ה"בוקר טוב" הראשון הופנה למאבטח בכניסה לקריית הממשלה והוא נענה בהמהום קצר. מתוך הבנה של המערכת הצטיידתי בעיתון מהערימה ליד המדרגות הנעות, והתחלתי לשייט כלפי מעלה. הניסיון הראשון לשכנע את אדון התיצבומט כי אני הוא אני, עלה, כמעט כמו תמיד, בתוהו. מובטלת ברת מזל שעמדה לידי הסבירה לי שעלי להיעזר בידי השניה כדי להפעיל לחץ על האצבע, או אז, כך הבטיחה בעלת הניסיון, אצלח את האוטומט העקשן. הנחתי שוב את אצבע כף יד ימין על הקורא האופטי, ובעזרת ידי השמאלית הפעלתי עליה לחץ עצום, "הנה, זה אני, אני נתי אורנן ולא אחר", התאמצתי להעביר את מחשבותי לגולם שלא התרשם במיוחד והודיע לי שהתיצבותי שוב לא נקלטה, וכן, עלי לעלות לפקידת ההשמה.
מאומן מתמיד צעדתי בקלילות אל עבר "בודקי נתב"ג", הגשתי את התיק לבודק התורן ואמרתי בפשטות, – יש שם מצלמה, אני משאיר אותה כאן.
- אתה צלם מקצועי?
- כן, גם עורך מקצועי.
הורדתי החגורה שלא תצפצף במכשיר המצפצף ועברתי מעדנות. הבודק הגיש לי חזרה את התיק. פתאום הבנתי. אני יכול לעלות עם מצלמת הוידאו. צעדתי מהר אל המעליות בואכה לשכת התעסוקה רק כדי למצוא שם תור ארוך למדי של מובטלים ממתינים מחוץ לדלת הסגורה. מצלמת אבטחה נתנה בי מבט והבהירה לי שעדיף שלא אשלוף את המצלמה שלי. ב-08:30 נפתחה הדלת, ניגשתי במהירות לחדרון של הפקידה הקבועה שלי רק כדי לגלות שהיא איננה נמצאת וניגשתי לקבלה, למיודענו דוד. "תיגש לשם, למכשיר הזה", הוא אמר והצביע אל התיצבומט אחר שעמד במקום.
נשמתי נשימה עמוקה וסידרתי עצמי בתור מאחורי שני מובטלים נוספים שקיבלו כמוני צ'אנס נוסף. חיש קל שניהם התייאשו מהמכשיר העקשן ותורי הגיע.
זכרתי את המלצתה של המובטלת בעלת הניסיון והצמדתי באדיקות את אצבעי לקורא האופטי, "לא צריך כל כך חזק! תיכף תבוא לי גם עם ברזלים!", צעק מאחורי דוד, שלף מטפחת מזוהמת משהו וצחצח את הסורק, "הנה, עכשיו שים".
כבאורח פלא לאחר צחצוחו של דוד, ההתיצבומט קרא את טביעת אצבעי כהלכה ואישר שאני הוא אני. התלבטתי אם לצאת לסיבוב צילומים בלשכה, אבל מבטו החשדן של דוד שלא הבין מדוע אני עוד משתהה במקום סילק אותי חזרה למעליות. "סעאמם", קילל מובטל מבוגר במעלית, "כבר שהם אומרים לי להוריד את החגורה אני מקבל ת'עצבים". החזרתי את העיתון שלקחתי לערמת העיתונים ויצאתי החוצה. חיפשתי אחרי נגן המפוחית שמנגן באופן קבוע מחוץ ללשכה והוא לא היה שם. צריבה קלה של אכזבה התפשטה לי באזור החזה, עד שכבר הצלחתי להכניס את המצלמה לקודש הקודשים של הבירוקרטיה הישראלית, יצאתי בלי אפילו צילום אחד. עליתי על האופנוע ודהרתי הביתה כדי לפגוש את אורי האינסטלטור שבא לסדר לי ת'אינסטלציה. שיהיו מים חמים. שבוע טוב.
