המובטל נתיטו / פרק ח' / שמור על תורך אייל גולן!

- בוקר טוב.

- …

- בוקר טוב…

 - מה שומעים?

 - מה שומעים?

- מה נשמע?

 - הלחות, אתה יודע…

- כן, עם פחות לחות היה יותר טוב.

אל תוציא את המצלמה בתוך הבניין, טוב?

- ברור, אני מפקיד אותה אצל השומרים למעלה.

- למה, אתה כבר יודע שהמכשיר לא יעבוד?

 - הוא יעבוד, פשוט יש לי איזה עניין אצל הפקידה.

 ואכן המכשיר תיפקד כמו גדול, אולי הוא כבר חושש מצבי מנהל הלשכה, ואולי האצבע שלי כבר מאומנת. "לאן אתה?", שואל השומר בבידוק הבטחוני הנוסף, "לפקידה, ואני מפקיד אצלך את מצלמת הוידאו". השומר המבודח משהו מציין בפני שיצא לי ציור של בית בפתק שקיבלתי ממר התיצבומט, ואני חוזר ומסביר שיש לי מפגש אצל הפקידה, "סבבה, רק אל תוציא שם את מצלמת הוידאו", הוא עונה ונותן לי לעלות עימה את שתי הקומות הנוספות במעלית. תוך כדי שעומד בתור לפני הדלת שעדיין סגורה מספיק לצלם בעזרת הפלאפון את השלט המוצג כאן.

האדם מחפש משמעות

ב-20:30 בדיוק הדלת נפתחת ואני מטיס עצמי אל דוד מדריך המובטלים שנותן לי פתק המפנה אותי לעמדה מספר 4, לרונית. כבעל ניסיון שואל את דוד האם רונית נמצא בעמדה, והוא עונה בחביבות שלא, אין אף אחד בעמדה ומחליף לי לפתק אחר עליו רשומה הסיפרה "2", כמספר העמדה המאוישת. בתחתית הפתק מודפס הציווי "שמור על תורך!", משפט קיומי משהו אותו ניתן להחיל גם על היבטים נוספים בחיים. מול עמדה מספר 2 יושבים ארבעה מובטלים; הטרי ביותר, שזו לו הפעם הראשונה בלשכה והוא גם הראשון להכנס לתאה של הפקידה, השרמנטי ארוך השיער, המבוגר העצבני והמובטל נתיטו.

לאחר שהשרמנטי מסיים לפלרטט עם אחת הפקידות הוא חוזר לשבת לידינו. "אני הייתי ראשון", מסביר לנו המבוגר העצבני, "רשמת את עצמך בדף שעל התא?", אני טועה ומטריד את הנ"ל בזוטות והוא עונה לי שהגיע ראשון ולכן הוא ראשון. משהו כנראה לא עובד אצלי כהלכה בשעה מוקדמת זו של הבוקר, האותות החשמליים במוח אינם מגיעים ליעדם, ואני ממשיך להטריד את העצבני: "אני מבין שאתה ראשון, אבל איך זה קשור לזה שלא רשמת את עצמך?". – לא היה עט. – הנה, קח עט, תרשום את עצמך ראשון. הראשון לא רושם את עצמו ונכנס לתא הפקידה. "עזוב אותך, אל תנסה לשנות את העולם" מחייך אלי השרמנטי, "אנשים כאן, כל אחד לוקח את זה אחרת, אחד נכנס לקשיים כלכליים, הנה ההוא עכשיו שרצח את הילדים שלו"…

כשמגיע תורי הפקידה מפגינה ידידותיות אין קץ, המפגש עובר באופן חלק ומהיר מהצפוי, ואני ממשיך לתחנה השניה בבוקר יום ראשון זה – הלשכה לסיוע משפטי ברחוב הנרייטה סולד בת"א. בדרך ללשכה הבאה מרצד מול עיני שלט חוצות ענק המבשר על הופעתם הקרובה של רמי קלינשטיין והמועצה בקיסריה. הגורם למפגש עם לשכה נוספת על הבוקר הוא החלטת המוסד לביטוח לאומי לשלם לי פחות מחצי שכר מינימום עבור חודש יוני. המפגש מתחיל רע, רע מאוד. אדם מבוגר עוקף אותי ותולש מספר, היות ולא השכלתי לזכור את הציווי של דוד חצי שעה קודם לכן, "שמור על תורך!". גלית, פקידת הקבלה העצבנית נובחת לעברי "זו בעיה שלך!" ואני מודיע לה שאני כותב מכתב תלונה על התנהלותה של עובדת ציבור נבחנית. גלית מסרבת למסור לי את שם משפחתה ומושיטה לי דף A4 חלק עליו אני רושם מכתב תלונה עצבני בעודי ממתין לתורי. לעומת הלשכה ליעוץ משפטי נראית לשכת התעסוקה כבית מרגוע באלפים השוויצרים. עשרות חלכאים ונדכאים שאין ביכולתם לממן לעצמם עורכי דין מצטופפים בחדר שנראה כשריד משנות ה-70 המוקדמות, מחצית מהתאים אינם מאוישים בפקידים, ומול אחת הפקידות יושבת גברת שאינה מפסיקה לירות קללות איומות כלפי כל הפקידים האחרים בהם נתקלה במהלך חייה.

כשמגיע תורי אני מתיישב מול פקידה צעירה ונאה שציפורניה צבועות בורוד מוקפד, "זה בסדר אם אשים את השיר החדש של אייל גולן?" היא שואלת בחביבות, אני מתחיל לצחוק, "בווליום נמוך, זה שיר חדש, יפה, של אייל גולן" היא מסבירה. כשעוברת על הטפסים שלי ונתקלת בשם משפחתי שואלת מה המוצא שלי, אני מסביר לה שלמעשה אני גם רבע מרוקאי, נותן לה כרטיס ביקור, היא מריצה את שמי ב"גוגל", "יש כאן שירים שלך!" היא קוראת בהפתעה, "מה זה? בלדה למצותתים?"… כמו שדרנית מיומנת מבצעת המטופחת קרוס מפתיע, שירו החדש של אייל גולן מתפייד וצלילי "בלדה למצותתים" ממלאים את הלשכה ליעוץ משפטי. "יש לך קול ממש יפה!". מרגיש שנחנק מהסיטואציה המופרכת והיא מגבירה עוד יותר את הווליום, "אני אפיץ את זה כאן" היא מכריזה, "תוך חודשיים תהיה לך פגישה עם עו"ד בעניין שלך מול ביטוח לאומי"… כשיוצא מהמקום משגר מבט אחרון בגלית, פקידת הקבלה העצבנית. מקפל את מכתב התלונה ודוחף אותו לתיק.

 בקפה של בית העיתונאים מקבלים את פני צלילי "Lucy in the sky with diamonds" ואני שואל את אבי המלצר לשלומו, "האמת, מה זה חרה". מספיק לשאול אותו "למה?" ולפני שמספיק לומר לו משפט מעודד קורא לעברו בעל בית הקפה "אבי להתעורר, יאללה!" ומצביע על משלוח ירקות שהגיע. "עניתי לך?" הוא משיב לי. כשאבי חוזר עם ארגז גדוש מלפפונים אני מושיט לו את דיסק אופרת הרוק "מופע החיים של מוטי פנאן", "קח, זה אולי יעודד אותך". אבי מחייך ומודה ואני פותח את המחשב כדי לכתוב דו"ח זה. החייל הקבוע עם כתמי הלידה על הפנים חולף בשעה הקבועה, אני מדליק עוד סיגריה ומחרב את הגמילה מעישון שלי ולאחר שעה של כתיבה מכין עצמי למפגש הבא, עם רואת החשבון שלי.

בזמן שאורז את המחשב הנייד מגיע לאוזני נאום של בחור בשנות העשרים המוקדמות שמסביר לשני קשישים בני שלושים פלוס אודות סדנאות העצמה אישית שהוא עורך ואימונים קבוצתיים שהוא מעביר לחברות שונות. אבי המלצר מצטרף אלי לסיגריה ובתום השיחה מודה לי על שהקשבתי לו. מחליט לדחות את המפגש המרגש עם רואת החשבון למחר, קופץ לבקר את אבא שלי לכבוד יום הולדתו ומסכם את הבוקר עם סביח אצל עובד. אחרי שהייתי מובטל טוב ובן לא רע – מגיע לי.