הבוקר התחיל מוקדם, בנתב"ג. בשעה ארבע בבית הנתיבות ממתין לשובה של זוגתי מן הניכר בעודי בוהה בדגם בית המקדש השני (מוקטן, מוקטן) שמקבל, גאה וזקור זכוכית, את פני המגיעים לארץ הקודש. יתכן שהצבתו של הדגם נובעת מכך שלאחרונה המגיעים לארץ המובטחת קיבלו אסאמאסים המברכים אותם על כניסתם לפלסטין. אולי מישהו שם למעלה החליט להסיר ספק ולהבהיר שאנחנו היינו כאן קודם או משהו בסגנון. ניתן להגדיל ולעשות, ולהציב עצמות וגולגלות מתים יהודים עתיקים שיקבלו את פני המבקרים, אם כבר אז כבר.
היות ולשכת התעסוקה/אבטלה נפתחת ב-08:30 נשארתי ער והגעתי למקום באמונה שהנה שוב יתמזל מזלי ואצליח, כמו בשבוע שעבר, להשביע את רצון מכשיר ההתיצבומט שישתכנע שאכן טביעת האצבע שלי שייכת לי. הנ"ל לא השתכנע וירק מתוכו פתק עם הפניה לפקידה הקבועה. לאחר שהפקדתי מצלמתי בנוהל הרגיל עליתי לקומת פקידות ההעסקה שהדהדה משאגותיו של אחד המובטלים. טענת השואג התורן היתה, כבכל שבוע, שמפנים אותו לפקידה שלא נמצאת, או במילותיו, "למה שולחים לדלפקים שאין בהם אף אחד?!". נערת הביטחון הצעירה והטרייה גמגמה לעומת השואג ועירבה בסיפור את דוד ששאג חזרה. דוד מסביר בד"כ למובטלים הטריים איך מבצעים את החתמת האצבע בהתיצבומט, וכשצריך שואג חזרה, הפעם זה היה משהו בסגנון "גם מקבל אבטלה וגם יש טענות!".
גם פקידת התעסוקה של החו"מ לא היתה בנמצא, וכמוה חסרים היו כשליש מהפקידים, אולי יותר. יום ראשון בבוקר, קשה לקום, מובן. הפקידה שאליה הופניתי שוחחה דקות ארוכות ארוכות עם חובש כיפה צעיר ועצבני. שריקותיה הצורמניות של גברת מבוגרת שניסתה לשעשע תינוק של מובטלת אחרת הניסו אותי מאיזור ההמתנה, וכדי להעביר את הזמן ולהכניס תוכן לבלוג זה צילמתי בעזרת הפלאפון הקשיש שלי את כיסאותיהם המיותמים של הפקידים.
נכון לרגע זה הוורדפרס הנהדר לא מאפשר לי משום מה להעלות תמונות או וידאו'ז, לפיכך תאלצו להאמין.
"איך עובדים פה העניינים?", שואלת בתחינה המאבטחת הצעירה את דוד, "אני כבר שבוע פה וכל מה שאני רוצה זה לדעת מֵעֵבֶר".
"אין מֵעֵבֶר", עונה לה דוד, "יפה, גם חלב שמת", הוא אומר למאבטח הותיק והמדוכדך, שכעת משיש לו סייעת, יכול לחזור לעמדה עם נס קפה.
"סיימתי לימודים, אני הנדסאי אלקטרוניקה" מותקפת שוב נערת האבטחה שעיניה תרות בנואשות אחר דוד שכבר עסוק עם מובטל שמסביר לו שאין ברשותו חשבון בנק, "אבל אתה צריך חשבון בנק" נוזף בו דוד, "בביטוח לאומי היית? כן? יופי, עכשיו תספור את הדולרים".
"דודי, מה השלושה ספרות האחרונות של צביקה בפלאפון?!" חורכת לי את עור התוף פקידה אחרת, "אה גוּ גוּ", מפגינה האם המובטלת חוסר מקוריות אל מול פני תינוקה שמכוסים ומגולים חליפות על ידה באמצעות שמיכה קטנה.
אחרי 45 דקות זוכה סחבק לפגוש את הפקידה שחותמת לו תוך חצי שניה על פנקס המובטל, מקבל חזרה ממאבטחי הכניסה את מצלמת הוידאו (כלי יריה/נשק קר כאמור), ושועט בואכה רמת גן אל המוסד לביטוח לאומי. כסף מהבלוג הזה אני לא רואה, ודוד הבטיח שבסוף סופרים את הדולרים.
-את התיק.
-בבקשה.
-…
-אפשר להגיד בבקשה.
-אפשר.
ניסיון נואל נוסף של חינוך לנימוסים בכניסה למוסד הוא רק הספתח למאבק בן שלוש דקות עם בת אל (איך אני יכולה לעזור לך) אלבז. בת אל, לא רק שמקפידה שלא לומר "תודה, בבקשה, סליחה", היא גם מגדילה וטוענת שאמרה, ושאני, מאידך, סובל בעיות שמיעה, וחוטפת ממני את תלוש השכר של חודש מאי.
לקינוח הבוקר המשגע מגיע עבדכם הנאמן כדי לקבל בשנית את תוצאות בדיקות הדם באוטומט של קופת החולים.
האוטומט כמובן מסרב,
אבל זה כבר לפרק אחר.
לא בלשכת התעסוקה
כמו שראית, אפשר גם אפשר להעלות תמונות. ראה במדריך.