אתה יודע?".

הטובע, הרע והמכוער

הימים בישראל טסים בהילוך מהיר. תופש מדוע אף אחד נתקף בפאניקה עקב איום המלחמה המתקרבת. אין זמן לחשוב, לתפוש. מדווש ברחבי גוש דן על גבי אופני ההרים שיובל השאיל. העובדה שלא צריך לחשוב לפני שמדבר מדהימה כל רגע מחדש. עברית שפה יפה. חברים ובני משפחה רוטנים על כך שהח"מ אינו מקדיש להם זמן. הצדק עימם. הביקור הבא יהיה ארוך יותר. מקליט אלבום עם רפי – מצו"ב שיר לדוגמא

מופיע עימו ב"צימר",

[youtube]http://youtu.be/_N5OUX5_1HY[/youtube]

לוקח חלק בהפגנה נגד גירוש העובדים הזרים

[youtube]http://youtu.be/twZLIZNSuKA[/youtube]

במקביל מכין את החומרים להקרנת "מות גבעתיים" בסינמטק ת"א. בעיות טכניות של הרגע האחרון צצות אבל בעזרתו של ירון היקר הכל מסתדר.

אמא של סחבק וסחבק לפני ההקרנה בסינמטק

הכתבה מ-nrg

מספר ימים לפני ההקרנה רואה מודעות שנתלו ברחבי העיר גבעתיים ומזמינות את התושבים לקחת חלק ב"הפנינג ירוק" בגן רבקה (גן דרום) בעיר גבעתיים. מלבד הופעות של יניב המגניב ושלל אטרקציות ("תצוגת אופנה" מחומרים ממוחזרים כשקיות ניילון), מוזמנים התושבים להציע "חלופות" למתקן השעשועים "ספינת הפיראטים" הניצבת כבר עשרות שנים בגן. אם לנסח את הסיטואציה במילים פשוטות, ניתן פשוט לומר שאחרי שסיימו להחריב בתים היסטוריים בעיר, טבע, ומרכזים קהילתיים (המכתש), כעת הגיע תורם של מתקני השעשועים להירמס. במקביל לתכנון הריסתה של הספינה, נבנה כמה מאות מטרים מהמקום מתקן אימונים עבור "הגדנ"ע". שנאמר, לשם הכשרתם של חיילים טובים אין לנו צורך במתקני שעשועים אלא רק במתקני אימונים.

במפתיע או שלא הצטרף אל סחבק בחור צעיר העונה לשם איתמר על מנת לצלמו כשזה הראשון מחופש לפיראט. בשלב מסוים התישב הפיראט הסחבק למרגלות הספינה והחל בונה ספינות נייר, דבר שמשך מספר ילדים לקחת חלק בפעולה. במקביל החל יניב המגניב את הופעתו על הבמה ומספר רגעים לאחר מכן נפתחו ארובות השמיים וגשם כבד החל ליפול. הופעתו המגניבה של יניב המגניב בוטלה ורוב הלוקחים חלק בהפנינג נמלטו מהמקום מאימת הטיפות. גם הח"מ פנה ללכת כששתי נשים קראו אחריו והוא הסתובב וניגש אליהן. בעוד מתנהלת שיחה הלך וקרב כבוד ראש העיר. "תקרא לו שיבוא", ביקשו הנשים, ואילו הפיראט סירב. כבוד ראש העיר התקרב כשהוא מצהיר "אני אוהב ליצנים".

–          מה אתם הולכים לעשות עם הספינה שלי?

–          הספינה שלך ושלי!

שתי הנשים ובעל אחד דיברו על ליבו של כבוד הראש העיר למען לא יהרוס הספינה וזה האחרון התפאר במתקן ההחלקה החדש ומתקן הגדנ"ע הנבנים בסמוך. כשפנה ללכת הושיט לו הפיראט את הכתבה שהתפרסמה בעיתון אודות ההקרנה והזמינו לכבד בנוכחותו את האירוע. את התגובה ניתן לראות בוידאו הבא:

[youtube]http://youtu.be/A6SiT8hqKRc[/youtube]

ובכן כבוד ראש העיר, היות ובעיתון מפרסמים שקרים וחצאי אמיתות, ממאנים לפרסם את התיקונים שסחבק שלך ומנסים למרוח אותו במשך חודש, אתה מוזמן לקרוא את תגובתו של כותב שורות אלו כאן בבלוג. סביר להניח כי נער יחסי הציבור שלך יעשה לקטע הזה קופי פייסט וישלח לך, בתיאבון.

"במהלך האירוע הגיע למקום היוצר נתי אורנן (36), מי שבעבר קיים טקס הלוויה לעיר, והזמין את ראש העירייה ראובן בן שחר לצפות ב"מות גבעתיים", סדרת סרטים שבהם תיעד אתרים בעיר שנהרסו, לטענתו עקב בנייה חסרת התחשבות בסביבה".

אכן, "לטענתו". כי אולפני גבע אינם יכולים לטעון. כך גם איצטדיון המכתש,ֿ הבתים ההיסטוריים שנבנו על ידי מקימי גבעתיים, בעלי החיים והטבע שחוסלו, גבעת קוזלובסקי שחוללה ושאר אוצרות גבעתיים שאינם יכולים לטעון עוד.

ככה זה כשבעיתון מפחדים מראש העיר. חופש העיתונות עאלק. לטענתו.

"אורנן הגיע למקום מחופש לפיראט, וזאת לטענתו "כמחאה על הטבעת מתקן השעשועים "ספינת הפיראטים בגן רבקה".

בפירסומים אודות ההפנינג הירוק נכתב במפורש כי התושבים מוזמנים להציע ח ל ו פ ו ת לספינת הפיראטים.

לטענתו.

והנה נכתב בידיעה כי "העירייה מתכוונת לשפץ את המתקן ואף שכרה לצורך הפרויקט יועצים וחברה

ח י צ ו נ י ת".

"אורנן: אני לא רוצה להתראיין אצלך".

הידעתם שסחבק אינו מעוניין שראש העיר יראיין אותו? הציצו שוב בסרטון.

"בביקורו לפני חצי שנה ערך אורנן לעיר טקס הלוויה סימלי, שבמהלכו קרא לעיר "גוועתיים" וטמן באדמה ארון עץ ובתוכו חפצים המסמלים בשבילו את גבעתיים הישנה. 

הכתב היה בטקס ההלוויה. ראה ואף פרסם בעתון את קופסת העץ שבה החפצים שהביאו תושבי גבעתיים שהגיעו להפרד מעירם.

"הייתי רוצה לחיות כיום בגבעתיים, אך איני מסוגל לראות את גן העדן שבו חייתי", אמר השבוע.

המשפט המלא שנכתב במייל ששלח כותב שורות אלו לפני ההקרנה הוא "הייתי רוצה לחיות כיום בגבעתיים, אך איני מסוגל לראות את גן העדן שבו חייתי נבזז ונבעל שלא כדרך הטבע".

"מהעיריה נמסר: האיש מתנהג באופן מוזר, תמוה ואינו מתגורר בעיר. מעבר לכך דבריו של ראש העיר מדברים בעד עצמם".

מעבר לשאלה מה בדיוק בדבריו של ראש העיר מדבר בעד עצמו, עולה התמיהה מה מוזר באדם הנלחם על העיר בה גדל. מה תמוה בבן אדם ששתל עצים, עבד כפועל בנין בעיר, ערך סדנאות תיאטרון לקשישים וכעת רואה את עירו נחרבת ומבצע פעולות מחאה אמנותיות.

מה עשה ראש עיריית גבעתיים מלבד להרוס אותה?

"אינו מתגורר בעיר" עאלק.

כידוע הפטריוטיות הינה מפלטו של הנבל.

סחבק מתגורר בברלין בזכות ויזת האמן שקיבל. האמנות של ראש העיריה היא אמנות ההתחנפות לבעלי הממון. "עסקן סוג xxx שצמח בספסלים האחוריים של הליכוד", תיאר זאת אחד מבני העיר.

 

סיפורה של גבעתיים הוא סיפורה של מדינת ישראל. גן עדן שהשטן השתלט עליו.

 

ולסיום הפרק, חיסול עצי ברוש בני יותר ממאה שנה בגן "צמרת" בגבעתיים. העיריה טענה כי הדבר נעשה על ידי אנשי קרן קיימת לישראל, ללא ידיעתה. מיהו יושב ראש הקרן הקיימת לישראל? מר אפי שטנצלר, ראש העיר הקודם של גבעתיים. בדיוק.

חיסול העצים

[youtube]http://youtu.be/neiwEddUCxs[/youtube]

כתישת המכתש

[youtube]http://youtu.be/nGXmYFFk-YI[/youtube]

בדרך לרכבת התחתית, יומיים לפני המופע בברלין, בכניסת בית הקפה "איינקלאנג" (חיבור), שותל אדם שתילי פרחים. שואל אם אפשר לעזור לו ושותל עימו.

תוך כדי אימון היוגה השבועי שמתרחש הפעם בפארק, נאחז הילד בענפי הברוש ומטפס אל צמרתו. "תזהר מוקי, קוראת לו אימו בשם חיבה". "מוקי" היה גם שם נכדו הדמיוני של סב כותב שורות אלו. כשסירב הנכד לעשות דבר מה היה הסבא אומר, "בסדר, מוקי יעשה זאת".

לרצות שלילדך יהיו עצים לטפס עליהם, כמו שלך היו.

סגור מרכאות

על מה ניתן לכתוב כעת, כאן בכפר המונח על סיפה של פולין. הילדים וסחבק משחקים שוטרים וגנבים, עד שלבסוף כולאים אותו במחסן העתיק. קשה שלא להפגש עם הרוחות במחסן. הכל כאן ירוק, סוסים מציצים דרך החלון, הבית הכחול מוסק. מטיילים בטבע בדיוק כמו שהח"מ ראה בדימיונו.

 טרם עליית המופע הכפול בברלין החליט שעליו לנפוש לאחר הביצוע. כך אכן התרחש. האקט האמנותי התקיים פעמיים בראשון באפריל. בשש בערב בעברית ובשמונה בגרמנית.

כתבה מעיתון הקהילה היהודית

7.5 דקות מהמופע בגרמנית גרמנית

[youtube]http://youtu.be/PT2lkK9lUQs[/youtube]

 התהיה האם להמשיך בכתיבת בלוג זה עומדת בעינה. לכאורה הגיע המסע לסיומו.

 בחצר הבית הכפרי צומחת לה ברוגע מרווה, בדיוק כמו בגינה בגבעתיים.

  הפיראט הצעיר שסחבק פגש כאן מנופף מהמרפסת בדגל שגולגולת מאיימת מצוירת עליו.  ירכתי מיטתו הן ירכתי ספינה ובראשה קבוע הגה שאימו הביאה לו ממרחקים. בלילה, לפני שהוא הולך לישון, מקריא לו בגרמנית את מעשיות שודדי הים מהספר הגדול.

עיניו השובבות מזכירות את עיניו של סב הח"מ מהתמונה בת 90 השנים.

בישראל חוגגים את חג הפסח. כאן את הפסחא, ה"איסטר".

מנתרים  בטרמפולינה והילד מועד דרך פתח הכניסה שלא נרכס כראוי ונוחת עם האוזן על שולחן העץ שמונח בחוץ. "כואב לי, נתי", הוא אומר, וסחבק שואל אם הוא מרגיש בחילה או סחרחורת. "צריך לשים לב אם הוא מתנהג כרגיל בשעות הקרובות ולא מקיא".

אין כאן אינטרנט ופעם ביום מצפצף הפלאפון עקב הודעה, "ברוך הבא לאיחוד האירופי".

מטיילים בכפר בין הבתים העתיקים ומאחד החצרות נובח לעומתנו כלב ענק כאחוז טירוף. הילדה אינה חוששת ומתקרבת אליו עד הרגע שעוצרים אותה.

 מטפסים על גל אבנים ומתיישבים על קודקודו. "אתה מוכרח לחזור הביתה" אומרת הילדה לח"מ. היא עדיין לא בת ארבע. "למה את מתכוונת ב"הביתה"?", היא שותקת.

הילדים מקבלים לכבוד החג צמד מכשירי קשר וכותב שורות אלו, מנסה, ללא הצלחה, ללמדם כפי שהדריך אנשי מוסד בתקופת שירותו הצבאי.

כבר שלושה ימים כאן בחברת עשרה גרמנים וגרמניות.  "תארי לך שהיית מבלה תקופה באותו הבית עם חבורת ישראלים".

סביב המדורה שואל אותה אם ניתן לומר בגרמנית, "הכל בעיר, ניתן להבערה", היא מאשרת.

הילד מגלגל דף נייר עליו מודפס דבר מה לכדי גליל ומציץ דרכו כבמשקפת.

רגע אחד אחרי הוא משליך את המשקפת לאש.

ארבעה ימים רק גרמנית ואז חזרה מהכפר לברלין. אוסף את דרור שבא לבקר ומבלים ביחד בעיר. כעת עברית. נפגשים עם ישראלים אחרים ומדברים רק בשפת האם. המעברים בין השפות מבלבלים. "אתה יודע", אומר לדרור, "אולי עקב כל הארועים האחרונים אני חש יותר מתמיד את המרחק מישראל". מזג האוויר הפכפך ולאחר יום אחד על האופניים וסימון וי על כל האתרים התיירותיים אנו שבים לנוכח הגשם אל הרכבת התחתית. כשדרור מתאר את תחושותיו בנוגע למקום והאסוציאציות שעולות לו, נזכר החתום מעלה בתחושותיו שלו בתקופה הראשונה בברלין.

את יום הולדתו של החבר הטוב מישראל חוגגים בשיטוט בין הבארים ערב המשחק בין שתי קבוצות כדורגל המתחרות על אליפות גרמניה. המונים צובאים על המסכים בפתחי הפאבים ודרור מזנק עם כל האוהדים כשהקבוצה שהוא אוהד מבקיעה שער.  למחרת מוצא סחבק עצמו חולק במבה עם הילד במגרש המשחקים ליד הבית.  בצהריים מתארגן לו, איך לא, משחק כדורגל  הכולל כעשרה ילדים  ועבדכם הלא נאמן שמנסה ללא הצלחה יתרה לחלק אותם לשתי קבוצות. אחרי שמרים ידיים דרור נכנס לתמונה ותוך פחות מדקה ובלי מילה גרמנית מארגן את הילדים בשתי קבוצות.

לא מנסה להבין איך המערכת  היקומית עובדת, אך אין ספק שיש משהו מרשים בעובדה שמיד לאחר המופע בברלין הושלך או השליך עצמו סחבק קודם אל עבר היקום האולטרא גרמני, משם אל תמצית הישראליות, וחזרה אל אדמת ברלין.

 הטקסט הנ"ל החל עם שלג ומסתיים עם למעלה מעשרים מעלות. חם פה נורא. חמסין.

 [youtube]http://youtu.be/aacZ7soBn0k[/youtube]

DOARNA דוארנא

http://soundcloud.com/nati-ornan    האלבום המלא בעברית

Stille Post

מוסיקה: רפי פרח

Music: Rafi Perach

טקסט ודיבור: נתן אורנן

Text & Reden: Natan Ornan

תרגום לגרמנית: סטפן הרץ

Übertragung der Aufführungtexte ins Deutsche: Stephan Herz

 

זרם תודעה

זרם תודעה החל לנזול לשצוף לקצוף

בקצוות הברזים

עקרות בית

עיקרו עצמן לדעת

 

את כל מה שלא הספקת

ולא רצית

לדעת

 

לחיות

לקחת

להמתין

לצפות

לתנין

כמו דמעות

קרוקודיל

כמו דמעות

אמאבא

כמו שם

 [youtube]http://youtu.be/r-IzUO58ekM[/youtube]

22 דצמבר 2011

אם ממהרים להזמין

ההזמנה מגיעה לשולחן מהר יותר

 מאשר אם לא מבקשים

או מבקשים לאט יותר

אם ממהרים

מגיעים מהר יותר

מאשר אם לא יוצאים לדרך

 

אם צועדים לאחור

מצמצים העיניים

מצמצמים נוכחות

 תופסים פחות מקום

 

ובכלל

עדיף להיות נדיף

ליד הנהר

ליד הנהר יש מעבדה

מעבדת מחקר

לא מאתמול

ולא משלשום

למען המחר

 

מעבדת זמן חלל

עם מדעני תחום קצה

לווין מרמלדה

לחופש נולד

ועל המינוי מופקד איש נכבד

וועדה לענייני עניינים

וסגן שר רפה שכל

וקל שמיעה

 

ליד הנהר מעבדת ניפנופים

הכל שם מעץ אבל אין שם פרחים

נרות נשמה

נרות חנוכה

נרות של החורף

של הכריסמס

של הווינאכט

נרות תרי ניטרו טולואן

 

נפיצים כמו ברוך מרזל

חזקים כמו איציק קאלה

אמיצים כמו העבדללה

עייפים מידי אנשאללה

אל המטרה בדילוגים

 ה שלג

הקור

בתיהקפה

העוברים

הערות

עלפנינו

אינלנודי

בהם

 

האופניים

הרוח

המגזינים

הרכבתהתחתית

כרטיסהנסיעהחודשי

אינמספיקימלנו

 

הקפהסמים

החיוכים

העצימהנהרות

השמיימהאפורים

המאפילולא

חציאחוז

ממהשאנחנורוצים

 

מגיעלנוהכל

וכשאנחנואומרימהכל

אנחנומתכוונימלזה

 

stürmt den Hügel

Der Schnee

Die Kälte

Die Cafés

Die Passanten

Die sich mit uns

in Bewegung setzen

sie sind nicht genug

für uns.

 

Die Fahrräder

Der Wind

Die Magazine

Die U-Bahn

Die Monatskarte

genügen uns nicht.

 

Der Kaffee

Die Drogen

Das Lächeln

Die Bäume

Die Flüsse

Der graue Himmel

Sie sind nichtmal

die Hälfte dessen,

was wir wollen.

 

Uns steht alles zu.

Und wenn wir

alles

sagen,

dann meinen wir

alles.

רק מלצרית אחת

רק מלצרית אחת

יודעת את העבודה

רצתה לדבר עם החתום מטה

אנגלית

והחתום מטה

להלן

"כותב שורות אלו"

להלן

"עבדכם הלא נאמן"

להלן

ביקש "רק גרמנית"

רק מלצרית אחת

יודעת את העבודה

רצתה לדבר עם החתום מעלה

כותב שורות אלו

Nur eine einzige Kellnerin

Nur eine einzige Kellnerin

kennt die Arbeit

wollte mit dem Unterzeichneten

auf Englisch sprechen

und der Unterzeichnete

im folgenden

"Schreiber dieser Zeilen"

im folgenden

euer unergebenster Diener

bietet "nur Deutsch"

 

Nur eine einzige Kellnerin

kennt die Arbeit

wollte mit dem Überzeichneten zu sprechen

"Schreiber dieser Zeilen"

דואר נא

ניתן לכתוב גם מרחוק

גם למי שאינו

למען לכתובת לא מוכרת

מילים שטרם נכתבו

לחתום בשם מומצא

לקשור דף בעובי אפס מילימטר

לרגל נוקשה

של פוחלץ יונת דואר

ולהמשיך להאמין

שיש מי שיקרא

Stille Post

Es ist möglich zu schreiben

auch von weit weg

auch für jemanden,

der nicht ist.

Worte, die noch nicht geschrieben sind

an eine unbekannte Adresse zu richten

mit einem erfundenen Namen zu unterschreiben

Ein Blatt von null Millimeter Stärke

an das steife Bein einer ausgestopften Brieftaube zu binden

und weiter zu glauben,

dass es jemanden gibt, der liest.

לביבות תפוחי אדמה

לביבות תפוחי אדמה

להיות תפוחי אדמה

להפריח חול ושממה

לביבות תפוחי אדמה

להקפיד ולשאול מה נשמע

להקפיד על כבוד האומה

לביבות תפוחי אדמה

אל תשאלי למה מה

לביבות תפוחי אדמה

יהלל יה כל הנשמה

לביבות תפוחי אדמה

תפוחי מה נשמע

חול אדמה

להבריח סודות בין משעולי הקמה

חזיון בחשיפת יתר

את מה שמותר לצלם

כולם צילמו כבר מזמן

ומה שמותר היה להגיד

נאמר

עכשיו נשאר

מה שאסור לדבר עליו

לומר אותו

להרגיש אותו

לחמוק איתו דרך גדר תלתלית

לגלוש

דרך קרע בחללזמנ

VISION, ÜBERBELICHTET

was zu filmen erlaubt war,

wurde schon lange gefilmt.

und

was gesagt werden durfte

wurde geäußert

was jetzt noch bleibt

darüber darf nicht geredet

es darf nicht ausgesprochen

nicht gefühlt werden.

damit

durch Stacheldraht schlüpfen

rutschen

durch einen schnitt in der Raum-Zeit.

 

היכל התרבות

מטפס מעל קבר אחים אחים

הכל פרחים מותק

הכל פרחים

 

הצרצר והנבלה

וגם אם ירד שלג

לא נשאר ממנו כלום

עד הבוקר

ואם לא ירד

זה לא מפתיע

שלג

יורד כשמרגיש לו נכון

יורד במפתיע

לא מתוכנן

אם לא עכשיו

אז אימתי

מחר

אל תדחה למחר

את מה שאתה

לך אל הנמלה

עצל

ראה דרכיה

 

יא עצל

Und sogar wenn der Schnee fällt

wird nichts von ihm übrigbleiben bis

zum Morgen.

und wenn er nicht fällt,

ist das kein Wunder:

Schnee fällt, wenn er sich gut fühlt

er fällt plötzlich,

planlos,

wenn nicht jetzt- wann dann?

morgen.

verschiebe nicht auf morgen

was du bist

geh zur Ameise,

Faulpelz,

sieh wie sie ihren Weg findet

Faulpelz.

15 במאי וטרם פורסמו מילים אלו. כמו תמיד הסיבה היא האירועים שרדפו את הכתיבה. כאילו נערכת תחרות בין הבלוג לבין ההתרחשות בחיים האמיתיים.

מסיבות שונות ומשונות דלפו מים מדירת כותב שורות אלו אל תוך מטבח שכנו החביב שהחליט כפי הנראה לבצע שיפוץ מקיף במטבחו על חשבון הח"מ. ברשימת הדרישות של השכן מסביר הפנים נוספו מעבר להחלפת כל הפרקט, הטפטים וארון המטבח, גם מכונת קפה ורשימה מפורטת בסטייל של תכולת "מחסני חשמל". ידידה גרמנית הבקיאה היטב ברזי הגרמניות והישראליות קורצת ואומרת "אל תהיה פראייר".

 

"מה הקומבינה?" שאל מכר בביקורו האחרון של עבדכם הלא נאמן בארץ הקומביקודש. השאלה הופנתה אל סחבק בהתייחסות לעובדה שכותב שורות אלו שוהה כבר תקופה לא קצרה בגלות ברלין.

–  איזו קומבינה?

–  וואו, אתה תוקפני!

–  מצטער, לא התכוונתי להשמע תוקפני. לאיזו קומבינה אתה מתכוון?

–  יש לך דרכון אירופאי?

–  לא, יש לי ויזת אמן.

–  לי יש דירה שקניתי בברלין דרך חבר. בקומבינה.

 

מגיע לחנות הגלידה כשמהרמקול של מכשיר ה-MP3 בוקעים צפצופי אזעקות הגורמים לכל האבות, האמהות וילדי הגן הלוקקים גלידה בדממה ללטוש בסחבק מבטים המומים. הילד מציע לי מהגלידה שלו לק וסחבק לוקח ביס. "נתי", משתהה עוד שניה יותר מהנדרש עד שמאפשר לקשישה עם ההליכון לעבור.

– אתה יכול להנמיך קצת את המוסיקה?

–  למה?

–  כדי שאני אוכל לשמוע אותך יותר טוב.

–  אין מה לשמוע, אני לא אומר שום דבר חשוב.

נכנסים לפארק.

 

היא מצלמת את הקשישים שמטפלת בהם במסגרת תפקידה כאחות. תמונות סטילס ווידאו. "תראה איזה חמוד", "היא מצחיקה", "יש לה כל כך הרבה כח!".

יום אחד מספרת על אחד מהם שנפטר. "מצטער, לא אשקר ואומר שזה מעציב אותי".

נכנסים לפארק.

כמו אז, גם עכשיו מובילים אל תוך הירוק הפאסטורלי רגע לפני.

– למה אנחנו יושבים בצל?

– כי הבחור הישראלי לא אוהב את השמש, הוא אומר ש…

– זה לא קשור לישראל. יש דברים שלא קשורים לישראל. לא הרבה. כמה.

מצלם בחלום. וידאו.

וויק אפ

פאקינג ווייק אפ.

המשיכה לדבר על היהודים צריכים מדינה וצה"ל מגן על המדינה של היהודים שצריכים מדינה כי אם לא תהיה מדינה וצה"ל ויהודים ושרשראות לטנקים

וויק פאקינג אפ.

אפשר לאסוף בקבוקים ולמכור פלסמה.

זה קאפיטליזם. קאפיטליזם אינו ערך.

אז מה כן ערך?

אושר הזולת הוא חשוב.

אתה צריך לשיר בעברית.

למי?

לישראלים כאן.

בשביל זה הגעתי?

אתה יכול לשיר לי את התקווה?

להרגיש כששר את התקווה.

"ורק שחקנית קולנוע מעניינת יכולה ליצור מצב".

אוהד פישוף,

את מוכנה לפקוח את העיניים?

ואם אני צריכה את זה בשביל להתרכז?

ברחוב הנביאים קיים או היה קיים גראפיטי על קיר חיצוני אפורחום בקומה עליונה:

ֿֿאוהד פישוף אלוהים

לגעת באלוהים

ככה קורא לזה טכנאי הסאונד המוכשר

כשהוא מדבר על לשמוע כאן את וואגנר בשלושה יורו

הולך הרבה לאופרות בברלין

סוחב לו את המזרון עד האו באן

איש נחמד

והוא מוביל לי את האפניים

משם נוסע לפגוש את אנגליקה

והיא מגניבה כמו תמיד

שרת לה התקווה?

אתה לא משאיר כאן את הבקבוקים שלנו למי שצריך אותם?

כולנו צריכים אותם.

אתה כל כך יהודי.

 

תתקשרי כשיש לך חשק וזמן.

פנוי ברביעי וחמישי, בסוף השבוע עורך.

שאני אצלם אותך עם הברבורים ברקע? זה אוברקיטש. לצעוד אל מעבר לגבול.

דימטרי לימד אותי איך ליפול על אמות הידיים, ואם תהיה שם רכבת שאפשר יהיה לחסום זה יכול לתת אפקט.

הרכבת מאוסט בנהוף? עם האנשים שהסתכלו?

 [youtube]http://youtu.be/omcuondiUDk[/youtube]

אתה מנסה להתנתק מזה ובגלל זה אתה לוקח את המפה משנת 41 איתך בתיק כל הזמן.

כמו מים.

 

אטלנטיס,

אתה יכול אם אתה רוצה.

 

מכרת את המזרון?

חבל לבזבז כל כך הרבה כסף על מזרון קטן כשאפשר להוציא פחות כסף על מזרון יותר טוב ופחות יקר.

 

ברור שליצן,

אז מה אני?

 

אם הייתי במוסד הייתי יכול להשיג רימון יד.

השם הזה מעורר כאן רושם.

בן דוד של סבא שלי היה איסר הראל.

איסר הקטן שעמד בראש המוסד בזמן תפיסת אדולף אייכמן.

 

חבר וחברה מישראלים שהם גם שכני כותב שורות אלו טיגנו עימו קציצות צמחוניות וזה האחרון ניסה ללא הצלחה יתרה למוכרן בפארק. הצועני שניגן באקורדיון ושר בגרון ניחר קיבל מטבע וקציצה. גם המוסיקאי שאמר שאין לו כסף. גם האשה על כסא הגלגלים שביקשה בקבוק ריק. בדרך חזרה ברכבת, הכרטיסן, או הקונטרולר כמו שקוראים לו כאן, מבקש שוב את הכרטיס לאחר שכבר בדק אותו ושואל שוב ושוב היכן נרכש. מעייף.

[youtube]http://youtu.be/PkNSlTtEPgI[/youtube]

מדבר בכנס העוסק בישראליות, יהדות וגרמניה. שוב צועקים להפסיק לדבר על פוליטיקה ואומר שמדובר באנושיות ולא בפוליטיקה.

ראש ממשלת ישראל הצהיר שהמסתננים מהווים סכנה לזהות הלאומית.

פעמיים הדם לא זרם אל המכונה שמסננת את הפלזמה. לא רוצה לצאת מהוורידים. בפעם השניה המכונה החלה מצפצפת ואחות עצבנית הגיעה ושאלה מדוע לחץ הדם ירד. אולי כי שומע את הקלטת המדיטציה ענה לה סחבק. מדיטציית פלאסמה. עדיף להגיע אחרי אחת עשרה בבוקר, האחיות יותר סימפטיות ופחות מכאיבות.

"הן תמיד עוזבות בסתיו" כתב פעם בעברית את מה שנכון בארץ בה דוברים עברית וערבית. לא לגמרי נכון, היו שעזבו בארץ ההיא בחורף. סתיו מן הסתם לא בדיוק קיים בארץ ההיא. כאן היא עזבה באביב, אולי זה כבר נקרא פה קיץ. אולי בעצם אין פיראטים על היבשה.

כל בוקר רץ סביב שלד המשחטה. אחרי שרץ מבצע יוגה. השמש יוקדת כבר בשמונה בבוקר.

שוב חושב על עין גדי. חדר קטן עם רדיו שקולט גרמנית בAM-

מדבר ושקט

פרישות

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

דואר נא

 זרם תודעה

זרם תודעה החל לנזול לשצוף לקצוף

בקצוות הברזים

עקרות בית

עיקרו עצמן לדעת

 

את כל מה שלא הספקת

ולא רצית

לדעת

 

לחיות

לקחת

להמתין

לצפות

לתנין

כמו דמעות

קרוקודיל

כמו דמעות

אמאבא

כמו שם

 

 

 

 

22 דצמבר 2011

אם ממהרים להזמין

ההזמנה מגיעה מהר יותר

אם לא מבקשים

או מבקשים לאט יותר

 

אם ממהרים

מגיעים מהר יותר

מאשר אם לא יוצאים לדרך

 

אם צועדים לאחור

מצמצמים נוכחות

מצמצים העיניים

מצמצמים רווחים

תופסים פחות מקום

 

ובכלל

עדיף להיות נדיף

 

 

ליד הנהר

ליד הנהר יש מעבדה

מעבדת מחקר

לא מאתמול

ולא משלשום

למען המחר

 

מעבדת זמן חלל

עם מדעני תחום קצה

לווין מרמלדה

לחופש נולד

ועל המינוי מופקד איש נכבד

וועדה לענייני עניינים

וסגן שר רפה שכל

וקל שמיעה

 

ליד הנהר מעבדת ניפנופים

הכל שם מעץ אבל אין שם פרחים

נרות נשמה

נרות חנוכה

נרות של החורף

של הכריסמס

של הווינאכט

נרות תרי ניטרו טולואן

 

נפיצים כמו ברוך מרזל

חזקים כמו איציק קאלה

אמיצים כמו העבדללה

עייפים מידי אנשאללה

 

 

אל המטרה בדילוגים

השלג

הקור

בתיהקפה

העוברים

העוברות

עלפנינו

אינלנודי

בהם

 

האופניים

הרוח

המגזינים

הרכבתהתחתית

כרטיסהנסיעהחודשי

אינמספיקימלנו

 

הקפהסמים

החיוכים

העצימהנהרות

השמיימהאפורים

המאפילולא

חציאחוז

ממהשאנחנורוצים

 

מגיעלנוהכל

וכשאנחנואומרימהכל

אנחנומתכוונימלזה

 

רק מלצרית אחת

רק מלצרית אחת

יודעת את העבודה

רצתה לדבר עם החתום מטה

אנגלית

והחתום מטה

להלן

"כותב שורות אלו"

להלן

"עבדכם הלא נאמן"

להלן

ביקש "רק גרמנית"

רק מלצרית אחת

יודעת את העבודה

רצתה לדבר עם החתום מעלה

כותב שורות אלו

 

דואר נא

ניתן לכתוב גם מרחוק

גם למי שאינו

למען לכתובת לא מוכרת

מילים שטרם נכתבו

לחתום בשם מומצא

לקשור דף בעובי אפס מילימטר

לרגל נוקשה

של פוחלץ יונת דואר

ולהמשיך להאמין

שיש מי שיקרא

 

לביבות תפוחי אדמה

לביבות תפוחי אדמה

להיות תפוחי אדמה

להפריח חול ושממה

לביבות תפוחי אדמה

להקפיד ולשאול מה נשמע

להקפיד על כבוד האומה

לביבות תפוחי אדמה

אל תשאלי למה מה

לביבות תפוחי אדמה

יהלל יה כל הנשמה

לביבות תפוחי אדמה

תפוחי מה נשמע

חול אדמה

להבריח סודות בין משעולי הקמה

 

חזיון בחשיפת יתר

את מה שמותר לצלם

כולם צילמו כבר מזמן

מה שמותר היה להגיד

נאמר

עכשיו נשאר

מה שאסור לדבר עליו

לומר אותו

להרגיש

לחמוק איתו דרך גדר תלתלית

לגלוש

דרך קרע בחללזמנ

 

היכל התרבות

מטפס מעל קבר אחים אחים

הכל פרחים מותק

הכל פרחים

 

הצרצר והנבלה

וגם אם ירד שלג

לא נשאר ממנו כלום

עד הבוקר

ואם לא ירד

זה לא מפתיע

שלג

יורד כשמרגיש לו נכון

יורד במפתיע

לא מתוכנן

אם לא עכשיו

אז אימתי

מחר

אל תדחה למחר

את מה שאתה

לך אל הנמלה

עצל

ראה דרכיה

יא עצל

 

 

 

 


פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

ארבע שעות טיסה / פרקים ט' – י' / אמונה עיוורת – כסאח

ארבע שעות טיסה /  פרק ט' / אמונה עיוורת

טינופת גאתה ועלתה מביובי הדירות בברלין. כך נפתח ונחתם המעבר מדירה אחת לאחרת. הראשונה הקיאה את הח"מ והקולטת סיימה לפלוט ג'יפה קצת אחרי שהגיע אליה. מיד לאחר שהבעיה נפתרת בדירה המעולה אליה הגיע סחבק, תופש רכבת ליריד צעצועי הילדים העתיקים. שערות של בובות ילדים, בתוך קופסת קרטון, בוחרים איזו קרקפת לרכוש, כזו שמתאימה לבובה שיש בסלון. אוסטבאנהוף, מחוץ לשוק צעצועי הילדים העתיקים, שואלת אמריקאית או גרמניה איפה יש כאן בנק, משיב שלא יודע וממשיך לצלם רכבת אמיתית שנכנסת לתחנה. "אז אתה לא רוצה להגיד לי?!".

–          מאוד רוצה להגיד לך אבל אני לא יודע איפה יש פה סניף בנק.

יריד צעצועים עתיקים, אוסטבאנהוף

–          הוא בא איתך?

כן, חבר טוב.

–          אתה קנית פה קודם את קרונות הרכבת וצילמת.

–          כן.

–          מאיפה אתם?

–          ישראל.

–          והוא מתעניין בספר הזה?

–          בגלל שאנחנו מישראל.

–          הזמנים הרעים, זה היה נורא. היהודים, הם נלחמו איתנו במלחמת העולם הראשונה כתף אל כתף. ממש ככה, כתף אל כתף. אחר כך עלה הארשלוך (חור תחת) הזה והכל נגמר".

–          כן, זו האמת.

–          אמת! שסבא שלך לא ידע שהתעניינת בספר הזה.

–          סבא שלי כבר נפטר, אבל אני מניח שהייתי יכול לספר לו שהתעניינתי בספר הזה. אף פעם לא ראינו באמת ספרי ההדרכה לחייל הגרמני מהשנים האלו. האמת, זה נראה בדיוק כמו ספר הדרכה לחייל אצלנו בישראל.

בתחילה השתמש הח"מ בפועל העזר darf  על מנת לשאול אם מ ו ת ר לצלם את המוצגים הנמכרים. לאחר מכן משהו בו ביכר לעשות שימוש בפועל העזר  kann  – האם י כ ו ל אדם לצלם, מבחינה טכנית. לסיום צילם כמעט מבלי לבקש רשות.

צ'יפס, נקניקיות וביצים – ארוחת בוקר אצל הבחור הטורקי שלמד איתי, שותפו הרוסי העונה לשם ולאדימיר (?) ושיש לו דלת שלפניה יוצב הארון על מנת שלא ממש יעבור עלי כשהוא מהלך למעשה בתוך החדר בו סחבק מצוי. על התענוג הזה פלוס ספות שהיו עשויות להיראות לעין בלתי מזוינת כטייק אוף על ספות מזרחיות, ואולי אכן זה מה שהיו למעשה, מבקש הבחור מאתיים חמישים יורו טבין ותקילין. עשר דקות עם האופניים מתחנת הרכבת עד לדירה.

"אפשר להמחיז את זה" תומר אומר כשצופה בפעולת "Tag Machir" שבוצעה בדירה של ניאו נאצים בברלין.

 כולם ממלמלים שהחורף חזר, אבל הפעם הוא יהיה חלש כי גם הקיץ לא היה קיצי במיוחד. כותב שורות אלו התאבזר בלבוש חללי משומש המשמש בדרך כלל רוכבי אופניים אירופאים הרוכבים במעלה האלפים וכיוב'. חללי.

בורחה מוציא את סחבק ממסיבת יום ההולדת של זה האחרון רק כדי להראות לו את הצבע החדש בו צבע את אופניו. "אתה תאהב את זה".

ירוק צבא. בורחה מאושר, "אני אהפוך אותן לאופני חורף, אחליף להן את הצמיגים, תופש?".

חורף קודם, בדיוק בשישה עשר לחודש נובמבר 2010, נחת הח"מ עם מזוודה ללא גלגל עם משקל עודף של עשרים קילוגרם. המזוודה, לא הח"מ. גם אז ירד גשם כמו עכשיו. כעת נוסע עם אליה שנוהגת, הקטלאנית היקרה תרמה את רכבה למשימת מעבר הדירה. היהודי הנודד הקפיד לארוז הכל כהלכה בארבע מזוודות מתוקתקות. בול שנה.

מהדירה הנוכחית במרכז ברלין שהשאירה לי חברה טובה שנסעה לברצלונה נהנה למשך חודש וחצי ובינתיים ממשיך לבדוק אופציות לינואר. אורי המעולה מגיע מאנגליה לברלין בדיוק ליומולדת של סחבקון. מאחר לאסוף אותו משדה התעופה, למחרת מטרטר אותו ברחבי העיר (כולל המוזיאון היהודי – היה מבצע של כרטיסים בחינם) ולבסוף המבקר האומלל מוצא עצמו נגרר מבר יום ההולדת בשלוש לפנות בוקר כשהוא נושא את מתנות כותב שורות אלו. נקווה שישוב לבקר.

דברים שרואים מכאן

דברים שרואים מכאן

 

שנה זה זמן טוב כדי להוריד את האזניות ולשמוע את האנשים מדברים ברחוב. מסתבר שכולם כאן מדברים גרמנית.

בפוסט הקודם תוארה דמות שנצפתה ברכבת, מראה הוא כשל קריקטורה של יהודי. לפני מספר ימים נצפה אותו בחור, הפעם לבוש היטב, עומד זקוף ליד אופני ספורט. יתכן והמדובר במטמורפוזה.

מבקר את עידן וחברתו בדירתם, שנה אחרי שזה הראשון קלט את סחבק בדירתו. מטרת הביקור היא כפולה, נסטיה, חברתו של עידן מצלמת את עבדכם עבור פרויקט שלה באוניברסיטה, ועבדכם בודק את האפשרות לעבור לדירה לאחר ששותפתו של עידן הודיעה על עזיבתה הקרובה.

יום לאחר יריד הצעצועים העתיקים מחפש כותב שורות אלו את החנות בה רכש את סרטי הצילום על מנת לפתחם. עקב הקמתם של הביתנים הקטנים לכבוד ה- Weihnachtsmarkt, שוק חג המולד, החנות אינה נראית לעין. הכותב מתיישב על מדרגות בכיכר אלכסנדרפלאטץ, מוזג קפה מהתרמוס ומצית סיגריה שגולגלה מבעוד מועד. אדם הנראה בסוף שנות החמישים שלו נעצר ומבקש סיגריה. מגיש לו טבק, נייר ופילטר, אך הלה מסביר שידיו רועדות ומבקש שאגלגל עבורו. כשמושיט לו הסיגריה הוא מישיר מבט ואומר, "אתה הראשון שהסכים לתת לי סיגריה היום, כולם אמרו לי לא עד עכשיו. אני לא יכול לגלגל, אני אלכוהוליסט, בגלל זה הידיים שלי רועדות. לא סתם פגשתי אותך פה. אלוהים שלח אותך. יש לך אש?".

מגיש המצית.

–          מאיפה אתה? צרפת? איטליה?

–          ישראל.

–          ישראל!

–          כן.

–          אני המלאך גבריאל. אני מסתובב בעולם הזה כבר אלפיים שנה וראיתי הכל. ראיתי איך עורפים למריאן טואנט את הראש. כשנולדתי אבא שלי אמר שמלאך הגיע אליו. אני המלאך שהגיע לעולם הזה כדי לסבול. זה קשה להבין, מה? לא סתם נפגשנו. אני סובל, אני מרגיש כל הזמן את כל הסבל של העולם הזה. אני רוצה לבקש ממך סליחה על מה שהעם שלי עשה שלך.

–          אין לך על מה לבקש סליחה, זו לא אשמתך.

–          יש, יש על מה.

–          לא, זה קרה בעבר ואנחנו חיים בעתיד.

–          בהווה.

–          בעתיד, כל שניה הופכת תוך שניה לעבר. אנחנו חיים למעשה כל רגע בעתיד.

–          הקשר ביני לבינך הוא מה שעושה את ההווה, זה ההווה. אפשר לבקש ממך שוב אש?

–          בבקשה.

–          תודה שאתה מקשיב לי, אני לא מדבר על זה עם אף אחד, כי אם אני אדבר ככה עם אנשים הם יאשפזו אותי בבית משוגעים.

הוא בוכה, ממש, עם דמעות שיורדות ויורדות ולא מפסיק לבקש סליחה על מה שהעם שלו עשה לעם שלי, ושואל אותי מה זה המקום הזה, ועונה לו שזו אלכסנדרפלאטץ ומוכרח עכשיו ללכת כי יש לי שעור גרמנית.

–          למה? הגרמנית שלך מצוינת!

–          מוכרח לשפר אותה, זה לא מספיק.

–          זו הפעם האחרונה שתראה אותי, יותר לעולם לא נפגש. אבל לאן שלא תלך אני תמיד אהיה איתך ואשמור עליך.

הוא מחייך והעיניים שלו בורקות וזה סבא שלי. עם ה"זה קשה להבין, לא?", והחיוך האירוני המעט עקום. לוחץ חזק את היד של הח"מ ולא מפסיק לדמוע. סחבק מתחיל בתנועה לכיוון מדרגות הרכבת התחתית. עשרים צעדים מאוחר יותר נסחף במאי הסצנה למחוזות קיצ'יים משהו ומבית קפה מגיעות אל אזני הצועד שורות שירו של סטינג, "Every move you make, every step you take, I'll be watching you"". הרכבת מגיעה איתי, מתיישב ולצידי נעמד חסר בית הקורא בקול, "אבי, אבי מדוע עזבתני".

"אלף, זה יקרה לך יותר ויותר ככל שיעבור הזמן, ובית, אל תאמין בקלות לדמעות האלה". סטפן מצית את העצים בתנור דירתו וכשמסיים מכין לנו קפה ושנינו ממשיכים לתרגם לגרמנית את "תישארו בבית", המופע שכותב שורות אלו העלה זה מכבר בירושלים. סטפן צוחק ונהנה ממלאכת התרגום והדבר מחזק את התחושה שהמופע יתקשר טוב עם הצופה הגרמני. הוא מחזיק למולו את מפת הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, משנת 41' שהנוסע בזמן רכש בשוק. מצלם אותו. במפגש השבועי עם גיאורג, מורה השפה השני, הוא בוחן את המפה באופן שונה מסטפן. מעט כמו מצביא. אניה, פרטנרית הטנדם, משתרעת על השטיח לצד המפה ומצביעה עם בוהן רגלה, "אתה רואה, מישהו צייר כאן חיצים, זה כתב יד".

לרכבת עולים שלושה שיתכן ושבו מיום עבודה ומתמקמים מול הח"מ. אחד מהם זוקר אצבע ומפנה שאלה תוך שהוא דוקר קלות באצבעו את כתפו של כותב שורות אלו,

–          מי אתה?

–          נתן.

–          כמו "נתן החכם".

–          אותו שם, אבל בטח לא חכם כמוהו.

הם צוחקים ובחלוף התחנות יורדים איש איש בתחנתו.

הביקור הראשון בעיר הפולנית שצ'צ'ין הוליד אחריו גם ביקור שני עם תומר וביקור שלישי במהלכו כותב שורות אלו מקליד שורות אלו. בביקור השני הובילה אותנו המארחת שלנו למועדון ריקודים העונה לשם "הורמון". בזמן שתומר כמעט נאנס על רחבת הריקודים על ידי שצ'צ'ינית להוטה במיוחד התפרע סחבק עם חבורה של צעירים פולנים בזינוקי פוגו פראיים לצלילי נירוונה. בביקור הנוכחי שואלת את הח"מ אחת מידידות המארחת, "באת לצלם כאן סרט פורנו?". מסביר לה שתומר ואנוכי מצלמים במקום סדרת טלוויזיה, שיתוף פעולה גרמני – ישראלי – פולני. קריסטיאן מזמין אותי לבירה נוספת. הוא מזכיר לי מאוד את מיכאל היקר, שעבד איתי בזמנו בחברת הוט. מספר לי שרוב הפולנים הם אנשים עצובים מאז מלחמת העולם השניה.

"הם עדיין בוכים".

" יוצאת לקניות!" קוראת הקשישה שדימיטרי וסחבק מנסים לשכנע שתיאות לבקשתם לסייע לה עם עגלת הקניות.

במעלית שואל את דימיטרי אם לדעתו היא כבר בת תשעים, "או למעלה מזה", הוא עונה. מתכננים את מהלך שיעורי היוגה שדימיטרי יעביר, צלצול בהול בפעמון הדלת. שכנה צעירה מהקומה הראשונה יורה גרמנית במבטא רוסי. מבקש ממנה להאט והיא מאיצה את הדיבור ומחזקת את המבטא. מבין שמדובר במברג פיליפס ובי שאמור לסייע לה לפרק איזה ארון במטבח. מוצא מברג בסט מברגים קטן לתיקון אופניים ויורד לדירתה של המאיצה. מתקשה להבין אם היא כעת נכנסת או יוצאת מהדירה, מנסה באמצעות המברג הזערורי להבריג החוצה את הברגים הרבים שמהדקים שני מדפים קטנים אל קיר המטבח המתמר מעל השיש. אין גישה נוחה לברגים שמצידם מהודקים עוד יותר אל המדפים בשל צבע לבן שמישהו טרח וצבע אותם על הדרך בזמן צביעת הקיר. לא רק שהמברג קטנטן ואין המומנט הנדרש להוצאת הברגים, גם הידית שלו למעשה אינה ידית בשל העובדה שבשם הקומפקטיות חסכו בידית."זה יקח לפחות עשרים דקות", מביט בה ובעובד של חברת אחזקת הדירה או משהו בסגנון. "אבל אין לי עשרים דקות", משיב העובד שמגלה דימיון מפתיע לסמי בירנבך מ"מינימל קומפקט". מסביר לו שהיות ואין ברשותי מברגה חשמלית וגם חשמל אינו זורם בכפות ידי, לא ניתן לזרז את העבודה. סחבק מנסה להבין עם השניים מדוע לא ניתן פשוט להותיר את שני המדפים במקומם ומקבל הסבר שעד לרגע זה לא הבין. השכנה קוראת לעזרת שכנים נוספים וכל הדלתות נפתחות ומתוכן מגיחות עוד ועוד קשישות אוחזות מברגי פיליפס.

היא אוחזת מברג ומפרקת למדף אחד את הצורה ועוקרת אותו מהקיר ומסמנת שאעקור גם, מציצה החוצה לבדוק שאף אחד לא רואה וסחבק עוקר את המדף מהקיר ומפלס דרכו החוצה לקולן של הקשישות המריעות.

שלג ראשון יורד במפתיע למשך חמש דקות בשעור האחרון עם המורה הפרטי לגרמנית לפני ההפסקה מהשיעורים שאנחנו לוקחים למשך חודש.  איכשהו מגיעים לדבר אודות שולחן המחשב בחדר העבודה שלו. מסתבר ששילם עבורו בחנות רהיטי יד שניה חמישה יורו בלבד. הוא מכוון מנורה אל החלק הפנימי של השולחן ומורה לכיוון הדופן השמאלית. חותמת הנשר עם צלב הקרס ולצידה רשום D.R.P., "דואר הרייך הגרמני", מבאר. מצלצל מוכר לכותב שורות אלו שנזכר באוסף הבולים שלו שכלל בולים קטנים, מרובעים, עם הכתובת הנ"ל.

איכשהו זה קרה שבורחה, חברנו הספרדי עובר לדירתו של הח"מ, שעבר כאמור באופן זמני למרכז העיר. דימיטרי והחתום סוחבים את רהיטיו של בורחה במשך כמעט חמש שעות. הבחור צבר בברלין כמות רהיטים שיכולה לפרנס לפחות חנות רהיטים אחת בנוי קלן במשך שבועיים. כמובן שהאדון לא בחל באמצעים ופירק את כל הרהיטים הלכה למעשה. הסבלים, קרי החברים הטובים, דימיטרי ונתן, הניפו ספות, העמיסו חלקי ארונות, וגררו שקיות ענק עמוסות בגדים. "בפעם הבאה שבורחה אומר לי שאנחנו "שורדים", רוטן סחבק באזני דימיטרי, "אני עונה לו, חבר, אל תבלבל לי את המוח, אתה לא שורד, מי שמנסה לשרוד לא מעביר חנות רהיטים שלמה במהלך מעבר דירה".

בורחה ודימיטרי מלמדים אגרוף

בורחה ודימיטרי מלמדים אגרוף

מצליח לתקן את פנס הראש שסירב לפעול במהלך השנה האחרונה. זה הפנס המתכוונן שנרכש בישראל לפני הנסיעה, למען הסיור בעיר העתיקה של עכו. מתי הוא הפסיק לתפקד, לא ברור. קרוב לוודאי שבברלין. אבל עכשיו הוא שוב מאיר בשלוש דרגות, מהבהב ומתכוונן. שמחה גדולה.

"ציניות ברמה מסוימת כבר לא מעניינת", אומר סטפן בבוקר מוצלח למדי שלו. כשמגיע לביתו הוא כבר לבוש ומאורגן, אחרי הקפה הראשון שהביא מבית הקפה ליד. הקטע עם בתי הקפה שמצויים לכל הרחוב מעבר לפינת הרחוב, כמעט לא משנה איפה אתה גר, הוא לא רע בכלל. גם מתחת בדירה בו עבדכם משתכן קיים בית קפה שכזה. לא בגלל שמעליו סחבק גר נאלץ סחבק להודות כי זהו בית הקפה הטוב ביותר בברלין. נכון שאולי יש בתי קפה מעט יותר "מיוחדים", אבל היחוד בבית הקפה הזה הוא דווקא בהצהרתו אודות חוסר יחודו, כאילו "אני בדיוק כמוך, הגעת למקום שמתאים לך". הכל בווליום הנכון, המוסיקה, קולות האנשים, הצלצולים, הנקישות והמהלומות המגיעות מהמטבח החשוף לרווחה לעיני כל יושבי בית הקפה. "פה הקפה בחינם, משלמים על החיוך של המלצריות".

בורחה, דימיטרי וסחבק בריצת צהריים על גדת הנחל. אחרי חצי שעה של ריצה, רגע לפני שסחבק מתעלף, דימיטרי מודיע שנמצא מקום לתרגול יוגה, ובורחה מודיע לכותב שורות אלו שהוא חיוור כמו סיד. כששבים לדירה הם פותרים תרגילי דקדוק בגרמנית ומידי פעם זורקים לסחבק מילה בגרמנית שיפרש על פי פרוש נתנ. שומר את תרגילי הדקדוק למפגש עם פרטנרי ופרטנריות הטנדם. לפני כל סשן של פתירת תרגילי דקדוק, מושבע פרטנר/ית הטנדם שלא לומר את התשובה. תנאי שקארו מעט מתקשה לעמוד בו. קארו, אם טרם הוזכרה בבלוג, היא בחורה משעשעת ביותר, חובבת מכשירי הקלטה משוכללים, וחברתה של רגינה שכעת נמצאת בארץ הקודש. היות וגם קארו מתכננת ביקור בארץ המדוברת, כעת מתרגל עימה עברית והיא עם כותב שורות אלו, גרמנית. מראה לה שימי השבוע, כשמקריאים אותם לאט נשמעים כמו לחש כישוף סודי מלא באות "ש". ראשששון, שששני, שששלישי, ר בי עי, חמישששי, שישששי, ש ב ת בצליל מאוזן כי אז אנחנו liegen, הוריזונטל, במצב מאוזן, נחים.

בתחנה בה מחליף רכבות שומע שתי ישראליות מתלבטות מול היציאה לאן עליהן ללכת. בידי אחת מהן מפה ושואל אם אפשר לעזור.

–          עברית?

–          כן.

–          אתה מקומי?

–          אפשר להגיד.

–          סטודנט?

–          לא. לאן אתן רוצות להגיע?

–          לקה-ווה-דה, זה מערב העיר? איפה שעושים את כל הקניות? איפה שכל החנויות?

–          אתן גם יכולות לקנות דברים בנוי קלן. מציע לכן לצאת דרך היציאה לרחוב ולהסתכל מסביב. לא קל להבין איפה נמצאים אם נשארים מתחת לאדמה ומביטים במפה.

 פרק י' / כסאח

–          יש לך תעודה שמראה שאתה מובטל?

–          אבל אני לא מובטל.

–          בוא, רד איתנו בבקשה לרציף.

מסביר לאנשי הביטחון של הרכבת התחתית שלא התכוונתי לקנות כרטיס נסיעה חודשי של מובטל, אלא את הכרטיס בהנחה לנסיעה החל משעה 10 בבוקר, ושלמעשה שילמתי בדיוק את אותו הסכום עבור הכרטיס הזה, אבל אותם זה לחלוטין לא מעניין.

–          אני מסביר לך שקניתי בטעות את הכרטיס הלא נכון, אבל שילמתי בדיוק את מה שצריך.

הנ"ל ממשיך לרשום הדו"ח.

–          לא זזים מהכללים, הא?

–          ולך לא אכפת מהכללים.

–          אתה פשוט לא מחבב זרים.

–          אתה רומז משהו?

–          אני לא רומז, אני מתכוון בדיוק למה שאתה חושב.

אחרי שהשניים מוודאים גם מול המשטרה שלא מדובר באיזה מסתנן לא חוקי בזמן שסחבק יושב מאחוריהם ומצלם את עצמו, אחד מהם מושיט לאחור את הדרכון, מבלי להסתובב, וסחבק מצלם גם את זה. השניים עומדים לעלות על הרכבת הבאה וכותב שורות אלו ממשיך לצלם אותם עד שאחד מהם מתחיל לצעוק על סחבק והשני מתחיל לצלם את סחבק בעזרת האיפון שלו. לא אלאה בפרטי ההתפוצצות שהתרחשה שם.

ללא פילים

ללא פילים

נמשיך מכאן לכתוב אחורנית. לפני כשבוע עבר הח"מ לדירה זמנית נוספת בניו קלן. שני שותפים, זוג איטלקי צעיר וחביב. בקומה הראשונה, בחלק הפונה לרחוב מצויה חנות לדגלי מדינות ערב עם דגל פלשתין קומפקטי מתנפנף בחלון הראווה. הרחוב סואן אך אין שומעים את השאון בזכות החלונות הכפולים. המקלחת, המצויה בקצה המטבח, קטנטונת אפילו עבור אדם במימדי הכותב.

ימים ספורים לפני מעבר הדירה אורגנה להילה ואריאל, מארחי בביקור הראשון בברלין, ארוחה ערב בדירה. הם מתעדכנים אודות הארכת ויזת האמן שהתרחשה ימים ספורים קודם לכן וניתן לומר שאנו חוגגים.

הילה & אריאל

הילה & אריאל

הפגישה עם אלמר, פרטנר הטנדם הותיק, החלה שעתיים לפני הפגישה שנקבעה במשרד הזרים. במהלך שעתיים אלו תורגלה הגרמנית, נאכלה ארוחת בוקר וצחוקיה רבה נצחקה. הכל על מנת להוריד את הלחץ בעת בקשת הארכת הוויזה של הח"מ הלבוש בחולצתו של סבו המנוח. גם במקרה זה לא נלאה בפרטי הדיאלוג, נוסיף רק שכותב שורות אלו הציע לעובדת משרד הזרים לערוך עימה פגישות טנדם, והיא מצידה הופתעה מרמת הגרמנית של הכותב.

היה גם את מפגש המדיטציה במרכז הבודהיסטי אליו לקחה אותי אניה, את התערוכה בבונקר אליה לקחה אותי עלמה מיוחדת ואת חגיגת הסילבסטר בג'ם סשן מטורף בוויזנבורג, ומטפחות האף עשויות הבד שסבא שלי רכש אבל לא הספיק להשתמש בהן,

אבל קר עכשיו, ואני מקנח את האף במטפחת בד, מותש מהפיצוץ שהתרחש לפני כמה שעות ברכבת התחתית.

הבונקר בתוכו היתה התערוכה.

הבונקר בתוכו היתה התערוכה.

כשניגש למחרת לשלם הקנס העומד על סכום של 40 יורו שם לב לעובדה שהמעבר מהרכבת התחתית אל משרדי תשלומי הקנסות הוא דרך מנהרה ענקית שלמעשה מקטינה יותר ויותר את העובר בה. רגע לפני שמתייאש ממציאת המשרדים מופיע בחור צעיר שגם הוא נדון לתשלום ומתלווה אל המקום. מיישר את חולצתו של סבא וכשמגיע המספר ניגש לעובד היושב מאחורי זכוכית עבה במיוחד. מסביר לו את הטעות ברכישת הכרטיס ושלמעשה לא נגרע כאן דבר מהכנסות חברת הרכבות. הוא מחייך, "מה אני אעשה איתך?". עונה לו שמה שיבחר לעשות, שאכן נרכש הכרטיס הלא נכון, אך הדבר קרה בתום לב. היות והעובד אינו יכול לבטל תשלום הקנס הוא מוריד אותו לסך של שבעה יורו בלבד. מודה לו ומשוחחים מעט. "גם אני אמן", הוא מחייך, "אמן החיים". מציע לו לקחת חלק בפרויקט הבא שמעלה בברלין והוא מסרב בנימוס. בחוץ מגיש את הסיגריה שגולגלה לבחור הצעיר שהכווין למשרדים. מראה לו הוידאו של שוטרי הרכבת והוא מתלהב. צועדים ביחד לתחנת הרכבת, הוא בן 16 ומתרשם מהעובדה שכותב שורות אלו הגיע מישראל. "אתה יהודי", שואל, "כן, אבל לא דתי". הוא מוסלמי, אבל לא דתי. מספר לסחבק שהסבא רבא שלו שירת ביחידת זונדרקומנדו ואף קיבל עיטור על הצטיינותו. מדבר על קומפלקס האשמה שיש לו ואנו נפרדים רק כשהח"מ מגיע לחדר הכושר.

רץ על ההליכון ומנסה להבין מדוע המרחק המצוין באופן דיגיטאלי ע"ג צג ההליכון תמיד מראה תאריכים מסוימים. אלף תשע מאות ארבעים ושמונה מטרים, אלפיים, אלפיים ושתיים עשרה וממשיכים לרוץ אל העתיד.

טבע דומם

טבע דומם

הרעיון של מתן מהפלסמה של כותב שורות אלו לבני האומה הגרמנית נראה בתחילה מופרך עד חולני. להתחבר למכונת דיאליזה שתפריד בין הדם היהודי של סחבק לפלסמה שומרת המצוות שלו ואחר כך במידת הצורך תוזרק לגופו של בן העם הגרמני שחלילה נפגע בתאונה. בשלב מסוים מתלווה לחבר שעושה זאת באופן קבוע ולאחר שהאחיות מייבשות את כותב שורות אלו בהמתנה אינסופית, הוא נשבר ועוזב את המקום. ממלא אינסוף שאלונים, עובר אינסוף בדיקות ("כן, היה לי ניתוח לב בגיל שמונה, אבל אין לי שום בעיות, שרתתי שלוש שנים מלאות בצבא ההגנה לישראל") ובסוף זה מגיע. יושב על כסא גדול בחדר מלבני עם עוד עשרות אחרים. אין ספק שרובם ככולם גרמנים. האחות מסבירה מעט על התהליך ושואלת היכן מעדיף שתדקור על מנת לבצע לפני שאיבת הדם בדיקת המוגלובין. מעדיף שזה לא יהיה באצבע כי שם נהגו לדקור את סחבקון כשהיה בן שמונה ומאז יש לו טראומה. היא רוצעת את תנוך האוזן, סוחבת טיפת דם ובודקת. אחלה המוגלובין. גם שאר הבדיקות הראו שכותב שורות אלו נמצא בדרכו הישירה להפוך לעל אדם (יש לציין שבדרך כלל מאשרים לתת פלאסמה רק פעם בשבוע ובמקרה הנ"ל יש אישור לפעמיים, מש"ל). האחות מחדירה את המחט, מושיטה לב אדום מגומי ומסבירה שצריך לפמפם אותו עם כף היד כדי שהדם יעבור למכונה שמפרידה ממנו את הפלאסמה. אותו פרנציפ כמו מכונת דיאליזה. מפמפם את לב הגומי ומאזין במכשיר האמפי 3 לבק שר את "מודרן גילט". אחרי 45 דקות (אל דאגה, הדם עצמו חוזר במהלך התהליך אל כותב שורות אלו) המיכל מלא נוזל פלאסמה יהודי גאה והאחות שואלת איך היה, "היה לי לעונג". הסניטר, אחמד, מנתק את הצינורות מהמכשיר, וסחבק, עם קצת מעט יותר פלאסמה ממקודם ניגש לקבל תשלום הוגן תמורת שרותיו הנדיבים.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=LjjNSJ0oGYE[/youtube]

אחרי הביקור במפעל הפלסמה עובר דרך דירת דימיטרי שמצלם כותב שורות אלו כשהוא מרקד ריקוד עולץ ומנופף בזרועו החבושה. משם ממשיך לחומוסיה מתחת לדירה בנוי קלן עליה המליץ השותף. מבקש חומוס עם פול והבחור שואל מאיפה סחבק. "ישראל, פלסטין, מה שמתאים לך", הוא שואל האם סחבק ישראלי, "ישראלי, פלסטיני, מת מרעב". הוא כותש את החומוס ואנחנו מדברים בערבית-גרמנית. הוא מספר שמחיפה. שורה דרמתית – זה החומוס עם פול הכי טעים שכותב שורות אלו אכל בחייו. יותר טוב מהחומוס בחיפה, ויותר מזה שבעכו. וזה לא בגלל שעם הכסף ששילמו הגרמנים ליהודי עבור הדם שלו נקנה החומוס מהערבי.

מספר את הסיפור למורה לגרמנית ובסיום השיעור הוא מסרב לקבל ממני תשלום. מסביר לו שעניין עם הפלסמה לא נועד כדי לאפשר לי לשרוד כלכלית אלא בגלל שמוצא בדבר משמעות קסומה. "החיים שלך הם מופע", הוא עונה, "ואני החלטתי לקחת חלק במופע שלך ולעשות לך טוויסט בעלילה".

דם זה לא פלסמה

דם זה לא פלסמה

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה