המובטל נתיטו / פרק ז' / הפגישה עם צבי, מנהל לשכת התעסוקה.

שוב בתנועה תזזיתית מהצפון למרכז עם נסיונות נואשים למצוא מקום לעצירת קפה בדרך. כל תחנת דלק/פונדק דרכים/קיוסק רעוע מתגלים כבחירה גרועה עד שנעצר קצת אחרי נתניה במקום ריק למחצה שבעליו בוהה בתוכנית בוקר בטלויזיה. מראייני הבוקר משוחחים עם שתי חיילות, אחת נאה, המשרתות בתפקיד מודיעיני קרבי או משהו בסגנון. מחיר הקפה קרבי אף הוא וטעמו כטעם האבק בתרגיל צבאי במצפה רמון. "זה לא ה-100 שקל", צועק בעל המקום על מישהו, "זה העניין! אני נגר? אני לא נגר, נכון?!". משאיר על שולחן הפלסטיק חצי כוס, ממשיך בנסיעה וכמעט נכנס מאחור ברכב כחול קטן עם מדבקת מכבי ת"א שעוצר בלי התראה. הגיע הזמן למכור את האופנוע, אני לא מרוכז מספיק עבור רכיבה נטולת דרמות.

השלט הדיגיטלי ליד הקרייה מודיע שגלעד שליט כבר 4 שנים בשבי ומזמין את כולם להשתתף בצעדה שהסתיימה כבר בשבוע שעבר.

כפי שתכננתי מגיע לספסל ליד הקריה ומתקשר לראש לשכת התעסוקה/אבטלה, מר צבי אלנברג, שהבטיח בשבוע שעבר שיבוא לסייע לי בהתמודדותי השבועית עם מכשיר ההתיצבומט. צבי אינו עונה ואני משאיר לו הודעה. עולה חזרה על הדו גלגלי שלי, מתניע, נוסע עוד 50 מטר ומחנה אותו ליד בניין קריית הממשלה בו ממוקמת הלשכה. בדיוק כשמסיים לנעול את כל המנעולים צבי מתקשר, מסביר שלא ענה היות ובדיוק היה אצלו מישהו במשרד, וקובע איתי מפגש ליד עמדת ההתיצבות.

איך שנכנס לבניין שואלת אותי מובטלת טריה היכן צריך להתייצב וסחבק מזמין אותה להתלוות אליו תוך שמסביר לה את הגיון ארץ הפלאות המאפיין את לשכת האבטלה. חש כבר ותיק ובעל ניסיון, שלא לאמר "פז"מניק". המובטלת ממשיכה לבידוק הבטחוני ואני נשאר ליד המכשירים הסוררים שאמורים לזהות את טביעת אצבעי. תוך רגע קט מופיע צבי, מנהל הלשכה האיכפתי, צעיר מכפי שדימיינתי אותו, וניגש עימי לאחד המכשירים.

אני מניח את האצבע ע"ג הסורק האופטי שטוען שאיכות טביעת אצבעי הינה בינונית ומזמין אותי להניח אותה שוב. צבי נוטל את אצבעי בידו ומניח אותה בעדינות על הסורק שוב. כבאורח פלא טביעתי מתקבלת ומאושרת.

-          מה עשיתי לא נכון?

-          לא הנחת את האצבע כמו שצריך.

אני מודה לצבי ורגע לפני שמזמין אותו להצטלם עימי לבלוג הוא כבר ניצב ליד מובטלים אחרים ומסייע להם בסבלנות בהתמודדותם עם ההתיצבומטים. הוא אינו רואה אותי, זה לא שואו אוף, זה אמיתי לגמרי. יש בן אדם אחד שבאמת אכפת לו. מסתבר ש… אני לא יודע מה מסתבר, אין ביכולתי להסיק מסקנות, אבל זו המציאות.

-          צבי, אפשר להצטלם איתך עבור הבלוג שלי?

-          לא, אני צריך לבקש רשות מהדובר כדי להצטלם.

-          זה רק לבלוג שלי, גם ככה אף אחד לא קורא אותו.

צבי מתרצה, כפי שתוכלו לראות בוידאו שלפניכם, ואני יוצא מהלשכה וממשיך לקפה הקבוע בבית העיתונאים. המלצר הקבוע והיקר נותן לי מיוזמתו את המייל שלו ומבקש שאשלח לו לינק לבלוג. מרגע זה ואילך נקרא למלצר הארגנטינאי שלנו "אבי", היות וזהו שמו.

חבר שעובר במקרה מצטרף אלי לקפה ומסביר לי שהכל בחיים שלי למעשה תלוי בי, ושאת זה הוא הבין ממש בגוף שלו במהלך שבוע הוויפאסנה שעבר לאחרונה. החייל עם כתמי הלידה על הפנים עובר מולי שוב כמו בכל שבוע ושוטר גבוה יורד מאופנוע ענק ועוצר קטנוע לבדיקת רשיונות.

משאיר טיפ גדול וצופה בשוטר התמיר מצית סיגריה ומתבדח עם הקטנוען. מי יודע, אולי נרקמת לה מול עיני ידידות מופלאה. על אף האנרגיות החיוביות שמתחילות לרחוש באוויר הדחוס של בוקר מהביל זה, חבל לקחת סיכונים מיותרים כשיש שוטר בסביבה, וסחבק צועד עם האופנוע מעדנות על המדרכה, מוריד אותו לכביש ברכות, ומתניע.

נכנס הביתה, מוריד מעלי התיק והקסדה וחש שמישהו מאחורי. מסתובב ומולי ניצב מחלק הדואר עם מעטפה בידו. מגיש לאדון כוס מים ומתפתחת שיחה אודות גידולים חקלאיים, צבא ההגנה לישראל, שירות המילואים, מג"דים, עריקות ונפקדות. כשמלווה אותו לשער החצר מראה לו את גורי החתולים ששוכבים מעולפים משהו בחום הגדול. מחלק הדואר, נקרא לו "אלי", כי זהו שמו, מספר לי על החתולה הג'ינג'ית שראה בשבת אצל אחיו, "אני לא אוהב להציק לחתולים בשבת, כי הם צריכים לנוח, כמו שכתוב, "שבת – וינפש", אבל חתול זו חיה חוצפנית. אז הבאתי לה בעיטה כזאת, אחר כך דאגתי, אולי קרה לה משהו. אבל זו חיה חוצפנית, אתה מבין?".

אנחנו נפרדים ואלי אומר לי לסיום, "רק בלי עצבים, אה"…

 *וידאו אמירת תודה מהמובטל נתיטו לצבי, מנהל לשכת התעסוקה: