יושב בקפה של "בית העיתונאים" ב-08:30, מקליד, אולי יש מי שטועה לחשוב שאני עיתונאי. בלשכת התעסולה (תעסוקה+אבטלה) המעמד השבועי מול האוטומט המזהה אותי, היה קצר מהרגיל. פעם אחת בלבד הוא טען שאני אינני אני. דמותו של דוד, חונך המובטלים, עלתה מול עיני ועשיתי את שלמדתי ממורי ורבי – שפשוף קל עם שולי חולצתי את הסורק האופטי, הצמדה חוזרת של האצבע – הללויה, אין עבודה עבורי, עלי לשוב בשבוע הבא. את הדרך ללשכת התעסולה עשיתי ברגל מגבעתיים.
לאחר לילה ללא שינה סירבתי להסתכן בעליה על האופנוע והעדפתי להסתכן בצעידת בוקר ברחובות גוש דן של יום ראשון בבוקר. בהתקדמות רגלית נחשפים מולך אין ספור מראות החומקים מעיניך כשאתה רכוב על דו גלגל; פועל בניין בשבע וחצי נאבק בגופו הרדום על מנת לנעול את מגפי העבודה, שלטי זיכרון ללוחמי מחתרות שהיו ואינן, דגי זהב כתומים המשייטים בנינוחות עצלה מול פוסטר לזכרו של אילן רמון בסרבל נאס"א כתום, וכל הכתום הזה בדוכן פיצוחים ריק מפיצוחים.
ריח החלב הנודף ממפעל "טרה" שליד הקריה מעורר בחילה קלה והשומר הניצב בכניסה נראה דרוך כאילו התקבל מידע על אנשי שייטת תנובה המתעתדים לשלשל עצמם אל תוך המפעל המתחרה. ככל שאני מתקרב אל צומת הרחובות "מנחם בגין" ו"דרך השלום" עשן המכוניות הולך וחודר אל ריאותי. המדרכה אינה מספיקה לכל האנשים העומדים במעבר החציה המוביל אל תחנת רכבת "השלום". חוצה באדום וכל האזרחים ההגונים נשארים לעמוד, חלקם על המדרכה, חלקם על הכביש, ממתינים לאור ירוק.
בכותרת של עיתון "מעריב" כתובה הסיבה לכאורה לסירובה של ממשלת ישראל לשחרור אסירים תמורת גלעד שליט – לא מוכנים לשחרר אסירים שרצחו למעלה מ-10 בני אדם. מי החליט על המספר 10? אולי יובל שטייניץ? הוא אמור להיות טוב במספרים. וכאלו שרצחו רק 9 זה בסדר לשחרר. האם היתה שיחה בה מישהו אמר לרוה"מ – "בוא נחליט שמי שרצח מעל 10 לא משחררים אותו. 10 זה נשמע הרבה, זה גם דו סיפרתי וגם מספר טיפולוגי, משמעותי כזה, כמו עשרת הדיברות". ב"הארץ" מצוטט אותו ראש של אותה ממשלה כאומר שיש להפגין "עמידה איתנה" מול מסעה הנואש של משפחת שליט למען שחרור בנם. "עמידה איתנה". לא מול האויבים העומדים עלינו לכלותנו כפי שהראש חוזר ומטיף, אלא מול אבא ואמא המבקשים את בנם חזרה. אם עד עכשיו זה לא היה ברור להורים האומללים, ניכר שכעת הם מבינים מיהו האויב האמיתי העומד מולם ומול ילדם.
קצת לפני לשכת התעסולה שואל אותי נהג במסחרית היכן נמצא בנין מספר 52 בדרך בגין. אני שואל אותו מהו אותו בנין והוא עונה, "מתקן צבאי". לידו יושבת כפי הנראה בתו שאמורה להתייצב במתקן הצבאי. חיל בחיל האוויר טס ע"ג וספה על המדרכה וכמעט מוריד חיילת מ"הירוקים". אני שוב עובר באדום, מגיע לבנין קריית הממשלה, מחייך ומברך את המאבטח שלא מבין את פשר החיוביות האווילית הניגרת בשעת בוקר מוקדמת מהמובטל נתיטו. מאוכזב משהו מהמפגש השבועי הלא ממומש עם פקידת התעסולה, אני פוסע בין גדודי החיילים והחיילות הצועדים אל עבר עוד יום עבודה בצבא ההגנה.
גבר שזוף עם חולצה גזורת שרוולים מצפצף בעוז לחיילת נאווה שעוברת במעבר החציה, החו"מ מסתובב, נותן בו מבט, וצפצופו של נטול השרוולים מתגמגם משהו. מכל עבר ניבטים פניו של גלעד שליט. המודעות עם תמונתו מתנפנפות ברוח הלא צפויה של כמעט תחילת חודש יולי. לחייל אחד נושרת הכומתה מהכותפת והוא ממהר להתכופף, מרימה, מיישרה, ומחזירה למקומה. החיילים ממשיכים לצעוד, אינם מתעכבים, כמעט נדמה שאינם רואים את תמונות החייל השבוי. אולי אם היו רואים אותן היו מבצעים "אחורה פנה" ושבים אל בית הוריהם.
גרר גורר מכונית משטרה ונעצר ברמזור אדום. על לוח המודעות תלוי פוסטר ענק הקורא להשבתו של אריק איינשטיין אל הבמה. אני תוהה כמעט בקול רם מהו המנגנון הפסיכולוגי הגורם לאנשים רבים כל כך להשתוקק עד כלות לחזרתו של זמר "ארץ ישראל הישנה והטובה" אל אור הזרקורים. אולי זה הרצון לחוש שהכל בסדר, שהכל כמו שהיה, ששום דבר לא השתנה מאז שחזינו באריק שלנו, מתודלק היטב, שר לנו על שינוי העולם, על פראג, על געגועים רחוקים מסן פרנסיסקו לארץ המובטחת. המלצר החביב בבית הקפה סופר בספרדית כשהוא מקיש עבורי על מקלדת המחשב שלי את הסיסמה להתחברות לרשת האינטרנט.
- אתה מארגנטינה?
- כן.
- מאיפה?
- מבואנוס איירס.
- כמו אבא שלי. מתי עלית?
- לפני 9 שנים, כשהייתי בן 21, אני רק נראה צעיר.
אני רוצה לשאול אותו מדוע הוא עלה לארץ זבת חלב ודבש אבל במקום זה יוצא לי, "אני יודע רק משפט אחד בספרדית, משפט שדודה שלי לימדה אותי – Yo te quiero mucho".
