דואר נא

 זרם תודעה

זרם תודעה החל לנזול לשצוף לקצוף

בקצוות הברזים

עקרות בית

עיקרו עצמן לדעת

 

את כל מה שלא הספקת

ולא רצית

לדעת

 

לחיות

לקחת

להמתין

לצפות

לתנין

כמו דמעות

קרוקודיל

כמו דמעות

אמאבא

כמו שם

 

 

 

 

22 דצמבר 2011

אם ממהרים להזמין

ההזמנה מגיעה מהר יותר

אם לא מבקשים

או מבקשים לאט יותר

 

אם ממהרים

מגיעים מהר יותר

מאשר אם לא יוצאים לדרך

 

אם צועדים לאחור

מצמצמים נוכחות

מצמצים העיניים

מצמצמים רווחים

תופסים פחות מקום

 

ובכלל

עדיף להיות נדיף

 

 

ליד הנהר

ליד הנהר יש מעבדה

מעבדת מחקר

לא מאתמול

ולא משלשום

למען המחר

 

מעבדת זמן חלל

עם מדעני תחום קצה

לווין מרמלדה

לחופש נולד

ועל המינוי מופקד איש נכבד

וועדה לענייני עניינים

וסגן שר רפה שכל

וקל שמיעה

 

ליד הנהר מעבדת ניפנופים

הכל שם מעץ אבל אין שם פרחים

נרות נשמה

נרות חנוכה

נרות של החורף

של הכריסמס

של הווינאכט

נרות תרי ניטרו טולואן

 

נפיצים כמו ברוך מרזל

חזקים כמו איציק קאלה

אמיצים כמו העבדללה

עייפים מידי אנשאללה

 

 

אל המטרה בדילוגים

השלג

הקור

בתיהקפה

העוברים

העוברות

עלפנינו

אינלנודי

בהם

 

האופניים

הרוח

המגזינים

הרכבתהתחתית

כרטיסהנסיעהחודשי

אינמספיקימלנו

 

הקפהסמים

החיוכים

העצימהנהרות

השמיימהאפורים

המאפילולא

חציאחוז

ממהשאנחנורוצים

 

מגיעלנוהכל

וכשאנחנואומרימהכל

אנחנומתכוונימלזה

 

רק מלצרית אחת

רק מלצרית אחת

יודעת את העבודה

רצתה לדבר עם החתום מטה

אנגלית

והחתום מטה

להלן

"כותב שורות אלו"

להלן

"עבדכם הלא נאמן"

להלן

ביקש "רק גרמנית"

רק מלצרית אחת

יודעת את העבודה

רצתה לדבר עם החתום מעלה

כותב שורות אלו

 

דואר נא

ניתן לכתוב גם מרחוק

גם למי שאינו

למען לכתובת לא מוכרת

מילים שטרם נכתבו

לחתום בשם מומצא

לקשור דף בעובי אפס מילימטר

לרגל נוקשה

של פוחלץ יונת דואר

ולהמשיך להאמין

שיש מי שיקרא

 

לביבות תפוחי אדמה

לביבות תפוחי אדמה

להיות תפוחי אדמה

להפריח חול ושממה

לביבות תפוחי אדמה

להקפיד ולשאול מה נשמע

להקפיד על כבוד האומה

לביבות תפוחי אדמה

אל תשאלי למה מה

לביבות תפוחי אדמה

יהלל יה כל הנשמה

לביבות תפוחי אדמה

תפוחי מה נשמע

חול אדמה

להבריח סודות בין משעולי הקמה

 

חזיון בחשיפת יתר

את מה שמותר לצלם

כולם צילמו כבר מזמן

מה שמותר היה להגיד

נאמר

עכשיו נשאר

מה שאסור לדבר עליו

לומר אותו

להרגיש

לחמוק איתו דרך גדר תלתלית

לגלוש

דרך קרע בחללזמנ

 

היכל התרבות

מטפס מעל קבר אחים אחים

הכל פרחים מותק

הכל פרחים

 

הצרצר והנבלה

וגם אם ירד שלג

לא נשאר ממנו כלום

עד הבוקר

ואם לא ירד

זה לא מפתיע

שלג

יורד כשמרגיש לו נכון

יורד במפתיע

לא מתוכנן

אם לא עכשיו

אז אימתי

מחר

אל תדחה למחר

את מה שאתה

לך אל הנמלה

עצל

ראה דרכיה

יא עצל

 

 

 

 


Posted in כללי | Leave a comment

ארבע שעות טיסה / פרקים ט' – י' / אמונה עיוורת – כסאח

ארבע שעות טיסה /  פרק ט' / אמונה עיוורת

טינופת גאתה ועלתה מביובי הדירות בברלין. כך נפתח ונחתם המעבר מדירה אחת לאחרת. הראשונה הקיאה את הח"מ והקולטת סיימה לפלוט ג'יפה קצת אחרי שהגיע אליה. מיד לאחר שהבעיה נפתרת בדירה המעולה אליה הגיע סחבק, תופש רכבת ליריד צעצועי הילדים העתיקים. שערות של בובות ילדים, בתוך קופסת קרטון, בוחרים איזו קרקפת לרכוש, כזו שמתאימה לבובה שיש בסלון. אוסטבאנהוף, מחוץ לשוק צעצועי הילדים העתיקים, שואלת אמריקאית או גרמניה איפה יש כאן בנק, משיב שלא יודע וממשיך לצלם רכבת אמיתית שנכנסת לתחנה. "אז אתה לא רוצה להגיד לי?!".

-          מאוד רוצה להגיד לך אבל אני לא יודע איפה יש פה סניף בנק.

יריד צעצועים עתיקים, אוסטבאנהוף

-          הוא בא איתך?

כן, חבר טוב.

-          אתה קנית פה קודם את קרונות הרכבת וצילמת.

-          כן.

-          מאיפה אתם?

-          ישראל.

-          והוא מתעניין בספר הזה?

-          בגלל שאנחנו מישראל.

-          הזמנים הרעים, זה היה נורא. היהודים, הם נלחמו איתנו במלחמת העולם הראשונה כתף אל כתף. ממש ככה, כתף אל כתף. אחר כך עלה הארשלוך (חור תחת) הזה והכל נגמר".

-          כן, זו האמת.

-          אמת! שסבא שלך לא ידע שהתעניינת בספר הזה.

-          סבא שלי כבר נפטר, אבל אני מניח שהייתי יכול לספר לו שהתעניינתי בספר הזה. אף פעם לא ראינו באמת ספרי ההדרכה לחייל הגרמני מהשנים האלו. האמת, זה נראה בדיוק כמו ספר הדרכה לחייל אצלנו בישראל.

בתחילה השתמש הח"מ בפועל העזר darf  על מנת לשאול אם מ ו ת ר לצלם את המוצגים הנמכרים. לאחר מכן משהו בו ביכר לעשות שימוש בפועל העזר  kann  - האם י כ ו ל אדם לצלם, מבחינה טכנית. לסיום צילם כמעט מבלי לבקש רשות.

צ'יפס, נקניקיות וביצים – ארוחת בוקר אצל הבחור הטורקי שלמד איתי, שותפו הרוסי העונה לשם ולאדימיר (?) ושיש לו דלת שלפניה יוצב הארון על מנת שלא ממש יעבור עלי כשהוא מהלך למעשה בתוך החדר בו סחבק מצוי. על התענוג הזה פלוס ספות שהיו עשויות להיראות לעין בלתי מזוינת כטייק אוף על ספות מזרחיות, ואולי אכן זה מה שהיו למעשה, מבקש הבחור מאתיים חמישים יורו טבין ותקילין. עשר דקות עם האופניים מתחנת הרכבת עד לדירה.

"אפשר להמחיז את זה" תומר אומר כשצופה בפעולת "Tag Machir" שבוצעה בדירה של ניאו נאצים בברלין.

 כולם ממלמלים שהחורף חזר, אבל הפעם הוא יהיה חלש כי גם הקיץ לא היה קיצי במיוחד. כותב שורות אלו התאבזר בלבוש חללי משומש המשמש בדרך כלל רוכבי אופניים אירופאים הרוכבים במעלה האלפים וכיוב'. חללי.

בורחה מוציא את סחבק ממסיבת יום ההולדת של זה האחרון רק כדי להראות לו את הצבע החדש בו צבע את אופניו. "אתה תאהב את זה".

ירוק צבא. בורחה מאושר, "אני אהפוך אותן לאופני חורף, אחליף להן את הצמיגים, תופש?".

חורף קודם, בדיוק בשישה עשר לחודש נובמבר 2010, נחת הח"מ עם מזוודה ללא גלגל עם משקל עודף של עשרים קילוגרם. המזוודה, לא הח"מ. גם אז ירד גשם כמו עכשיו. כעת נוסע עם אליה שנוהגת, הקטלאנית היקרה תרמה את רכבה למשימת מעבר הדירה. היהודי הנודד הקפיד לארוז הכל כהלכה בארבע מזוודות מתוקתקות. בול שנה.

מהדירה הנוכחית במרכז ברלין שהשאירה לי חברה טובה שנסעה לברצלונה נהנה למשך חודש וחצי ובינתיים ממשיך לבדוק אופציות לינואר. אורי המעולה מגיע מאנגליה לברלין בדיוק ליומולדת של סחבקון. מאחר לאסוף אותו משדה התעופה, למחרת מטרטר אותו ברחבי העיר (כולל המוזיאון היהודי – היה מבצע של כרטיסים בחינם) ולבסוף המבקר האומלל מוצא עצמו נגרר מבר יום ההולדת בשלוש לפנות בוקר כשהוא נושא את מתנות כותב שורות אלו. נקווה שישוב לבקר.

דברים שרואים מכאן

דברים שרואים מכאן

 

שנה זה זמן טוב כדי להוריד את האזניות ולשמוע את האנשים מדברים ברחוב. מסתבר שכולם כאן מדברים גרמנית.

בפוסט הקודם תוארה דמות שנצפתה ברכבת, מראה הוא כשל קריקטורה של יהודי. לפני מספר ימים נצפה אותו בחור, הפעם לבוש היטב, עומד זקוף ליד אופני ספורט. יתכן והמדובר במטמורפוזה.

מבקר את עידן וחברתו בדירתם, שנה אחרי שזה הראשון קלט את סחבק בדירתו. מטרת הביקור היא כפולה, נסטיה, חברתו של עידן מצלמת את עבדכם עבור פרויקט שלה באוניברסיטה, ועבדכם בודק את האפשרות לעבור לדירה לאחר ששותפתו של עידן הודיעה על עזיבתה הקרובה.

יום לאחר יריד הצעצועים העתיקים מחפש כותב שורות אלו את החנות בה רכש את סרטי הצילום על מנת לפתחם. עקב הקמתם של הביתנים הקטנים לכבוד ה- Weihnachtsmarkt, שוק חג המולד, החנות אינה נראית לעין. הכותב מתיישב על מדרגות בכיכר אלכסנדרפלאטץ, מוזג קפה מהתרמוס ומצית סיגריה שגולגלה מבעוד מועד. אדם הנראה בסוף שנות החמישים שלו נעצר ומבקש סיגריה. מגיש לו טבק, נייר ופילטר, אך הלה מסביר שידיו רועדות ומבקש שאגלגל עבורו. כשמושיט לו הסיגריה הוא מישיר מבט ואומר, "אתה הראשון שהסכים לתת לי סיגריה היום, כולם אמרו לי לא עד עכשיו. אני לא יכול לגלגל, אני אלכוהוליסט, בגלל זה הידיים שלי רועדות. לא סתם פגשתי אותך פה. אלוהים שלח אותך. יש לך אש?".

מגיש המצית.

-          מאיפה אתה? צרפת? איטליה?

-          ישראל.

-          ישראל!

-          כן.

-          אני המלאך גבריאל. אני מסתובב בעולם הזה כבר אלפיים שנה וראיתי הכל. ראיתי איך עורפים למריאן טואנט את הראש. כשנולדתי אבא שלי אמר שמלאך הגיע אליו. אני המלאך שהגיע לעולם הזה כדי לסבול. זה קשה להבין, מה? לא סתם נפגשנו. אני סובל, אני מרגיש כל הזמן את כל הסבל של העולם הזה. אני רוצה לבקש ממך סליחה על מה שהעם שלי עשה שלך.

-          אין לך על מה לבקש סליחה, זו לא אשמתך.

-          יש, יש על מה.

-          לא, זה קרה בעבר ואנחנו חיים בעתיד.

-          בהווה.

-          בעתיד, כל שניה הופכת תוך שניה לעבר. אנחנו חיים למעשה כל רגע בעתיד.

-          הקשר ביני לבינך הוא מה שעושה את ההווה, זה ההווה. אפשר לבקש ממך שוב אש?

-          בבקשה.

-          תודה שאתה מקשיב לי, אני לא מדבר על זה עם אף אחד, כי אם אני אדבר ככה עם אנשים הם יאשפזו אותי בבית משוגעים.

הוא בוכה, ממש, עם דמעות שיורדות ויורדות ולא מפסיק לבקש סליחה על מה שהעם שלו עשה לעם שלי, ושואל אותי מה זה המקום הזה, ועונה לו שזו אלכסנדרפלאטץ ומוכרח עכשיו ללכת כי יש לי שעור גרמנית.

-          למה? הגרמנית שלך מצוינת!

-          מוכרח לשפר אותה, זה לא מספיק.

-          זו הפעם האחרונה שתראה אותי, יותר לעולם לא נפגש. אבל לאן שלא תלך אני תמיד אהיה איתך ואשמור עליך.

הוא מחייך והעיניים שלו בורקות וזה סבא שלי. עם ה"זה קשה להבין, לא?", והחיוך האירוני המעט עקום. לוחץ חזק את היד של הח"מ ולא מפסיק לדמוע. סחבק מתחיל בתנועה לכיוון מדרגות הרכבת התחתית. עשרים צעדים מאוחר יותר נסחף במאי הסצנה למחוזות קיצ'יים משהו ומבית קפה מגיעות אל אזני הצועד שורות שירו של סטינג, "Every move you make, every step you take, I'll be watching you"". הרכבת מגיעה איתי, מתיישב ולצידי נעמד חסר בית הקורא בקול, "אבי, אבי מדוע עזבתני".

"אלף, זה יקרה לך יותר ויותר ככל שיעבור הזמן, ובית, אל תאמין בקלות לדמעות האלה". סטפן מצית את העצים בתנור דירתו וכשמסיים מכין לנו קפה ושנינו ממשיכים לתרגם לגרמנית את "תישארו בבית", המופע שכותב שורות אלו העלה זה מכבר בירושלים. סטפן צוחק ונהנה ממלאכת התרגום והדבר מחזק את התחושה שהמופע יתקשר טוב עם הצופה הגרמני. הוא מחזיק למולו את מפת הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, משנת 41' שהנוסע בזמן רכש בשוק. מצלם אותו. במפגש השבועי עם גיאורג, מורה השפה השני, הוא בוחן את המפה באופן שונה מסטפן. מעט כמו מצביא. אניה, פרטנרית הטנדם, משתרעת על השטיח לצד המפה ומצביעה עם בוהן רגלה, "אתה רואה, מישהו צייר כאן חיצים, זה כתב יד".

לרכבת עולים שלושה שיתכן ושבו מיום עבודה ומתמקמים מול הח"מ. אחד מהם זוקר אצבע ומפנה שאלה תוך שהוא דוקר קלות באצבעו את כתפו של כותב שורות אלו,

-          מי אתה?

-          נתן.

-          כמו "נתן החכם".

-          אותו שם, אבל בטח לא חכם כמוהו.

הם צוחקים ובחלוף התחנות יורדים איש איש בתחנתו.

הביקור הראשון בעיר הפולנית שצ'צ'ין הוליד אחריו גם ביקור שני עם תומר וביקור שלישי במהלכו כותב שורות אלו מקליד שורות אלו. בביקור השני הובילה אותנו המארחת שלנו למועדון ריקודים העונה לשם "הורמון". בזמן שתומר כמעט נאנס על רחבת הריקודים על ידי שצ'צ'ינית להוטה במיוחד התפרע סחבק עם חבורה של צעירים פולנים בזינוקי פוגו פראיים לצלילי נירוונה. בביקור הנוכחי שואלת את הח"מ אחת מידידות המארחת, "באת לצלם כאן סרט פורנו?". מסביר לה שתומר ואנוכי מצלמים במקום סדרת טלוויזיה, שיתוף פעולה גרמני – ישראלי – פולני. קריסטיאן מזמין אותי לבירה נוספת. הוא מזכיר לי מאוד את מיכאל היקר, שעבד איתי בזמנו בחברת הוט. מספר לי שרוב הפולנים הם אנשים עצובים מאז מלחמת העולם השניה.

"הם עדיין בוכים".

" יוצאת לקניות!" קוראת הקשישה שדימיטרי וסחבק מנסים לשכנע שתיאות לבקשתם לסייע לה עם עגלת הקניות.

במעלית שואל את דימיטרי אם לדעתו היא כבר בת תשעים, "או למעלה מזה", הוא עונה. מתכננים את מהלך שיעורי היוגה שדימיטרי יעביר, צלצול בהול בפעמון הדלת. שכנה צעירה מהקומה הראשונה יורה גרמנית במבטא רוסי. מבקש ממנה להאט והיא מאיצה את הדיבור ומחזקת את המבטא. מבין שמדובר במברג פיליפס ובי שאמור לסייע לה לפרק איזה ארון במטבח. מוצא מברג בסט מברגים קטן לתיקון אופניים ויורד לדירתה של המאיצה. מתקשה להבין אם היא כעת נכנסת או יוצאת מהדירה, מנסה באמצעות המברג הזערורי להבריג החוצה את הברגים הרבים שמהדקים שני מדפים קטנים אל קיר המטבח המתמר מעל השיש. אין גישה נוחה לברגים שמצידם מהודקים עוד יותר אל המדפים בשל צבע לבן שמישהו טרח וצבע אותם על הדרך בזמן צביעת הקיר. לא רק שהמברג קטנטן ואין המומנט הנדרש להוצאת הברגים, גם הידית שלו למעשה אינה ידית בשל העובדה שבשם הקומפקטיות חסכו בידית."זה יקח לפחות עשרים דקות", מביט בה ובעובד של חברת אחזקת הדירה או משהו בסגנון. "אבל אין לי עשרים דקות", משיב העובד שמגלה דימיון מפתיע לסמי בירנבך מ"מינימל קומפקט". מסביר לו שהיות ואין ברשותי מברגה חשמלית וגם חשמל אינו זורם בכפות ידי, לא ניתן לזרז את העבודה. סחבק מנסה להבין עם השניים מדוע לא ניתן פשוט להותיר את שני המדפים במקומם ומקבל הסבר שעד לרגע זה לא הבין. השכנה קוראת לעזרת שכנים נוספים וכל הדלתות נפתחות ומתוכן מגיחות עוד ועוד קשישות אוחזות מברגי פיליפס.

היא אוחזת מברג ומפרקת למדף אחד את הצורה ועוקרת אותו מהקיר ומסמנת שאעקור גם, מציצה החוצה לבדוק שאף אחד לא רואה וסחבק עוקר את המדף מהקיר ומפלס דרכו החוצה לקולן של הקשישות המריעות.

שלג ראשון יורד במפתיע למשך חמש דקות בשעור האחרון עם המורה הפרטי לגרמנית לפני ההפסקה מהשיעורים שאנחנו לוקחים למשך חודש.  איכשהו מגיעים לדבר אודות שולחן המחשב בחדר העבודה שלו. מסתבר ששילם עבורו בחנות רהיטי יד שניה חמישה יורו בלבד. הוא מכוון מנורה אל החלק הפנימי של השולחן ומורה לכיוון הדופן השמאלית. חותמת הנשר עם צלב הקרס ולצידה רשום D.R.P., "דואר הרייך הגרמני", מבאר. מצלצל מוכר לכותב שורות אלו שנזכר באוסף הבולים שלו שכלל בולים קטנים, מרובעים, עם הכתובת הנ"ל.

איכשהו זה קרה שבורחה, חברנו הספרדי עובר לדירתו של הח"מ, שעבר כאמור באופן זמני למרכז העיר. דימיטרי והחתום סוחבים את רהיטיו של בורחה במשך כמעט חמש שעות. הבחור צבר בברלין כמות רהיטים שיכולה לפרנס לפחות חנות רהיטים אחת בנוי קלן במשך שבועיים. כמובן שהאדון לא בחל באמצעים ופירק את כל הרהיטים הלכה למעשה. הסבלים, קרי החברים הטובים, דימיטרי ונתן, הניפו ספות, העמיסו חלקי ארונות, וגררו שקיות ענק עמוסות בגדים. "בפעם הבאה שבורחה אומר לי שאנחנו "שורדים", רוטן סחבק באזני דימיטרי, "אני עונה לו, חבר, אל תבלבל לי את המוח, אתה לא שורד, מי שמנסה לשרוד לא מעביר חנות רהיטים שלמה במהלך מעבר דירה".

בורחה ודימיטרי מלמדים אגרוף

בורחה ודימיטרי מלמדים אגרוף

מצליח לתקן את פנס הראש שסירב לפעול במהלך השנה האחרונה. זה הפנס המתכוונן שנרכש בישראל לפני הנסיעה, למען הסיור בעיר העתיקה של עכו. מתי הוא הפסיק לתפקד, לא ברור. קרוב לוודאי שבברלין. אבל עכשיו הוא שוב מאיר בשלוש דרגות, מהבהב ומתכוונן. שמחה גדולה.

"ציניות ברמה מסוימת כבר לא מעניינת", אומר סטפן בבוקר מוצלח למדי שלו. כשמגיע לביתו הוא כבר לבוש ומאורגן, אחרי הקפה הראשון שהביא מבית הקפה ליד. הקטע עם בתי הקפה שמצויים לכל הרחוב מעבר לפינת הרחוב, כמעט לא משנה איפה אתה גר, הוא לא רע בכלל. גם מתחת בדירה בו עבדכם משתכן קיים בית קפה שכזה. לא בגלל שמעליו סחבק גר נאלץ סחבק להודות כי זהו בית הקפה הטוב ביותר בברלין. נכון שאולי יש בתי קפה מעט יותר "מיוחדים", אבל היחוד בבית הקפה הזה הוא דווקא בהצהרתו אודות חוסר יחודו, כאילו "אני בדיוק כמוך, הגעת למקום שמתאים לך". הכל בווליום הנכון, המוסיקה, קולות האנשים, הצלצולים, הנקישות והמהלומות המגיעות מהמטבח החשוף לרווחה לעיני כל יושבי בית הקפה. "פה הקפה בחינם, משלמים על החיוך של המלצריות".

בורחה, דימיטרי וסחבק בריצת צהריים על גדת הנחל. אחרי חצי שעה של ריצה, רגע לפני שסחבק מתעלף, דימיטרי מודיע שנמצא מקום לתרגול יוגה, ובורחה מודיע לכותב שורות אלו שהוא חיוור כמו סיד. כששבים לדירה הם פותרים תרגילי דקדוק בגרמנית ומידי פעם זורקים לסחבק מילה בגרמנית שיפרש על פי פרוש נתנ. שומר את תרגילי הדקדוק למפגש עם פרטנרי ופרטנריות הטנדם. לפני כל סשן של פתירת תרגילי דקדוק, מושבע פרטנר/ית הטנדם שלא לומר את התשובה. תנאי שקארו מעט מתקשה לעמוד בו. קארו, אם טרם הוזכרה בבלוג, היא בחורה משעשעת ביותר, חובבת מכשירי הקלטה משוכללים, וחברתה של רגינה שכעת נמצאת בארץ הקודש. היות וגם קארו מתכננת ביקור בארץ המדוברת, כעת מתרגל עימה עברית והיא עם כותב שורות אלו, גרמנית. מראה לה שימי השבוע, כשמקריאים אותם לאט נשמעים כמו לחש כישוף סודי מלא באות "ש". ראשששון, שששני, שששלישי, ר בי עי, חמישששי, שישששי, ש ב ת בצליל מאוזן כי אז אנחנו liegen, הוריזונטל, במצב מאוזן, נחים.

בתחנה בה מחליף רכבות שומע שתי ישראליות מתלבטות מול היציאה לאן עליהן ללכת. בידי אחת מהן מפה ושואל אם אפשר לעזור.

-          עברית?

-          כן.

-          אתה מקומי?

-          אפשר להגיד.

-          סטודנט?

-          לא. לאן אתן רוצות להגיע?

-          לקה-ווה-דה, זה מערב העיר? איפה שעושים את כל הקניות? איפה שכל החנויות?

-          אתן גם יכולות לקנות דברים בנוי קלן. מציע לכן לצאת דרך היציאה לרחוב ולהסתכל מסביב. לא קל להבין איפה נמצאים אם נשארים מתחת לאדמה ומביטים במפה.

 פרק י' / כסאח

-          יש לך תעודה שמראה שאתה מובטל?

-          אבל אני לא מובטל.

-          בוא, רד איתנו בבקשה לרציף.

מסביר לאנשי הביטחון של הרכבת התחתית שלא התכוונתי לקנות כרטיס נסיעה חודשי של מובטל, אלא את הכרטיס בהנחה לנסיעה החל משעה 10 בבוקר, ושלמעשה שילמתי בדיוק את אותו הסכום עבור הכרטיס הזה, אבל אותם זה לחלוטין לא מעניין.

-          אני מסביר לך שקניתי בטעות את הכרטיס הלא נכון, אבל שילמתי בדיוק את מה שצריך.

הנ"ל ממשיך לרשום הדו"ח.

-          לא זזים מהכללים, הא?

-          ולך לא אכפת מהכללים.

-          אתה פשוט לא מחבב זרים.

-          אתה רומז משהו?

-          אני לא רומז, אני מתכוון בדיוק למה שאתה חושב.

אחרי שהשניים מוודאים גם מול המשטרה שלא מדובר באיזה מסתנן לא חוקי בזמן שסחבק יושב מאחוריהם ומצלם את עצמו, אחד מהם מושיט לאחור את הדרכון, מבלי להסתובב, וסחבק מצלם גם את זה. השניים עומדים לעלות על הרכבת הבאה וכותב שורות אלו ממשיך לצלם אותם עד שאחד מהם מתחיל לצעוק על סחבק והשני מתחיל לצלם את סחבק בעזרת האיפון שלו. לא אלאה בפרטי ההתפוצצות שהתרחשה שם.

ללא פילים

ללא פילים

נמשיך מכאן לכתוב אחורנית. לפני כשבוע עבר הח"מ לדירה זמנית נוספת בניו קלן. שני שותפים, זוג איטלקי צעיר וחביב. בקומה הראשונה, בחלק הפונה לרחוב מצויה חנות לדגלי מדינות ערב עם דגל פלשתין קומפקטי מתנפנף בחלון הראווה. הרחוב סואן אך אין שומעים את השאון בזכות החלונות הכפולים. המקלחת, המצויה בקצה המטבח, קטנטונת אפילו עבור אדם במימדי הכותב.

ימים ספורים לפני מעבר הדירה אורגנה להילה ואריאל, מארחי בביקור הראשון בברלין, ארוחה ערב בדירה. הם מתעדכנים אודות הארכת ויזת האמן שהתרחשה ימים ספורים קודם לכן וניתן לומר שאנו חוגגים.

הילה & אריאל

הילה & אריאל

הפגישה עם אלמר, פרטנר הטנדם הותיק, החלה שעתיים לפני הפגישה שנקבעה במשרד הזרים. במהלך שעתיים אלו תורגלה הגרמנית, נאכלה ארוחת בוקר וצחוקיה רבה נצחקה. הכל על מנת להוריד את הלחץ בעת בקשת הארכת הוויזה של הח"מ הלבוש בחולצתו של סבו המנוח. גם במקרה זה לא נלאה בפרטי הדיאלוג, נוסיף רק שכותב שורות אלו הציע לעובדת משרד הזרים לערוך עימה פגישות טנדם, והיא מצידה הופתעה מרמת הגרמנית של הכותב.

היה גם את מפגש המדיטציה במרכז הבודהיסטי אליו לקחה אותי אניה, את התערוכה בבונקר אליה לקחה אותי עלמה מיוחדת ואת חגיגת הסילבסטר בג'ם סשן מטורף בוויזנבורג, ומטפחות האף עשויות הבד שסבא שלי רכש אבל לא הספיק להשתמש בהן,

אבל קר עכשיו, ואני מקנח את האף במטפחת בד, מותש מהפיצוץ שהתרחש לפני כמה שעות ברכבת התחתית.

הבונקר בתוכו היתה התערוכה.

הבונקר בתוכו היתה התערוכה.

כשניגש למחרת לשלם הקנס העומד על סכום של 40 יורו שם לב לעובדה שהמעבר מהרכבת התחתית אל משרדי תשלומי הקנסות הוא דרך מנהרה ענקית שלמעשה מקטינה יותר ויותר את העובר בה. רגע לפני שמתייאש ממציאת המשרדים מופיע בחור צעיר שגם הוא נדון לתשלום ומתלווה אל המקום. מיישר את חולצתו של סבא וכשמגיע המספר ניגש לעובד היושב מאחורי זכוכית עבה במיוחד. מסביר לו את הטעות ברכישת הכרטיס ושלמעשה לא נגרע כאן דבר מהכנסות חברת הרכבות. הוא מחייך, "מה אני אעשה איתך?". עונה לו שמה שיבחר לעשות, שאכן נרכש הכרטיס הלא נכון, אך הדבר קרה בתום לב. היות והעובד אינו יכול לבטל תשלום הקנס הוא מוריד אותו לסך של שבעה יורו בלבד. מודה לו ומשוחחים מעט. "גם אני אמן", הוא מחייך, "אמן החיים". מציע לו לקחת חלק בפרויקט הבא שמעלה בברלין והוא מסרב בנימוס. בחוץ מגיש את הסיגריה שגולגלה לבחור הצעיר שהכווין למשרדים. מראה לו הוידאו של שוטרי הרכבת והוא מתלהב. צועדים ביחד לתחנת הרכבת, הוא בן 16 ומתרשם מהעובדה שכותב שורות אלו הגיע מישראל. "אתה יהודי", שואל, "כן, אבל לא דתי". הוא מוסלמי, אבל לא דתי. מספר לסחבק שהסבא רבא שלו שירת ביחידת זונדרקומנדו ואף קיבל עיטור על הצטיינותו. מדבר על קומפלקס האשמה שיש לו ואנו נפרדים רק כשהח"מ מגיע לחדר הכושר.

רץ על ההליכון ומנסה להבין מדוע המרחק המצוין באופן דיגיטאלי ע"ג צג ההליכון תמיד מראה תאריכים מסוימים. אלף תשע מאות ארבעים ושמונה מטרים, אלפיים, אלפיים ושתיים עשרה וממשיכים לרוץ אל העתיד.

טבע דומם

טבע דומם

הרעיון של מתן מהפלסמה של כותב שורות אלו לבני האומה הגרמנית נראה בתחילה מופרך עד חולני. להתחבר למכונת דיאליזה שתפריד בין הדם היהודי של סחבק לפלסמה שומרת המצוות שלו ואחר כך במידת הצורך תוזרק לגופו של בן העם הגרמני שחלילה נפגע בתאונה. בשלב מסוים מתלווה לחבר שעושה זאת באופן קבוע ולאחר שהאחיות מייבשות את כותב שורות אלו בהמתנה אינסופית, הוא נשבר ועוזב את המקום. ממלא אינסוף שאלונים, עובר אינסוף בדיקות ("כן, היה לי ניתוח לב בגיל שמונה, אבל אין לי שום בעיות, שרתתי שלוש שנים מלאות בצבא ההגנה לישראל") ובסוף זה מגיע. יושב על כסא גדול בחדר מלבני עם עוד עשרות אחרים. אין ספק שרובם ככולם גרמנים. האחות מסבירה מעט על התהליך ושואלת היכן מעדיף שתדקור על מנת לבצע לפני שאיבת הדם בדיקת המוגלובין. מעדיף שזה לא יהיה באצבע כי שם נהגו לדקור את סחבקון כשהיה בן שמונה ומאז יש לו טראומה. היא רוצעת את תנוך האוזן, סוחבת טיפת דם ובודקת. אחלה המוגלובין. גם שאר הבדיקות הראו שכותב שורות אלו נמצא בדרכו הישירה להפוך לעל אדם (יש לציין שבדרך כלל מאשרים לתת פלאסמה רק פעם בשבוע ובמקרה הנ"ל יש אישור לפעמיים, מש"ל). האחות מחדירה את המחט, מושיטה לב אדום מגומי ומסבירה שצריך לפמפם אותו עם כף היד כדי שהדם יעבור למכונה שמפרידה ממנו את הפלאסמה. אותו פרנציפ כמו מכונת דיאליזה. מפמפם את לב הגומי ומאזין במכשיר האמפי 3 לבק שר את "מודרן גילט". אחרי 45 דקות (אל דאגה, הדם עצמו חוזר במהלך התהליך אל כותב שורות אלו) המיכל מלא נוזל פלאסמה יהודי גאה והאחות שואלת איך היה, "היה לי לעונג". הסניטר, אחמד, מנתק את הצינורות מהמכשיר, וסחבק, עם קצת מעט יותר פלאסמה ממקודם ניגש לקבל תשלום הוגן תמורת שרותיו הנדיבים.

YouTube Preview Image

אחרי הביקור במפעל הפלסמה עובר דרך דירת דימיטרי שמצלם כותב שורות אלו כשהוא מרקד ריקוד עולץ ומנופף בזרועו החבושה. משם ממשיך לחומוסיה מתחת לדירה בנוי קלן עליה המליץ השותף. מבקש חומוס עם פול והבחור שואל מאיפה סחבק. "ישראל, פלסטין, מה שמתאים לך", הוא שואל האם סחבק ישראלי, "ישראלי, פלסטיני, מת מרעב". הוא כותש את החומוס ואנחנו מדברים בערבית-גרמנית. הוא מספר שמחיפה. שורה דרמתית – זה החומוס עם פול הכי טעים שכותב שורות אלו אכל בחייו. יותר טוב מהחומוס בחיפה, ויותר מזה שבעכו. וזה לא בגלל שעם הכסף ששילמו הגרמנים ליהודי עבור הדם שלו נקנה החומוס מהערבי.

מספר את הסיפור למורה לגרמנית ובסיום השיעור הוא מסרב לקבל ממני תשלום. מסביר לו שעניין עם הפלסמה לא נועד כדי לאפשר לי לשרוד כלכלית אלא בגלל שמוצא בדבר משמעות קסומה. "החיים שלך הם מופע", הוא עונה, "ואני החלטתי לקחת חלק במופע שלך ולעשות לך טוויסט בעלילה".

דם זה לא פלסמה

דם זה לא פלסמה

Posted in כללי | Leave a comment

מנפלאות ה

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Posted in כללי | 1 Comment

Zuhause bleiben – Natan Ornan


Posted in כללי | Leave a comment

ארבע שעות טיסה / פרק ח' / תיאטרון אחר / השבוי האחרון

על מנת לשבת במטבח בבוקר ולכתוב עם חלון פתוח יש ללבוש את המעיל המשומש שנרכש בחנות יד שניה לפני שבוע, לחבוש את הכובע ולהשיג כפפות צמר חצויות שיאפשרו להקליד בלי שתקפאנה אצבעותיו של כותב שורות אלה. כפפות צמר חצויות ימצאו עוד היום, אבל הקרירות הנעימה בשילוב צבע הירוק זית של העץ הענק בחוץ יוצרים תחושה נעימה של זרימה נוחה לבוקר הלימודים הראשון בבית הספר הפרטי שלי לגרמנית. מהיום אפגש פעמיים בשבוע לשיעורים פרטיים לחידוד השליטה בשפה. עם מורה אחד נתרגל תרגום ואוצר מילים ועם השני דיקדוק בלבד. בתוספת ספרי הלימוד שנרכשו זה יתן לסחבק חודשיים אינטנסיביים של לימוד מאומץ ואפקטיבי יותר מבית הספר.

לכתוב שלא לשכוח. בסיפריה האמריקאית לאחר שעור גרמנית פרטי עם גיאורג. את גיאורג מצא סחבק במהלך ביקור חטוף בקורס דקדוק גרמנית. בשיעור בו נכח כותב שורות אלו, הסביר גיאורג אודות "הזמנים". "מבין, אני לא יכול להבין כשאתה מתחיל להסביר על העתיד ומשם מגיע לעבר. אני צריך תמיד להתחיל בהתחלה", פתח ואמר סחבק לגיאורג בפתח השיעור הפרטי הראשון.

בתום השיעור הפרטי השני ממאן גיאורג לקבל תשלום. סחבק מתעקש ומשלם. "אני משלם לך עבור הזמן  שלך, לא עבור התוכן. השיחה שלנו היום היתה בעלת ערך רב יותר מתרגול עבר-הווה-עתיד". בניגוד לדברים ששם בפיה של דמות הסבתא בסיפרו הסופר הישראלי אשכול נבו, אין במקרה זה משום ניקיון
רגשות האשם של בן הדור השני-שלישי למי שהחזיקו בתפיסת עולם נאצית. לו היה הח"מ מקבל את הצעת האי-תשלום של גיאורג, יתכן והיה צדק בדברי הסבתא. מה גם שסבי, למעשה, על אף שמשפחתו חוסלה בטרבלינקה, לא ענה להגדרה של "ניצול שואה". "במידה והיה ניצול שואה בהתאם להגדרה אולי הייתי מסכים לקבל את השיעור הזה בחינם".

סבו של המורה הפרטי החדש ענה להגדרה "נאצי פעיל". גם אביו של גיאורג לחם במלחמת העולם השניה. על פי עדותו של גיאורג סבו השתדל להנחיל לצאצאיו את תפיסת עולמו. לעומת המהפך הערכי שהתחולל אצל אביו של גיאורג במהלך המלחמה, הסב החזיק ב"תפיסת עולם נאצית" עד יום מותו. גיאורג מספר כיצד פעם אחת הוכה נמרצות על ידי סבו. כשהוא מספר אני נזכר בסבי, כיצד לפני טקס הקידוש היה קורא לי "!Boy, come here", והייתי נכנס לחדר המקלחת ומקרצף את גבו עם הליפה. ככה, היה סבא מתאר בזמן שכבר שטף את עצמו בצוננין, היו מקרצפים הצעירים למבוגרים את הגב ברוסיה הלבנה. אחר כך היה צוהל את שיר מכבי האש וסוחף את המים באמצעות כפות רגליו אל חור הניקוז באמבטיה.

הרכבת התחתית. ממול מתיישב אדם בין שנות שלושים לארבעים של חייו. הוא אינו מפסיק לפרצף ומתקבל הרושם כי הוא סובל מתסמונת כלשהי. הפרצופים המופלאים שמצליח אדם זה להפיק גורמים לכך שלוקח זמן לעבדכם הנאמן לשים לב ללבושו של האדון. קסקט שחור, חליפה שחורה מהוהה, ומתחת לקסקט, לפני אוזניו, מתנדנדות להן שתי פיאות בהתאמה לקצב התכווצויות שרירי פניו. בתחנה הבאה עולה גברת
מטופחת, באיזור גיל תשעים, לבושה חליפה בצבע קרם. המוקפדת הלא צעירה מביטה לשמאל ולימין ומתיישבת בסמוך לבחור הקופצני. מביט בתת מודע הגרמני שהחליט להתיישב מולי, מודה ליוניברס או מה שזה לא יהיה, ויורד בתחנה הבאה.

יתכן ואם היו כל בני האדם מביעים בכל רגע נתון את תחושותיהם, דבר שניתן היה להבחין בו על ידי הפרצופים שהיו עושים, כולם היו נראים כאותו אדם שתואר בפיסקה הקודמת. בהשראתו, או שלא, מצלם את עצמו עבדכם הלא נאמן כשהוא רוקד את השפה הגרמנית. מהדורת החדשות היא פס הקול האידיאלי למשימה אמנותית-לימודית זו.

למפגש עם הסופר אשכול נבו (רעיון, הפקה וביצוע – "הבית") מתקבצים עשרות ישראלים לשעבר בבית אמניות בשם Brotfabrik שהיה, כפי שניתן להבין משמו, מאפיה. העיתונאי אלדד בק מראיין את אשכול שמידי פעם מקריא חלקים מסיפרו. נבו חוזר ומשתמש במילה "בריחה" על הטיותיה השונות כשהוא מדבר על ישראלים שיצאו ממדינת ישראל. משתדל לסתום את הפה, אבל לאחר שעתיים, כשמגיע זמן השאלות קם כותב שורות אלו ממקומו
ומרביץ מונולוג קצר אודות הבחירה הערכית שמבצעים חלק מאלו שבוחרים שלא להמשיך ולחיות במדינת ישראל. בסיום הנאום מרים את ידו גולה אחר ומתאר הלך רוח נוסף, כזה הגורם לישראלים לצאת לחו"ל רק מתוך נוחות, ללא כל נגיעה לאידאולוגיה.

אדם חייב לחיות את חייו עד הסוף, לנצל כל חלקיק שניה, כמו שהיה אומר סבא שלי, "הזמן בורח או שאני בורח ממנו, לעולם לא משעמם לי, תמיד יש משהו לעשות". מנסה להסביר את זה לאניה, פרטנרית הטנדם, תוך שמסתובבים בשוק הפשפשים ליד ביתה ובוחר לרכוש את הסכין המתקפלת המכוערת
ביותר בעולם. לנחיצותה של סכין מתקפלת התוודע הכותב הלא אלים בזמן הנסיעה שלו עם תומר לפולין. מטרת הנסיעה היתה צפיה באירוע האמנותי העונה לשם The Chronic Life בביצוע קבוצת התיאטרון הדנית Odin בעיר שצ'צ'ין. תומר התפעל מהצידה לדרך שהביא עימו נתן, שמצידו הצטדק כי נבצר ממנו להביא עימו גם חריץ גבינה, מהסיבה הפשוטה שאין ברשותו סכין מתקפלת לבצוע אותו. את ההתרחשות במופע עצמו מעט קשה עד בלתי אפשרי לתאר עקב עוצמתו. זה קצת כמו לנסות לתאר חוויה על חושית, אדם שלא התנסה בדבר יתקשה, עד כמה שיאמץ את כוחותיו האינטלקטואלים, לרדת לסוף דעתו של המדווח. אסתפק בציון העובדה שבמשך המופע חזרה ועלתה במוחו של סחבק התהייה מתי הספיק הבמאי הגאון, יוג'ניו ברבה, לחדור אל מוחו, לשאוב משם את כל רעיונותיו וזכרונותיו מהמופעים שהעלה בארץ הקודש המחוללת, ולביים אותם לכדי יצירת מופת. תומר אף הוא נותר חסר מילים אבל ניתן לקרוא לחוות את זוית ראייתו אודות המסע והמופע בבלוגו (כאילו בלוג אחד לא מספיק לכם…).

טריילר המופע:

YouTube Preview Image

כן, גם הגולה דמע עד מאוד כשהשבוי האחרון חזר הביתה. אולי חלק מכם, קוראים יקרים, חולקים עם הגולה תחושה משותפת, כאילו שיחרורו שיחרר גם אותנו מסוג של כלא נפשי בו היינו כלואים למעלה מחמש שנים. לאחר שהגולה צפה בהתרחשויות ב-BBC, הביט מהחלון והנה השמש יצאה, מסנוורת, זוהרת בין הדמעות. הנה כמה דברים שהח"מ הגה בשנים האחרונות, עיצוב האימאג'ים בפועל בוצע על ידי חברה טובה ששמה שמור במערכת, אם תאות, נפרסמו.

YouTube Preview Image

בכל העיתונים כאן, אגב, היה סיקור מלא ומרשים של השיחרור.בחלוף הימים, כשקדאפי הולנץ' התנוססו בעמודים הראשיים תמונותיו המדממות. סחבק לא הצליח להבין זאת.

*לאחר השיחרור, שהתרחש בימים בהם כותב שורות אלה עוד פקד את בית הספר לגרמנית, חיפש הנ"ל גולים ישראלים אחרים בחצר בית הספר על מנת לחלוק עימם את שימחתו, אך לשווא. אף אחד לא היה שם. בצר לו נפל על התלמיד הטורקי ההמום בקריאות אושר והסברים מבולבלים אודות חלקה המרשים של טורקיה בעיסקה. הטורקי המותקף הינהן בנימוס ושב אל מחברותיו.

Posted in כללי | Leave a comment

ארבע שעות טיסה / פרק ז' / יומכיפור

חודשיים בלי תקלות בדירה עברו בשקט  מעורר חשד עד שיום יומיים לפני יום כיפור קרסה בה במפתיע רשת האינטרנט. כאילו זה בא להגיד משהו. על מנת להמשיך ולכתוב בלוג זה גם ללא הרשת נאלץ סחבק לעבור ולהקליד במחשבו הוותיק, ולא נלאה בפרטים טכניים מדוע ולמה. כך או כך המעבר גורר נבירה
במסמכי וורד שנכתבו לפני כשנה, טרם הנסיעה, מכתבים, תמונות. בלי או עם קשר לדבר אתמול החל הח"מ בניסיונו להעביר את הכתוב בארבעה פנקסים שונים לפנקס אחד שרכש לפני מספר חודשים ואשר הכינוי שניתן לו הוא "פנקס העל". באותו סופר פנקס אמורים היו להתקבץ כל דרכי ההגעה אותם נאלץ להקפיד ולרשום כותב שורות אלו בתחילת שהייתו בעיר על מנת למצוא את דרכו ברחבי ברלין. תוך שמדפדף בפנקסים מגלה שלמעשה כל הדרכים כבר חקוקות בזכרון.

ערב נסיעתו של תומר, אודותיו סיפרתי בפוסט הקודם, לארץ המובטחת, מכרסמים ביחד פיצה זולה ליד תחנת Schlesisches Tor. הוא מודאג מהנסיעה, בדיוק כמו שסחבק מודאג לפני ביקורים שכאלו, הח"מ
עושה את פרצוף בעל הניסיון שלו, מצטט את אורי, חברו הטוב, "בביקורים האלה אתה חש כמו תייר שמכיר את הדרך", וחותם ב"אתה בטוח תהנה, בטח בפסטיבל עכו". בדיוק לפני שנה השתתף עבדכם הלא נאמן בפסטיבל בהפקת "השולחן המשפחתי" בבימויו של דודי מעיין. קצת לפני הנסיעה, עם המחשבה שאולי עוד יקרה משהו בעקבות ההפקה שישאיר את סחבקון בארץ. כל שבוע מקבל מייל מישראלי אחר ששואל כיצד מבצעים מעבר לברלין. נראה שאף אחד אינו תופש עד כמה גל הישראלים שמגיעים לכאן צובר גובה ותאוצה.

מסע בעיר העתיקה, פסטיבל עכו לפני שנה:

YouTube Preview Image

כמעט שבע בבוקר ואור השחר עולה בקושי, כאילו מתקשה להתעורר. משלוח שאמא שלחה מהארץ הגיע לכאן לפני כמה ימים עם ספר המסביר את כללי הדקדוק הגרמני (בעברית), הכתבה שהתפרסמה בידיעות רמת גן אודות טקס הקבורה של גבעתיים ו-DVD שצרב ירון המעולה שצילם עם סחבק חומרים מסמרי שיער בעיר שהלכה לעולמה. אנשאללה בקרוב ברשת. גם בתל אביב פורסמה מודעת אבל המודיעה על
פטירתה של "העיר הלבנה". שולף מהמזוודה בה אוכסנו בגדי החורף את הגטקעס, נעלי הבית והכפפות. אוטוטו חורף שני בברלין ועדיין מתקשה לשאת בעול כללי הדקדוק של השפה. אלמר, פרטנר הטנדם שהיה בחופשה בישראל, דווקא מופתע לטובה מההתקדמות וטוען שמדבר כבר באופן שוטף לחלוטין.

אלמר, שביקורו בארץ נפל בדיוק על הראש השנה, אומר שהביקור הזה הספיק לו לעשר שנים. הוא מספר על האנרגיות הקיצוניות של ערב ראש שנה לעומת השקט, ה"כלום" שמגיע אחר כך. "יום אחד של כלום
זה בסדר, אבל שלושה?". מסביר לו שאם פסיכולוג היה מאבחן את מדינת ישראל יתכן והיה מוצא שהיא סובלת ממאניה דיפרסיה. אלמר מספר איך אחרי מפגש עם חברים נתקע בחוף געש בלי יכולת לחזור לת"א. "כל מוניות השירות היו מלאות!", מתאר בהתרגשות, ואחר כך מגולל את מסכת ההצלה שעיקרה הוא רכב שהגיע מדרך העפר ואשר נהגו לקח את הברלינאי האבוד למחוז חפצו. "אתה מבין, אני לא נופפתי, רק עמדתי שם מיואש, חשבתי שלעולם לא אגיע לת"א, והוא פשוט עצר ועזר לי. פה זה אף פעם לא היה קורה. רק בישראל". אחרי שמסיים להסביר לו מה ההבדל בין "מודעה", "פרסומת" ו-"מודעת פרסומת" חוקר אותו מהו הטקסט עם "מיליון השאלות" שרצה שאפרש לו. והוא שולף ממעטפת הניילון טקסט מאת ישעיהו לייבוביץ'.

דימיטרי עבר בהצלחה את הבחינה בגרמנית שנקראת B2, מה שאומר שבקרוב יוכל לעבוד כאן במקצוע שלו – רופא. בתום הבחינה פוגש גם את טוונג, הבחורה הוויאטנמית שלמדה איתנו. גם היא נבחנה ומן הסתם עברה את הבחינה בקלות. עומדים בכניסה לבית הספר, כמו לפני כמה חודשים כשלמדנו ביחד
ומבטיחים לבוא לבקר את טוונג במסעדה הוויאטנמית בה היא עובדת בימים אלה. בסוף
השבוע נפגש עם הילה ואריאל, החברים היקרים שאירחו אותי במפגשי הראשון עם העיר ושכה
סייעו לי בפסיעותי הראשונות כאן. השניים שבו לכאן אחרי שהיה של שלושה חודשים בארץ
לרגל חתונתם והופעות עם הצגתם "דקת דומיה". לא חדל מלקדוח לשניים אודות נחשול הישראלים הגואה ובשלב מסוים אריאל מאבחן את דמות הישראלי החדש, "הישראלי הגולה".

בבוקר שאחרי לילה רדוף חלומות מתפענחים אלו ברגע אחד. היו שם דמויות של קשישים, כאילו מבזיקות במהירות בזו אחר זו, ובכולן סחבק צופה מנקודת מבט נמוכה שכזו, כאילו שרוע מתחת שולחן. כמו היה סחבק בעל חיים, הולך על ארבע שבסוף ימיו הכתה בו ההבנה כי הזדקן ויומו הגיע. החרדה לגאולה, כלבת
הבית המקשישה שבימים אלו מקבלת טיפול מסור מאימי ואחי מתחלפת בכאב עמוק כשמתחבר
לפייסבוק. סקאי, כלבתו האהובה של חברי הטוב יובל הלכה לעולמה. האם ברגעיה האחרונים
חלקה עימי נשמה טהורה זו קשר טלפאטי חוצה יבשות? לאלוהי הכלבים פתרונים.

כשחושב על המשמעות של המושג "ישראלי/ת לשעבר" עולה בראשו של הח"מ דמותה של בעלת הבית שלו. שורשיה בישראל אך לא ברור לה מדוע כותב שורות אלה עומד לאבד את שאריות שפיותו
הרופפת ממילא בשל הניתוק הכפוי מהאינטרנט בימים של טרום שיבתו של "השבוי האחרון". הידיעה נקלטת לראשונה כשצופה בשידורי ה- CNN. מצלם וידאו את הטלויזיה כדי לוודא אחר כך שהידיעה הזו לא נחלמה אף היא. כשגיאורג, המורה בקורס הדקדוק הגרמני שאותו סחבק בוחן (את הקורס, לא את המורה) שואל מהיכן הגעתי, משיב לו לראשונה מאז הגעתי לכאן, בחיוך רחב, "ישראל, כמובן", בלי שום תוספת. בימים האחרונים מקשיב ל"כוורת" שיובל העתיק למכשיר ה-MP3 של הח"מ בביקור האחרון.
"כך זה היה, פשטות רכה, זה הצטייר בילדותנו, שהיתה יפה". מתוך "שיעור מולדת", אחד מאותם שירי מחאה שמעטים, לדעת כותב שורות אלו, הבינו.

הכתבה הראשית ב-BBC היא על כפר באוגנדה בו מעלים ילדים קורבן במהלכו של אקט פולחני.

כשאניה, פרטנרית הטנדם של סחבק, הגיעה לבקרו בערב יום כיפור, נרות ריחניים כבר היו מפוזרים ברחבי הבית. היה זה ניסיון נואל להעביר את ריח השרוף שרוף החריף חריף הזה שהתפשט באופן מיסתורי בחדר השינה. כאילו מישהו העלה על המוקד להקת עכברים. ארומת הנרות לא הפיגה את הצחנה ורק למחרת נפל האסימון. במגבעת הגוטל שנתלתה על מנורה המשמשת כותב שורות אלה כקולב נפער
מאחור חור עגול ומדויק של בערה.

Posted in כללי | 1 Comment

4 שעות טיסה – פרק ו' / ראשהשנה

בכיתה החדשה לומדים ארבעה ישראלים. בכיתה הקודמת היינו שלושה ובראשונה רק הח"מ. לאחר הכתבה שהתפרסמה ב"דה מרקר" התקבלו גם מספר אימיילים מישראלים ששאלו כיצד עוברים לברלין. בכיתה מוצא את תומר, צעיר ממני בשתיים עשרה שנה אבל הספיק לעבור מסלול חיים דומה להפליא לזה של כותב שורות אלו. תומר מנהל בלוג מרתק ומצוי עמוק בעניין תיאטרון אלטרנטיבי. כל מפגש עם הבחור הצעיר והנבון הזה מזכיר לי מעט מי אני ומה אני עושה כאן. בסוף השבוע מבלה עם דימיטרי ושאר חברי "המאפיה היוונית" במסיבת open air שבשיאה משולבים מוסיקת דאנס עם קלאסית, קרי אגם הברבורים. מה שנקרא קרחנה תרבותית.

ברלין מלאה דחפורים ומכבשים ולא ניתן שלא להזכר בהרס גבעתיים. רק שבמקרה זה מדובר על הרחבת ותיקון מסלולי האופניים, שיפור השבילים בגנים הציבוריים ושיפוץ מדרכות. הטמפרטורות נעימות בואכה השנה העברית החדשה ורוב הזמן ניתן לרכב על האופניים עם בגדים קצרים. בערב ראש השנה מתקיים מפגש עם חבריו ומכריו של תומר ואנחנו מגלים שלמעשה סחבק קשור לכולם בדרך זו או אחרת. יובל, המארחת אותנו בביתה משמיעה לי את אחד ההרכבים האהובים עליה, M.E.S.S, לא פחות. אם זו לא הפתיחה הנאותה לשנה החדשה, פתיחה נאותה מה היא.

M.E.S.S הולמים בקודקוד:

ככל שמתקדם ערב ראש השנה כך נשמע יותר ויותר קולו של האסימון הנופל. ישנם את בני דורו של סחבק שהגיעו לברלין מלאי לבטים לגבי "נטישת המולדת", שלא לדבר על האלמנטים ההיסטוריים, והנה מגיע לכאן הדור החדש. דור שגיל הוריו אינו כה רחוק מגילי. מזכיר במשהו את מהלך ההמנעות משירות צבאי שמתרחש בארץ. בהתחלה אלו בודדים החוששים מעצם המעשה, ולאחר מכן צעירים מפוכחים המבינים באופן העמוק ביותר את משמעות צירוף המילים "בגידת המולדת". רן, יוצר תיאטרון צעיר שהגיע רק לפני חודש לעיר אומר לי שהוא חש כאן כמו עובד זר. עונה לו שאכן הוא זר וברגע שימצא עבודה יענה להגדרה של "עובד זר".

קצת ההתקדמות של כיתת לימוד הגרמנית איטי להחריד והח"מ הופך באפשרות למצוא מסגרת לימודית אחרת. בלילה שבין שבת לראשון סטפן ועבדכם הנאמן מעלים אפשרויות אחרות שיקדמו את התלמיד המשקיע מהר יותר ובאופן יותר יעיל. אנחנו יושבים סביב מדורה בחצר ביתה של אנה, חברתו של סטפן, בפינה הכי מזרחית של ברלין. אווזי בר מגעגעים תוך כדי תעופה וסטפן נותן הופעה שלמה מול האש. על אף שמורי לשעבר המליץ לי להביא עימי מילון על מנת להתמודד עם כל הגרמנית בקומזיץ, מצליח לנהל שיחות ארוכות עם השכנים שהצטרפו לארוע. משמיע את "הכל יעלם", השיר הקבוע בגרמנית, ואחרי הביצוע הראשון המאזינים מבקשים ביצוע נוסף. מבצע ותוך כדי משלב הטקסט בעברית. זה מוזר, כמו עץ שנופל ביער. לשיר בעברית כשאף מאזין לא מבין את פירוש המילים.

בארץ שבה הובטח לכאורה פעם משהו למישהו מפנים את האוהלים, סרט על פרשת "קו 300" משודר וסחבק צופה בו באינטרנט ומנסה להבין מדוע סרט כזה אמור להקטע כל מספר דקות עם פרסומות. יורם קניוק רשם את עצמו כחסר דת, עברייני ענתות פוצצו במכות אנשי שמאל ובגליל העליון שרפו מסגד. נשיא המדינה, אחד הפושעים של פרשת קו 300 אמר שהוא מתבייש או משהו בסגנון. לא מהפרשה ההיא אלא משריפת המסגד. בעוד חודשיים תמלא שנה לשהותו של כותב שורות אלו בברלין. לפני כמה ימים התוודיתי באוזני חבר כאן, שאם היו בי כוחות הנפש לאחוז בנשק וללחום בפשיסטים בישראל כמו שצריך, לא הייתי נוסע לברלין. השאלה היא גם מי הם בדיוק הפשיסטים בישראל. הרי זה לא מתחיל ונגמר מעבר לתחומי הקו הירוק.

בתגובה על טקס קבורת גבעתיים שנערך לפני כמעט חודש נמסר מהעיריה ופורסם בעיתון כי מעשה זה הינו "הסתה", לא פחות. אז זהו, שאם הייתי קורא לדוגמא לפוצץ את עיריית גוויעתיים, הדבר היה יכול להחשב אולי כהסתה. אבל המושג "הסתה" למרבה האירוניה משמש כמעט תמיד את הנבלים האמיתיים בארץ, בדיוק כפי שהיה לאחר רצח רבין. הימין שרצח וירש את השלטון זעק "הסתה" אל מול כל מי שהתקומם נגדו. כך בדיוק פועלת עיריית גוויעתיים. זו שאחראית, בשיתוף פעולה עם סוכני הטרור הנדל"ניסטי, להחריב כל חלקה טובה בעיר. קבורת העיר שעיריית גוויעתיים חיסלה היא לא הסתה כי אם מתן כבוד אחרון למה שהיה גן עדן והפך לגיהנום. בעשירי לחודש זה ימלאו 30 יום לקבורת העיר. תושבי גוויעתיים מוזמנים לכניסה לגן העליה השניה, רחוב המרי, להתייחדות עם זיכרה. אני לא אהיה שם, אבל אולי אתם כן.

צילום: אלי מעייני

הערב חוגגים בברלין 21 שנים לאיחוד העיר. כולם יוצאים לחגוג מלבד כותב שורות אלו שמעדיף לכתוב שורות אלו. מה לי ולאיחוד העיר? לחגוג את זה? לא סבלתי מכך שהעיר היתה מחולקת ונראה לי מוזר לצאת לחגוג.

אבל אם כבר נגענו בנושא החגיגות, מאחל לכם שנה טובה וגמר חתימה טובה.

 

Posted in כללי | Leave a comment

4 שעות טיסה – פרק ה' / גוויעתיים

ארבעים ושמונה שעות לפני הטיסה חזרה לברלין. קורא על המהומות האלימות בתל אביב מול לישכתו של הפושע שמנהל את העיר הזו. האסימון נופל. הדור שלי נחמד מידי ומחונך מידי. המהפכה הזו צריכה להפוך למלחמה. החלשים והצודקים מול הרעים. אין כאן מקום לבלבול או עידון. רון חולדאי הוא אדם רע, ראש ממשלת ישראל הוא אדם רע, הטייקונים בישראל אם האנשים הרעים, האלימים, שלא רואים אף אחד ממטר. ירון, חבר הנפש שמצאתי בביקור הנוכחי בישראל אומר לי שהכל קשור לכיבוש, והוא צודק. ההשפלה שהיתה מנת חלקם של הפלסטינים והאלימות שהופנתה נגדם במהלך עשרות שנים, מופנית כעת כלפי פנים. ברגע שמדינה שלמה מאפשרת לרוע לשלוט בה שנים כה רבות, סופה שהיא מפנה את אותו הרוע בדיוק כלפי עצמה. כשבונים חומות הפרדה לא מפסיקים. שיח ג'ארח היא גבעתיים, בילעין היא תל אביב.

באירוע הפגנת הנוכחות בתיאטרון הקאמרי נפל האסימון לסחבק. השחקנים הספורים שלקחו חלק באירוע המחאה הראשון נגד מה שמכונה "התיאטרון המת" שוחחו בקדחתנות ערב "הפלישה לפוואיה", החדירה לחלל הכניסה של הקאמרי. פתאום הבנתי עד כמה אנחנו חוששים. לא מבין כמו שאמר ר. רהב "ממי?" או "ממה", אבל אנו חוששים ונפחדים. מפני הסמכות, מנהל התיאטרון, לא כל שכן הגנרל, ראש העיר, ראש הממשלה, המנהל בעבודה. למה אנחנו כה מפחדים מסמכויות? רגינה, פרטנרית הטנדם שלי שבקרוב נוסעת לכמה חודשים לישראל, אומרת שזה נשמע לה מאוד כמו תכונה גרמנית. דוד שלי, אלי, אומר לי מאוחר יותר, כשאני כבר חזרה בברלין, שזה נשמע לו יותר כמו עניין של מתן יחס של כבוד.

YouTube Preview Image

והפגנת הכמעט מיליון:

ביום שישי בצהריים מנסה לפגוש כמה אנשים שלא פגשתי בביקור הזה הארץ. למעשה במשך שלושה שבועות, עקב המופע בירושלים, כמעט ולא פגשתי אף אחד. ברחוב אלנבי יושבת נגנית אקורדיון ומנגנת בזמן שעל מזוודת האקורדיון מודבק שלט המבשר על מכירת אקורדיון. אמיר אוריין, שכותב שורות אלה מעריך ביותר, ושבנוסף לכל מעלותיו כהוגה, במאי, חבר לדרך, שחקן, פילוסוף, מייסד ומנהל תיאטרון "החדר", גם כולל את רשימותי פעם אחר פעם באגרת שלו, פותח את דלת ביתו בלווית תיאודור, הגולדן רטריבר המפורסם. משוחחים על גרמניה, ההתקוממות בישראל, על תיאטרון, ועל המחזה שכעת אוריין עושה עליו חזרות – "היטלר". הנה מספר מילים מסצנת הפתיחה, מילים אותן אומרת כמובן דמותו של היטלר המגולם על ידי אוריין:

"… אתם אנשים טובים…

זהו רגע היסטורי…

בעוד שעה אחת ייחרץ גורלי…

ייחרץ גורלכם…

ייחרץ גורלנו…

ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם, כי הדבר אשר הכתיב בואי לְמקום זה הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר אל בני גזע נבחר…

ניצב אני כאן לפניכם, אני… נציג צנוע של אומה אשר נתנה לאנושות את נִיטְשֶה, קַאנְט, גֵתֵה, בַּאך, בֶּטְהוֹבֶן.
את גתה אני לא אוהב, אך בזכות אמירתו "בראשית היה המעשה" נכון אני לסלוח לו הרבה… כן. אמירה טובה מאד… אמירה מצוינת…

"בראשית היה המעשה" …"

משוחחים על ההבדל בין הבנה של דמות לבין ההזדהות עימה. אנחנו רואים את ההבדל עין בעין, במיוחד במקרה של מחזה זה. כשאמיר יוצא לרגע מהחדר תיאודור פוצח בקטע תיאטרלי יוצא דופן הכולל ניסיון עז להגיע אל קופסת המרציפן שהבאתי עימי, יללות בתדרים נמוכים, והטיות ראש דרמטיות. שואל לעצתו של אמיר בנוגע לטקס הקבורה שעורך הח"מ למחרת לעיר גבעתיים. האם על הח"מ לשמש כקברן, או אולי הוא בן העיר המתאבל, ואם כן, האם מדובר בקבורה יהודית? אולי שילוב, גם בן העיר המתאבל וגם הקברן.

"בני משפחה יקרים, חברים, תושבים אהובים, עוברי אורח סקרנים, בעלי חיים, צמחים, סלעי כורכר נכבדים. הגענו לכאן היום לחלוק כבוד אחרון לעיר שבחייקה גדלנו, את אווירה נשמנו וברחובותיה שיחקנו, הלכנו וחלמנו. העיר שפעם היו בה מלבד אנשים גם שמיים, אדמה, חיות, אוויר, בתים ומים. עיר שהיו לה כל שיש לאדם חי: עבר, הווה ועתיד. העיר הזו, ששמה היה גבעתיים, הפכה לעיר המתעלמת מעברה, מתנערת ממנו, מרסקת אותו ולא משאירה לו זכר מלבד שלט מהוהה בגווני חום אפרפר. במקרה הטוב של שכונת בורכוב, שאולי תקבל שלט כזה גם ליד הפנטהוזים שיבנו על שרידי גוויתו של המכתש במידה ושוב הממון ינצח את ההמון.

ההווה במקום הזה הוא מפויח. רועש, מזוהם, מנוכר, וולגארי. העתיד פקוק. אלים אף יותר מהיום, וממית כל חי נטול מזגן שאינו גר בדירת פנטהאוז.

פעם, כשעדיין הגיע אוויר מהים, היה מספיק אוויר לכולם. היום סגר מי שסגר את צינור החמצן לעיר שנאבקה על חייה עד שנרצחה בעבור חופן דולארים.

היום אנו קוברים עיר אשר במשך שנים נמצאת תחת מתקפת טרור נדל"ניסטית. אותו סוכן נדל"ן שהרשה לעצמו לומר על הבית שסבי בנה לפני שישים שנה במו ידיו על סלעי הכורכר האלה, "זה נכס! זה נכס!".

זה לא נכס

זה בית.

אותו סוכן הוא סוכן הטרור הנדל"ניסטי שפעל ופועל לשם הפיכת גבעתיים, זכרונה לברכה, ממקום קסום, ירוק ומאיר פנים לכל החיים בו, לאי מת של שיש הזרוע מצודות בטון מזוין, דירות פאר ופנטהאוזים לעובדי אלילי הממון.

כלובים לאיסוף בקבוקי פלסטיק ומיכל לאיסוף קומפוסט (זבל אורגני) בחצר בניין העיריה אינם הופכים עיר לירוקה. זוהי תרמית בנוסח ג'ורג' אורוול שכל מטרתה היא לתעתע בציבור בזמן שהמרחב הציבורי שלו נגזל לטובת מיני פנטאהוזים המבודדים באמצעות "זכוכית מבודדת נגד רעש" כמאמר השלט.

זהו אינו רעש,

זהו קול הדהודו של הטבע, של העבר ושל העתיד שעוד ינפצו את זכוכית ההווה המת הזה".

מתוך ההספד על העיר גבעתיים 10.9.2011

קברנו אותה יום לפני יום העשור לנפילת בניני התאומים.

גבעתיים – מותה של עיר בתיעוד הוידאו

YouTube Preview Image

חלק א' / ידיעות רמת גן / קבורת גבעתיים

חלק ב' / ידיעות רמת גן / קבורת גבעתיים

את התיעוד של הרס העיר גבעתיים ביצעתי בעזרתו של ירון היקר, בן גילי, גם הוא גר בבית סבו וסבתו. הוא גר שם עם חברתו, לומד, יוצר קולנוע, אקטיביסט, ועובד כמקרין בסינמטק תל אביב. תוך כדי שאנו עוברים מאתר היסטורי הרוס אחד למישנהו מתברר שירון מכיר אותי הרבה יותר מאשר אני מכיר אותו. הוא צפה בהופעותיו של סחבק בסינמטק ת"א לאחר שהקרין את הסרט "מופע החיים של גוטל בוטל". נחמד.

YouTube Preview Image

שלושה שבועות סוערים בישראל לא היוו הכנה מספקת לסערת הברקים בתוכה נלכד מטוס אל על כשסחבק מצונף בתוכו בנסיון לשוב לברלין. אסור היה לפתוח את הפה ולומר ליובל "אנחנו מסונכרנים עם היקום". הנה בא היקום לפרק לי ת'צורה. אני וכל מי שבמטוס הזה יצלה כמו תרנגולת בגריל מסתובב. האדון שלצידי הוא כבן שמונים ונראה רגוע לגמרי. הטייס מנסה להרגיע את הנוסעים ומשתדל לעשות קול משועשע כשהוא מבשר, "אני מניח שאתם יכולים לחוש את הטלטלות הקלות", כשכל הנוסעים משתדלים לא להקיא את העוף או הספגטי בולונז שנלעסו לפני כשעתיים ומחצה.  כשנחתנו ספק נחיתת אונס ספק בעילה בהסכמה של מסלול הנחיתה התבשרנו כי הטייס ממתין לתגובת האנשים במגדל הפיקוח של נמל התעופה החלופי (תגל – בצפון ברלין). מטוס גדוש יהודים נוירוטיים כמעט התרסק על קרקע גרמנית. "יש רופא במטוס?" חוזר ושואל הטייס עד שאדם מבוגר, כנראה רופא, קם ממקומו וניגש לקדמת המטוס. על אף שהנחיתה בנמל התעופה הסמוך לדירתו שימחה את סחבק שהתחיל מחשב את הזמן שאולי חסך, שימחתו התגלתה כמוקדמת לכשהתבשרנו על ידי הקפטן שהוא מודה לנו על השלווה בה אנו שרויים (הלם מוחלט, כולל יואב גינאי שיושב מאחורי הח"מ), ושכולנו נאלץ להמתין עוד כשעה במטוס בזמן שמתדלקים. אח"כ ממריאים שוב ונוחתים בנמל התעופה שונפלד. שירת הבאנו שלום עליכם ברמקולים, זה מצולם.

מוזר לשוב כעת לברלין. כאילו יקום מקביל. ממש קריר על גבול הקר כאן. רוכב לבוש מעיל על האופניים. פוגש שוב את בורחה ודימיטרי. נראה שהם הפכו חברים טובים בזמן שהייתי בארץ, וזה יפה לראות. דימיטרי חזר לחבוש את ספסל הלימודים והח"מ מצטרף לכיתתו שבוע הבא. הייתי משוכנע ששכחתי את כל הגרמנית שלי בזמן שהותי בארץ וביומיים הראשונים בברלין משתדל להמנע מלדבר. ביום השלישי נפגש עם רגינה ומגלה שהשפה הגרמנית עדיין נמצאת ברשותי. זה מעניין. האופן בו המידע נשלף מהראש. לשמחתי ההופעות בירושלים בפסטיבל "קולה של סבתא" בזירה הבין תחומית זכו לחיבוק גדול מהצופים, וכעת על סחבק לערוך את צילומי הוידאו כדי שכל העולם יוכל לצפות באקט.

מתוך "תשארובבית" שהוצג בפסטיבל "קולה של סבתא" בזירה הבין תחומית בירושלים. צילם: אלי מעייני

ובנושא אחר – קטעים מתוך הופעה שהתקיימה ב"צימר" עם "מכונת הרג" ניתן לראות כאן, לא קל לצפיה:

YouTube Preview Image

נכנס לחנות לצרכי דת האיסלם בנוי קלן. יש להם שם שרשראות דקות, והח"מ רוכש שרשרת על מנת לתלות עליה את צלמית הדולפין שבתו היחודית של רון, חברי הטוב, נתנה לי במתנה בביקורי בקיבוץ כברי. המוכר שואל אותי אם אני ערבי, עונה לו שקצת, ושאני מישראל. "רק שיהיה שלום" הוא אומר, "בשני הצדדים לא כולם רוצים". מסכים עם האדון ויוצא לרחוב עם דולפין על הצוואר.

רק שלושה ימים לאחר ששב מארץ הקודקס, בכניסה לספריה הציבורית, מעשן ומפנים שנמצא בברלין ולא בגבעתיים. בימי ילדותו היה מוצא עצמו כותב שורות אלו לעיתים ברגעים בהם הבין שהוא קיים ואין שום דרך יציאה מהקיום. זה התרחש פעם אחת כשישב על הטרסות בגן של הבית של סבא וסבתא בגבעתיים. גם בבית ילדותו בשכונת תל גנים ברמת גן, במרפסת מול עץ הדקל.

כאן הראיון ב"דה מרקר"

Interview in Haaretz

 

 

Posted in כללי | 1 Comment

מחאת האמנים – עוזבים את ישראל – The Marker 8.9.2010

 

 

Posted in כללי | Leave a comment

4 שעות טיסה – פרק ד' / יש לי ארץ אחרת

הצג הדיגיטאלי באוטובוס המוביל את השב לביקור מולדת מראה שהטמפרטורה בברלין עומדת על עשרים ושתיים מעלות בשעה שמונה בבוקר. כבר לא קריר וסחבק חושב לעצמו בתמימות שטוב שכבר יש הכנה לטמפרטורות בארץ היעד. דיילת קרקע ישראלית בנמל התעופה שונפלד קוראת לי לסור אליה ובודקת את הדרכון, "אתה חי כאן?". אחר כך הולכת לצד ומראה את הדרכון לדייל קרקע מזוקן. בתום בדיקות הדרכון עובר את מסלול הבידוק הביטחוני כאשר בסיומו שוב ממתינה לי אותה דיילת, "הבחור שחיפשת הגיע אלי, כן, הוא עבר את כל הבדיקות", משדרת למישהו בקשר. "במה מדובר?" שואל, היא עונה ששום דבר. במטוס מחלקים לכל שלושה טסים שני גיליונות של ידיעות אחרונות ובאדיבותה של היושבת לצידי זוכה לעלעל בעיתון. "בצער תלדי בנים" היא הכותרת שניתנה לתמונת אלמנה המצויה בהריון מתקדם. בעלה נרצח בהתקפה בדרום הארץ. כנראה שנמרודי ושותפיו לא שמעו את הדיבר "לא תישא שם אלוהיך לשווא". עמוד שלם מוקדש למה שכתבה נערה יהודיה שהגיע לדרום הארץ מארה"ב. התוכן לאומני ברמות מפחידות, רמת הכתיבה כשל תלמיד כיתה חית. העיתון הזה מביך. על המסכים הקטנים מקרינים פרק של "רמזור". בדיחות נמוכות, משחק גרוטסקי, תוכן שיווקי, זחיחות דעת. מסריו של הטייס מתא הקברניט רווי שגיאות בשפה העברית.

הטמפטורות בארץ אינן עולות בקנה אחד עם העובדה שבני אדם חיים כאן. ניתן היה להתמודד עם הדבר אם היו מקדשים מעט יותר את הטבע ולא חוסמים את הרוח מהים עם מגדלים. דודו ואימו של סחבק מגיעים לאוספו מנמל התעופה ומביאים אותו אל הבית בגבעתיים. החתולים עדיין בגינה, שכעת מעט מוזנחת. מסביב מתמרים עוד ועוד מגדלים ואת הים כבר כמעט שאי אפשר לראות מכאן. הבית מסודר מעט אחרת עקב הבחורה שמתגוררת בדירה בהיעדרו של הח"מ שעל מנת להתמודד עם השינוי מצלם בעזרת מצלמת הוידאו. ליד בלוני הגז מוצא את הקיטבג הצבאי ומנסה להבין מה הוא עושה שם. קופץ לבקר את חברי הטוב יובל בר און שגר לא רחוק ממני. מהרגע שנכנס לדירתו אנו מתנהלים כאילו דבר לא השתנה, כאילו אתמול נפרדנו. מראים אחד לשני סרטונים מיו טיוב וצוחקים כמו מטורפים. יובל מלווה לי את אפני ההרים שלו למען ההתניידות. כששב לדירה מתמוטט על המיטה וישן עד הבוקר.

טרום הנסיעה ברכבת ישראל שותה קפה ברד ליד הבית. כשמסמן למלצרית שלקוח אחר קורא לה, היא נוגעת בכתפי כאומרת "תודה" על שהסבתי את תשומת ליבה. אחר כך אנחנו מדברים קצת והיא מספרת שלמדה תיאטרון באוניברסיטת חיפה ושכיום עושה הסבה כדי להיות מיילדת. "יש בזה המון עבודה בחו"ל", אומרת המיילדת לעתיד. ממשיך ברכיבה לכיוון תחנת הרכבת. היחיד שרוכב על אפניים. אישה מבוגרת מתניידת באמצעות קורקינט חשמלי על גשר דוד שיפמן. לכתוב על תחנת רכבת ארלוזרוב שהיא "הומה" זה אנדרסטייטמנט, ואפילו המילה "אנדרסטייטמנט" היא "אנדרסטייטמנט" במקרה זה. חמישים אחוז מהנוסעים הם דתיים, שלושים אחוז חיילים, ועשרים אחוז צעירים וצעירות עם חולצות "סוף מסלול". פרסומות לקרן "ליבי" תלויות בכל מקום עם צילומים של חיילים וחיילות, פרסומות להמבורגרים מדממים וחברות סלולריות. הצגים שאמורים להראות את זמני הגעת הרכבות אינם פועלים, וממערכת הכריזה מדווח הקול הנשי המוקלט על זמני רכבות שאינן נכונים.

יתכן ומטרתה הלא מוצהרת של רכבת ישראל הוא לקרב בין חלקי העם השונים, קשה להסביר אחרת את העובדה שרגליהם של שני זרים היושבים זה מול זה נאלצות להתחכך כל מהלך הנסיעה. לא מצליח להתרגש מהמראות המוכרים הנשקפים מהחלון. הדרך לצפון מוכרת עד לזרא. שוכח מהכל כשרון היקר אוסף אותי מנהריה ואנו נוסעים לקיבוץ כברי, שם הוא מתגורר עם משפחתו. רון ואני החברים הכי טובים עוד מכיתה ט'. יש בינינו הערצה הדדית לא מוסווית. רון לימד אותי לנגן בגיטרה וביחד הקמנו בתקופת התיכון את להקת "ליצני החשק של ברלין". בקרוב הוא נוסע לפוסט דוקטורט בגיאולוגיה בסן דייגו. יחד עם כל משפחתו. היינו חבורה לא רעה בתיכון. חוץ מחבר אחד שנשאר בארץ כולם עזבו או בתהליכי עזיבה. בקיבוץ כברי רון ואני מלווים את בתו המופלאה לשיעור רכיבה בחוות הסוסים וסחבק נזכר איך היה רוכב בילדותו על סוסים בחולות הנגב. אנחנו נפרדים בפאתי מתחם אוהלי המחאה בנהריה, רוכש כרטיס נסיעה לתל אביב ויורד בתחנת "חוף הכרמל" בחיפה. הקופאית המיואשת מסבירה לסחבק שלא, לא ניתן לאחר העצירה בחיפה להמשיך עם הכרטיס לת"א. איתי, המנהל של "מרתף 10" בחיפה אוסף את הטייל ועולים לשתות קפה בכרמל. מספר לי שכמו שזה נראה עכשיו המרתף יסגר בקרוב לאלתר. אין כסף. זאת אומרת שלעיריית חיפה יש שני מיליון שקל כדי להביא את "כוכב נולד" לחיפה אבל אין כמה עשרות אלפי שקל כדי לאפשר למועדון התרבות הזה לתפקד.

בלילה שב לתל אביב ורוכב על אפניו של יובל חזרה הביתה. חושב על האופן הלאה בו אנשים רבים נעים בארץ. קצת כמו זומבים. מעלים את עצמם בליאות במדרגות, צועדים לאט ברחובות, עייפים. בבוקר שלמחרת מבקר את אימי ואבי. במכבסה ברחוב נגבה נקלע לדיון עם הבעלים במשך חצי שעה. ישראל – ברלין וכיוב'. בסוף הוא מבין ומוסר ד"ש להורי. ברחוב ויצמן בגבעתיים שואל אותי נהג אם אני מקומי. עונה לו שכן והוא ממשיך ושואל איפה זה רחוב הכנסת שם נבנה הבניין החדש. מבין שהוא מדבר על הבנין הגבוה והמכוער שנבנה על חורבות הבית הקטן עם הגינה שהיה שם. "תיקח כאן ימינה, סע ישר עד רחוב הכנסת, אתה כבר תראה את הבנין המגעיל הזה". ממשיך ברכיבה לאורך רחוב ויצמן ומגלה מצד ימין משטח חולי במקום בו היה בית קטן אחר. בית שצילמתי לפני שנסעתי, עם ציורים עליו של גבעתיים בימיה הראשונים. מתחיל לבכות תוך כדי נסיעה.

פותח את המחשב שלא היה בשימוש זמן רב ומתחיל לערוך קטעי וידאו עבור המופע שצפוי לעלות בירושלים בשביעי ובשמיני בספטמבר. כמו תמיד ישנה בעיה בפורמטים ונאלץ להמיר אותם לפורמטים אחרים. משוחח בטלפון עם קובי אור. הוא מסכם במילה אחת את מה שהתרחש בארץ בתקופה האחרונה, "כלום". מתבלבל קצת ממנו אך הוא ממשיך ומספר על הפגישה שהיתה לו עם סולן להקה לועזית בתל אביב. אני רוצה לספר לו כל כך הרבה אבל מעדיף להקשיב לו. קובעים להפגש בהמשך. קורא בפייסבוק שהרסו את המכתש בגבעתיים.  מה קורה במקום הזה? דוד שלי מתקשר ומספר לי ששוב בן דודי, בנו, בפעילות מבצעית. "מה קורה פה?" הוא שואל אותי, "מחסלים להם חוליה ואומרים שהם הפסיקו את השקט?".

בגבעתיים תלויות מודעות רבות של "מוליכי כלבים", אלו שיוצאים לטיול עם כלבים שבעליהם עסוקים מידי מכדי לצאת עימם לטיול. כל יום רואה בית נוסף שנהרס, יסודותיו נחרשים ויסודות ברזל ומלט נזרעים בו. ככה הורסים עולם. אין ברירה אלא להמתין עם צילומי הווידאו של החורבן עד שאסיים הפרויקט המתוכנן בירושלים. הזמן עד עלית המופע הולך ומתקצר ועל סחבק עוד לערוך קטעי וידאו רבים שצילם לאורך שלוש עשרה השנים האחרונות. חברים למקצוע פולשים לבנין תיאטרון הקאמרי ומוחים בהפגנה כנגד קיבעון התיאטרון הרפרטוארי והפיכתו למקדש "התיאטרון המת". עולה המחשבה שלמעשה מצב התיאטרון הרפרטוארי הוא רק סימפטום למדינה שלמה המקדשת את השמרנות, השיממון ואת כל מה שאבד עליו הכלח. אין ברירה, מצטרף לפעולות החברים, מזניח את הפרויקט שלי, מצלם ומניף שלטים.

שתי שעות שינה ואז נסיעה במונית שירות לעיר הקודש. משמאלי יושב איש מבוגר ולא נחמד שלא מפסיק לקדוח לאורך כל הנסיעה. העייפות בתוספת מראות הדרך גורמים לחרצובות לשוני להשתחרר ופוצח בנאום לנאוה, מפיקת הפרויקט, אודות השקר העונה לשם "ארץ ישראל היפה". לא יכול לשלוט בזה, בימים אלה הצליל של השם "פלסטין" הרבה יותר נעים לאזני משם הממלכה הניהליסטית שנבנתה בחבל ארץ זה. בתום החזרות והפרזנטציה מחסל שווארמה במחיר מופקע אל מול החשמלית החדשה המתנייעת בעייפות כשעל הצג הקבוע בראשה מתחלפים שמות התחנות בשלוש שפות, עברית, אנגלית וערבית. מונית שירות נוספת מובילה את הח"מ לתחנה המרכזית בת"א שנראית כאוטית מתמיד. לוקח אוטובוס לכיוון יהוד שם נמצא רופא השיניים שלי. כשיורד מגלה שעלי להמשיך ברגל עוד מספר קילומטרים לאורך הכביש הראשי שמעבר להולכי רגל לא נבנה לצידיו. בשלב מסוים מתייאש וצועד על שולי הכביש. אם תפגע מכונית, שתפגע. מותש, מותש מהמקום הזה, מתחושת חוסר השייכות, חוסר המובנות, מהגיהנום.

בגינה שתלתי שני שתילי מרווה. עקרתי בידיים העשבים כמו שסבי לימד אותי והשקיתי. הנוהל של שעתיים שינה בלילה פלוס חזרות בלתי פוסקות בירושלים מובילות לתחושת אופוריה. אולי זה גם ההחלטה שמה שיקרה יקרה. שב מחזרה נוספת בירושלים לתל אביב ועובר במתחם לווינסקי עם גביע לבן, לחמניה ובקבוק בירה. ביסטי בויז באזניות. עובד זר רכוב על אפנייים עובר לידי ומאחל לי "בתיאבון!". כשרוכש מצרכים לפרויקט האמנותי עובר בשוק מחנה יהודה. הקונים והמוכרים מזהים שסחבק אוחז בידו מצלמה מתחילה חגיגה של צילומים משותפים וההנאה שלמה. חומם ופתיחותם של האנשים שפוגש בשוק הוא ההפך המוחלט מהאנרגיה של רוב המשתתפים בפרויקט. לא מבין זאת, האם מדובר רק באמנים הלוקחים חלק בפרויקט הזה, או שזה עניין ישראלי. מדוע אין מברכים כאן אדם לשלום? מדוע אין מחייכים?

סוגר את התיק שלי אצל רואת החשבון, מלכה היקרה, ברחוב ביאליק בר"ג. כמו תמיד מלכה ואישה מאיר תופסים אותי לשיחה אודות ברלין ובכלל. "תראה כמה הוא נראה יהודי" אומרת מלכה למאיר. אחר כך הם מודיעים לי שיגיעו להופעה בירושלים, ואני סומך על הזוג המופלא הזה שיגיע.

אז זהו, בשבוע הבא מופיע פעמיים, בימים רביעי וחמישי ברחוב יפו 23 בירושלים, בגלריה של בצלאל, השעה היא שמונה בערב. אהיה שם עם סבתי עליה השלום מלכה ויקטוריה אזולאי ואם תבואו, גם איתכם. הנה קישור לפרטים נוספים.

מי שמספיק, היום, יום שישי בשש בערב מתארח באקט קיצוני במיוחד ב"צימר", רח' הגדוד העברי 5 בת"א, הופעה של "מכונת הרג", קרי המאסטר רפי פרח וחברים נוספים.

וכמובן,

נתראה מחר במירוץ למליון.

ישראל-פלסטין, כמה אקשן.

Posted in כללי | 4 Comments

תיאטרון זה לא טלוויזיה

העם רוצה תיאטרון חי

the beastie boys – hello nasty – 01 – super disco breakin'

Posted in כללי | 1 Comment

4 שעות טיסה – פרק ג' / אוהלים במדבר

בסוף ברלין יש מקום מיוחד בו אפשר לעמוד ולהריח שוקולד. בדרך מתחנת האוטובוס אל בית בעלי הדירה בה מתגורר הח"מ, שואף את הריח הזה שמחזיר את סחבק לצומת "עלית" ברמת גן. אולי זו הסיבה לכך שיש כאן כעת כל כך הרבה ישראלים. "כשאנחנו יושבים כאן ואני מביט שמאלה זה נראה כמו הנוף שפעם ניתן היה ליהנות ממנו ממרפסת הבית בגבעתיים. גם ברמת גן היה פעם נוף כזה. הרסו אותו. כל הזמן עסוקים שם בלהרוס את הטבע ולבנות עוד מגדלים". אלמר, מתרגל הגרמנית של כותב שורות אלו, יושב על הספסל ואומר בפליאה את ה- ?! Echt הקבוע שלו.  זה למעשה ה"וואלה?!" בגרמנית. או "באמת?!". אחר כך מזהה סנאי ומצלם אותו וידאו. Das faschistischste Eichhörnchen זה בגרמנית "הסנאי הפשיסטי ביותר". ותודה לאלמר. כשנפגש שבוע אחרי עם אניה, פרטנרית הטנדם האחראית על ידיעותי בשלל ביטויים בגרמנית היא מלמדת אותי את משפט החכמה הגרמני: Der Teufel ist ein Eichhörnchenֿ, קרי "השטן הוא סנאי".

חיפשתי את עלי היום במסעדה שהוא עובד בה אבל הוא לא היה שם. אולי חזר לעזור במהפכה בארץ הדורשת. בפעם האחרונה שנסענו יחד ברכבת הדחוסה הוא אמר, "אתה מריח? ריח של גרמנים". מהארץ כולם כותבים שאני מוכרח להגיע, ועד הנסיעה הצפויה צופה בוידאו'ז מההפגנות, ההופעות ושל הנאומים. זה מרשים. בליל שבת האחרון צפיתי בנאומה של דפני ליף, "החדר עם הפלורסנטים"ֿ, היא אמרה, "לא ניתן שיכניסו אותנו לחדרים עם פלורסנטים"ֿֿ, או משהו בסגנון הזה, וסחבק נזכר בשנה וחצי שעבד בקונצרן הכבלים טרם טיסתו לבירת גרמניה. היא בן אדם אמיתי דפני. היא לא מדברת אלינו. היא מדברת אותנו. את הדור שנתן את הנשמה שלו בשביל המדינה עד שהבין שהמדינה מכרה את הנשמה שלו לשטן לבלי לידע אותו.

מאמין לאנשים שעומדים בראש העשיה הזו העונה לשם "המהפכה בישראל". הם נראים לי אנשים טובים, נבונים, שמאמינים בטוב ונלחמים ברע. אנשים רגישים. אני בעד אנשים רגישים. יפי נפש. יש מונח דומה בגרמנית, כמו "יפי נפש", שאנשים, המזהים עצמם לעיתים כניאו-נאצים, משתמשים בו כדי לנסות "להעליב" יפי נפש.

בבוקר שאחרי ההפגנה האחרונה שהתקיימה בת"א התקיים יום הצילומים האחרון לסרט הקצר בו סחבקכם לקח חלק. הסצנה האחרונה צולמה בעליית גג מרשימה בראש בית עתיק למדי. לאחר שהח"מ סיים להצטלם באופן חושפני למדי הוא ערך סיור קצר בעליית הגג ונוכח לגלות שמישהו הציב שם לא פחות מאשר אוהל.

נושא השיעור הוא "שפה". מדוע קיימות שפות שנכחדות, מהן המשמעויות של שפה מבחינה תרבותית, חברתית, לאומית ותודעתית. מציין שיש רבים בממשלת ישראל המעוניינים לבטל את הגדרתה של הערבית כשפה רישמית. בחור ישראלי אחר בכיתה טוען שכותב שורות אלה מערב פוליטיקה בשיעור, ושלפי דעתו זה לא תקין. בורחה, חברי מספרד ששב לחבוש את ספסל הלימודים, מתעצבן מהתגובה של הישראלי, והמורה מנסה להרגיע את הרוחות. קריאת "Die Opfer immer gewinnt", קרי הקורבן תמיד מנצח, מזכה את הח"מ במבט אוהד מהצעירה הלבנונית שהגיעה לאחרונה לכיתה. כשהכרנו לראשונה לפני מספר שבועות השיחה בינינו נפתחה בהתנצלות על התנהלות ממשלת וצבא ישראל מול תושבי דרום לבנון, משם היא הגיעה. ההתנצלות העלתה מיד דמעות בעיניה והיא אמרה שלא דימיינה שיש כאלו בישראל שחושבים כך.

הנסיעה לארץ מתקרבת ומעבר למופע האקספרימנטלי שצפוי להעלות בירושלים המאוחדת לכאורה, אין לעבדכם מושג מה לעשות שם. בישראל. ללכת לאוהלים, לעצרות, לתהלוכות… למעשה כבר כמעט שנה שלא חי בארץ ובמקביל להתרגשות ממה שקורה בה מתפתחת גם תחושת ניתוק גדולה. "מה מצאת – לא מצאת, אין לך לאן לחזור".

נפגש עם רגינה, פרטנרית הטנדם החדשה, ליד אנדרטת השואה. בזמנו היא הדריכה שם ישראלים וחשבנו שזה יהיה רעיון טוב לתרגל את העברית שלה כשהיא מסבירה לי אודות האנדרטה. לפני ההדרכה רגינה מציעה שנרד למרכז המידע שנמצא מתחת לאנדרטה. מסכים בהיסוס ואנחנו יורדים אל מתחת לאדמה. שחור ומדכא בין התמונות והטקסטים הקבועים במוזיאון התת קרקעי ועיני נאורו רק כשמגלה שמבין כל מילה מהקריינות הגרמנית הנשמעת באחד החדרים. "מכיר את התמונות האלה" לוחש לרגינה, זה נראה תמיד אותו דבר, כמו התמונות של המשפחה שלי. "אין לי מה לעשות עם זה, פשוט אין לי". באחד החללים הותקנו עמדות מחשב המחוברות ליד ושם ובאמצעותן ניתן לאתר שמותיהם של ניספים. עובר עמדה אחר עמדה רק כדי לגלות שאף אחת מהן אינה עובדת. חנות המזכרות (מנורות, כיפות וכיוב' אלמנטים יהודיים) בניגוד לעמדות המחשב עובדת במרץ.

כשעולים חזרה אל האנדרטה מסביר לרגינה את הבעיה שיש לי עם מקומות כמו מרכז המידע הזה. "הם כאילו מסבירים לך מה היתה השואה. זה כמו הטקסים. זה יוצר אצלי דחיה, את מבינה? יש לי את זה bilt in, אין לי מה לעשות עם כל המידע הזה, מה אני יכול ללמוד מזה?". מסכימים ללכת בשבוע הבא למוזיאון "הטופוגרפיה של הטרור" הכולל תאור של פעולות הגסטאפו וה-SS. ממקם את מצלמת הוידאו ורגינה מתחילה בהרצאה שלה אודות שדה המצבות שמרכיב את אנדרטת השואה. מידי פעם מתרגם לה מילים מה שגורם לזוג המזוהה על ידי כזוג ישראלי להתיישב לידנו ולהאזין. מסתבר שיש להם אכן שורשים ישראלים אך למעשה הם חיים היום בקליפורניה. הגבר, שמו מולי, נותן מונולוג נפלא למצלמה. מספר איך מברלין הוא ממשיך לפולין לצפות בלהקת רוק שהעריץ מאז שהיה ילד, "הם כעת בני שבעים, אתה תופש?!".

המון זמרים בארץ הפכו בשבועות האחרונים לזמרי מחאה. אחד הגדיל ועשה, חבש מגבעת, הפסיק להתגלח והקליט עוד המנון למחאה. מה שנקרא "זמר מחאה נוח" – כשנוח הוא שר, וכשלא- אינו. לעומת זאת ממליץ בחום להקשיב לדני הדר הנהדר ולקרוא את מילותיו כאן. ד. הדר לא עשה קליפ במיוחד לכבוד המחאה, עד כמה שידוע לי. את ד. יצא לי לראות ולשמוע בכמה הופעות. זוכר איך רתחתי כשראיתיו בהופעתו הראשונה נעול בנעלי בית (נעלי קיפי). שיגעה את סחבקון המחשבה שההברקה העונה לשם ד. הדר מרשה לעצמו לעלות כך אל הבמה. הוא גם לא הגדיר עצמו מעולם כפי הזכור לי כזמר מחאה. הקיום של דני הדר הוא כבר מחאה. הוא מסרב להיות מאושר היות והוא רואה את המציאות כפי היא ומקפיד לא למכור למאזיניו מתיקות מזויפת. אז המלצה שלי, זמר מחאה אמיתי.

פעם בשלושה שבועות חודש מורח קרם ניוואה על הפנים. היום היתה פעם כזו ותוך כדי שחשבתי על זה שנגמר כבר הקרם בקופסה הקטנטנה שקניתי בזמנו, לפתע פתאום צצה ועלתה מחשבה נוספת. הלא סבי שסירב לנסוע בחיפושית של אבי נמנע מלצרוך מוצרים גרמניים, ועף על פי כן נהג אף הוא לטפח את פניו באמצעות הניוואה תוצרת גרמניה. מופלא הדבר. מסתבר שעדיין יש דרמות סביב הקרם הנחשב…

מחר מגיע לישראל. הבלבול שתקף את סחבק עקב המהפכה שקרמה עור, גידים וליף, חלף ואינו כשנוכח סחבק לגלות כי רק לכבוד הגעתו שבה ונתרגשה על ישראל המוחה משהו שנראה כמו תחילתה של מלחמה. מזל, עכשיו אפשר להגיע לארץ ובאמת להרגיש בבית.

השבוע האחרון היה מעניין מהרגיל, בין היתר עקב ביקור בלתי צפוי במוזיאון "הטופוגרפיה של הטרור" אליו לקחה אותי רגינה. במוזיאון הכולל תיעוד מקיף של פעולות הגסטפו והאס אס מתארחת כרגע "תערוכה" העוסקת באדולף אייכמן. עשרות עמדות וידאו פזורות בחלל, ניתן לצפות בחלקים מהמשפט מתורגמים לגרמנית. מסתבר שלכל התרגום אחראית לא אחרת מאשר רגינה. סחבק תוהה בינו לבין עצמו על פשר המושג "מיקריות" בעוד הוא צופה בעדותו של ק. צטניק. אפילו את תאו של אייכמן הביאו ממוזיאון לוחמי הגטאות והח"מ מבקש מרגינה לצלם אותו על יד התא עבור מה שהיא מגדירה כ"תמונה ערסית". ממליץ גם לצפות בעדותו של אבא קובנר. אחרי 40 דקות במקום מסביר לרגינה שאני חייב לצאת החוצה ואנחנו יוצאים.

לא רק זקנים, רוכבי אפניים והרוגי מלחמות מוצאים את מותם בישראל. עדי טלמור מגלי צה"ל ועמי כ"ץ בעל פאב ההופעות "הסינדרום" בירושלים הלכו לעולמם. את טלמור הכרתי באופן שיטחי בשהותי הקצרה בקד"צ גל"צ ואצל עמי הופעתי עם קבוצת גוטל בוטל. את טלמור זוכר כאדם שהצחיק אותי עם האנרגיות הפרועות שלו ועמי שר לי את השיר שהמציא על האחים בנזון. בנזון הקטן ובנזון הגדול. תגידו שזה לא קורע. זה עצוב כשאורות כבים.

עדי, העיתונאית של דה מרקר והצלם היקר ששמו פרח מזכרוני פוגשים אותי ליד הבית. יושבים בבית קפה תחת כיפת השמיים וכותב שורות אלו מתראיין לכתבה ברוח ימי המהפכה בישראל. לאחר ששמעו מישראלים רבים כי ההיבט הכלכלי הוא זה שהביא אותם לברלין הם מופתעים לשמוע את דעתו של הננס הקירח בנושא. כשעדי קמה מהשולחן לשיחת פלאפון דחופה מנצל את הזמן לחלוק עם הצלם תחושות ואמירות שישארו רק בינינו. כמוני, גם הוא, הצלם ששכחתי את שמו, סובל מהשמש והחום בארץ. הוא קצת מזכיר לי אותי בימים הראשונים כאן. מי יודע, אולי יום אחד גם הוא יגיע.

עוצר כאן כי כבר הגענו ל-1300 מילים, שזה הרבה יותר מהרגיל ועלי עוד לארגן את כל הדברים במזוודה.

אז הנה, תיכף מגיע,

שמישהו יוריד את הטמפרטורה,

ואשמח אם היריות יפסקו לפני שאני נוחת.

נתראה.

*אורי ליבוביץ' – חבר יקר ופילוסוף בחסד מדבר על מוסר – כדאי לצפות ולהאזין כאן

Posted in כללי | 6 Comments

4 שעות טיסה – פרק ב' / תחזית מזג האוויר

מסתבר שסחבק שואב הנאה מהוראה יחידנית של השפה העברית לדוברי גרמנית. לאניה, הטנדמית (פרטנרית הטנדם – מלמדים אחד את השני את שפת האם), יש חבילת כרטיסיות קטנה שהח"מ נתן לה כשי. על כל כרטיסיה נכתבה אות מהאלף-בית העברי, מנוקדת. אניה מתאמנת בלזהות ולקרוא האותיות. מצרפים אותיות למילים, חלקן בג'יבריש. הוא חוזרת ואומרת שאני מורה טוב וסלחן ביותר.  מסביר לה שלמדתי מהטובים ביותר, שני הורי שהיו במשך שנים רבות מורים, ולאחרונה גם מסטפן, המורה שלי לגרמנית.  מאידך, שני פרטנרי הטנדם של סחבק, אניה ואלמר, מאוד להוטים שניהם ללמוד, וזה נעים, מהנה וקל ללמד כשהתלמיד רוצה ללמוד.

אלמר מספר שקרא על חוק החרם ושהוא בשוק מזה. "זה מזכיר מדינה טוטאליטאריש", הוא אומר בעברית. הח"מ מסביר לו מה זה "חרם" ומהו מקור המילה "התנחלות". מצייר לו את הנחלה של משה, בה הוא מגדל פירות, ואת הנחלה של מוסה. אלמר רושם יפה את המילה "חרם" וניתן לראות שהוא מפתח לו סגנון כתב משלו. דומה מעט לזה של סבי. בשעור הבא אניה תתחיל לכתוב את האותיות בעצמה. היא כבר יודעת לקרוא ולכתוב את המילים "אב", ו"בא" ועוד צירופי ג'יבריש. אותה אני מלמד עברית ממש מהבסיס וזה נחמד לשמוע איך היא נהנית להגיד את המשפט "אני אוהבת אבוקדו עם לימון ושמן זית".  כששותים בירה היא מקפידה להכריז "לחלם". שזה למעשה ה"לחיים" שהיא משבשת בעוד סחבק קורא "Zum Wohl!".

בארץ הקודש יוצאים רבים עם אוהלים לרחובות ומוחים על המצב, ומכאן מתקבל הרושם שההתרגשות רבה. לפני כמה ימים סייעתי לרוכב קטנוע שלקח לא נכון סיבוב. שניים קפצו והביאוהו בשלום אל מדרכת מבטחים, והח"מ שמט את אפניו בצד הדרך, דומם את מנועו של הקטנוע השרוע, הרים את הכלי ולקח אותו ברוורס אל הרוכב הנרגש. מקרה זה בצירוף עוד שניים נוספים מצטרפים לשלושה מעשים טובים מהרגיל להם אחראי כותב שורות אלו. אולי למעשה זו הסיבה שהוא מצוי כאן, לסייע לגרמנים במצוקה בזמן שבמובטחת האנשים החלו לדאוג לעצמם.

הפסקה קצרה בת שבוע ימים הספיקה לח"מ כדי לשוב לבית הספר רק כדי לגלות שכיתתו נסגרה עקב מחסור בתלמידים. התלמיד שב לכיתה אחרת ולקח לו כמה ימים להתרגל. זה מעניין לראות שבכל כיתה ישנם בדיוק אותם הטיפוסים. האיטלקי המצחיק, הבנות מהמזרח הרחוק עם המבטא החריף, והרוסים שלוקחים את עניין לימוד הגרמנית קצת כמו קרב סטלינגראד. מלבד התלמיד המסתגל מצוי בכיתה תלמיד נוסף מגוש דן. אחרי יום של שתיקה סחבק שואל אותו בעברית "מה המצב"?

חוק החרם הזכיר לעבדכם הנאמן לעצמו את התקופה בה שיחק בהצגות ילדים מעבר לקו הירוק. לא היה מנוס מה שנקרא. ז"א ברור שהיה מנוס, אבל כל מה שהיה בראש בתקופה הזו היה להצליח לשלם את שכר הדירה שנשכרה עם החברה דאז בנווה צדק. זוכר בית ספר אחד בו הצגנו, במעלה אדומים. בין ההרים היפים התמרו להן חומות מעליהן הסתלסלו להן תלתליות דוקרניות. מאחורי החומות וגדרות התייל הסתתר לו בית הספר בו הצגנו. היו גם ההצגות בחבל עזה. אלו היו ההצגות הזולות ביותר. הצגנו במרכזים קהילתיים מאולתרים בינות לחולות, וסחבק שהיה עטור בתלבושת עכבר תמיד דמיין איך יצלפו בו והוא ימצא את מותו בתלבושת המבישה. למותר לציין שלרוב יחס הצופים אל המציגים היה מחפיר. אולי זה ישמע קלישאתי, אבל כן, בעיירות פיתוח נידחות התייחסו הרבה יותר יפה.

ככל שעוברים הימים ומתקדמת המחאה בארץ שב וחושב לעצמו הח"מ כי אכן עשה בחכמה כשביצע המעבר לברלין. "מסתדרים מעולה בלעדי" אמר לפליטה החביבה מישראל ששוכנת עימו בחודש וחצי האחרונים. למעלה מעשר שנים מחה, התראיין והופיע כותב שורות אלו אל מול המדינה שהלכה והתפרקה, והנה כשנסע ממנה התפרץ הר הגעש. "אולי מרוב הרעש שעשיתי לא היה לאנשים מקום למחות"ֿֿֿ, תהה הנ"ל בפרץ לא מפתיע של ריכוז עצמי.

בעוד פחות מחודש צפוי לנחות בנתב"ג. אולי יש לזה קשר לפריחה שמילאה את כל הגוף בדיוק בתאריך שהוא חודש לפני הנחיתה. גם טרום הביקור הקודם הופיעו תסמינים חריפים מסוגים שונים, אז אולי יש קשר. נזכר שקרא לפני כמה שבועות על המהומות בראס אל עמוד. על אף הקשר ההדוק בין יחסי ישראל-פלסטין ליחסי השליטים והנשלטים בישראל עצמה, נדחק הנושא הפלסטיני אל מחוץ לכותרות בימים האחרונים. לילה שלם שמר הח"מ על בסיס מג"ב בראס אל עמוד. בשביל זה הביאו את טירוני חייל הקשר לשם בחורף 1993. בשביל זה ובשביל לסייר עם המג"בניקים ברחובות ירושלים העתיקה. בסיורים הליליים פקדו על החיילים הצעירים לרוץ ברעש כדי להפחיד את התושבים. עוצר כאן.

"קיימת יחסי מין בזמן האחרון?"ֿֿ, חוקר הרופא. עונה שלא והנ"ל ממשיך לשאול אם אני גיי או סטרייט. מסביר בסבלנות שלא משנה מה אני, עבר זמן רב מאז שקיימתי משהו. "כי פשוט כל שבוע יש לנו לפחות שניים שלושה מיקרים של אנשים שבילו בברגהיין ונדבקו בסיפיליס". מסביר שאכן הייתי לפני כחצי שנה במועדון המדובר, אבל רק זעתי בקצב הטכנו. אין מצב שזה סיפיליס אלא אם סיפיליס התחיל לעבור באוויר. הרופא החביב מסביר לי שזה גם יכול להיות פשוט איידס ומראה לי תמונות באינטרנט של אנשים שנדבקו בסיפיליס, והאמת יש דימיון לפריחה שלי. מבצע בדיקת דם נוספת בחדרו של הרופא וכששב אחרי יומיים לקבל את התוצאות מקבל העתק של הבדיקה שמוכיחה שאכן לא סיפיליס, איידס או נעליים. פשוט לא ידוע. כשיורד במדרגות המרפאה תוהה מדוע על חדרו של הרופא כתוב Sprechzimmer. נכון שככה נקרא חדרו של הרופא (חדר שיחה), אבל הם לא רק משוחחים, הם גם מוציאים דם.

מאטיס, הבמאי של הסרט הקצר בו לוקח חלק הח"מ מקבל חום ששומע על הפריחה. מרגיע אותו שנראה שהפריחה יורדת ושעד שיצלמו אותי כבר אהיה בריא לגמרי. תוך כדי השיחה מסיים תומס את הבירה שלו ומסמן לי שהגיע הזמן לעבור למועדון הג'אז הבא. תומס הוא חבר טוב, נגן פסנתר מחונן מצ'כיה שהגיע לברלין על מנת למצוא מקומות לנגן בהם ולהרוויח את לחמו. הוא משתכן אצלי למשך יומיים (מחליף את הפליטה החביבה מישראל שנסעה לביקור מולדת) ואנו מחפשים ומוצאים לו מקום לנגן בו. סחבק, מה שנקרא, עם הגרמנית שרכש כאן, מייצג את תומס מול בעלי המקומות. זה יותר משעשע ממה שזה נקרא. "פסנתרן צועני לוקח יהודי שייצג אותו מול בעל מועדון ג'אז גרמני".

אחרי שמשלם לבעל הדירה את הכסף על החודש האחרון וזה שמגיע מבין שהסיכוי לשלם פחות עקב אירועי החודש האחרון בדירה, נגוז. מעבר לפרשת העובש במקלחת זכינו גם בביקור של משפחת מכרסמים מזן העכברים הקטנים החביבים. לאחר שסילקתי בהומאניות שניים מהם הגיעו לבקר בדירה גם קרובי המשפחה שלהם והביאו עימם חברים. בלית ברירה הוזמן מניח המלכודות שפעלו לעילא ולעילא. אך לאחר שהסערה עברה היתמרו מידי פעם אדי פגר במטבח. החלל נסרק פעמים אין ספור ולא נמצאה בו כל גופת עכבר. עד אותו בוקר, בשעה מוקדמת, הטוסט היה כמעט מוכן, המים רתחו לקפה, ושוב הריח הזה. מחפש ומחפש, מכין הקפה, זה מהאיזור הזה, הטוסט מוכן, רגע זה נראה ש… אכן כן. בתחתית הטוסטר, מתחת לטוסט, מונח לו טוסט עכבר.

 

 

 

 

 

 

 

 

Posted in כללי | 3 Comments

ארבע שעות טיסה / פרק א' – זה מה שאתה עושה מזה

מזה חודשים שלא כתבתי. הגשם המפתיע שהחל מפגיז את ברלין
למרות ואולי עקב הטמפרטורות הגבוהות (31 מעלות בצל), פועל על סחבק שמוצא מקלט בבית
הקפה השכונתי, שולף עט ואת מחברת לימודי הגרמנית, ומתחיל לכתוב עברית. היום יום
ראשון, היום שמסתמן כיום הקבוע של כאבי הלב, הלבטים וחשבונות הנפש. השילוב בין
החופש הכפוי ביום זה לבין ההתבודדות האופיינית ליום, מעורר זכרונות והרהורים. נמצא
כאן למעלה מחצי שנה ועדיין חולם מידי פעם על המקום ממנו באתי. לעיתים מנסה בחלום
לתקשר עם מכרי בארץ המובטחת בשפה הגרמנית, ומילותי אינן מובנות להם.

היום ביקרתי עם טוונג, הצעירה מויאטנם שלומדת עימי גרמנית,
בדירה אותה חשבנו לשכור בצוותא. בקצה השני של העיר זכיתי לשבת עם טוונג, דודה
הדאגן, והשוכר הנוכחי, ויאטנמי אף הוא, במטבח הלוהט והלח של הדירה. אם היו השלושה
משוחחים עימי בויאטנמית הייתי מבין אותם כפי שהבנתי את הגרמנית עטוית המבטא
הויאטנמי הכבד בה פנו אלי.

בכיתה נותרנו שלושה תלמידים, טוונג, טין – תלמידה חדשה
שהגיעה מסין, ונתי. השתיים שולטות ברזי הדקדוק הגרמני ברמה שלא היתה מביישת את
אבשלום קור הגרמני, במידה ויש כזה, והח"מ מוצא עצמו לעיתים חובט בייאוש את ראשו
בשולחן. סטפן, המורה היקר שלנו, טוען שסחבק עונה להגדרה של "תלמיד
הוליסטי", כזה שצריך להבין את התמונה המלאה על מנת להפנים את החומר הנלמד.
הוליסטי.

מחשבה אודות הביקור הבא בארץ מעלה תהיות לגבי ההגיון בדבר.
מחד הוזמן סחבק להציג עבודה בין תחומית (!) שלו בארץ הקודש, ומאידך אמור הביקור
להיערך בחודש ספטמבר. חודש ההכרזה המתוכננת על כינונה של מדינת פלסטין, אולי אחד
האירועים המשמעותיים שיכול סחבק להיות עד לו בימי חייו, ויתכן שגם החודש שבו תלחם
ישראל את מלחמתה האחרונה. ששת הימים סטייל, רק עם סיום הפוך. כשצופה בימים
האחרונים בתמונות ההפגנות משם, הן נראות לי כתמונות היסטוריות, כאילו מביט אל
העבר.

אמש פתח סחבק בסיבוב נוסף במאבקו נגד הריסת הטבע בגבעתיים.
מכתבים נשלחו לעיריה, למשרד להגנת הסביבה, לעמותת "אדם טבע ודין"
ולארגונים סביבתיים נוספים. למכתבים צורפו תמונות שצולמו ע"י כותב בלוג זה
במהלך ביקורו בחודש אפריל האחרון. התמונות הינן של מה שנותר מאחד המקומות היפים
בגוש דן, סמוך לגבעת קוזלובסקי בגבעתיים, מול בית משפחתי, הבית בו התגוררתי בארבע
השנים האחרונות טרם טיסתי לכאן.

שבוע שהיתי בארץ במהלך חודש אפריל. כשמנסה להזכר באותם שבעה
ימים, בסך הכל לפני חודש וקצת, כמעט ולא זוכר כלום. שייטתי (שייטי?) ע"ג
הטוסטוס השכור במרחבי גבעתיים-רמת גן-תל אביב, הלום, המום, מנסה להבין האם אני אכן
נוכח במקום או שמא רק חולם את עצמי בו. השהייה בבית בגבעתיים הביאה גם היא עימה
רוחות מהעבר אל תוך ההווה המוטל בספק ומידי פעם מצאתי עצמי יוצא אל הגן המקיף את
הבית, טובע בצמחיה שגדלה פרא ונזכר בסיפור היפיפיה הנרדמת. הפאב התל אביבי,
"צוזאמן" ("ביחד", לאלו מבינינו שאינם דוברים את השפה
הגרמנית) היה מלא אדם בערב ההופעה של הח"מ שלא הצליח להתרגש, להתחבר
לסיטואציה או לעצמו. לאנשים הטובים שהגיעו הובטחו שירים, והבטחות צריך לקיים, אך
הח"מ חש שאין ברצונו לשיר. אולי רק לשבת ולהביט בחברים, במי שבא לשמוע, אולי
לשמוע אותם. הוא ניגן ושר אך חש שאינו נוקט בפעולה הנכונה.

אפני הפג'ו משנות השבעים שנרכשו בחנות האפניים המשומשים שנפתחה
מול ביתו מטיסות את הרוכב ברחבי העיר. חודשים של תנועה באמצעות מערכת הרכבות
בברלין הסתיימו, וכעת מתחיל להכיר את פני העיר. ירוק, ירוק עד כדי כאב. חמצן ממלא
את הריאות, פקק ממוצע בכביש מורכב משבע-שמונה מכוניות. פוקד בקביעות עם דימיטרי,
חברי הטוב מיוון, את חדר הכושר וכמעט מידי יום אנו מתרגלים ביחד יוגה. דימיטרי
מצטיין בהדרכת יוגה, וכהוקרה על מאמציו אני מלמד אותו משפטים קצרים ומילים בשפת
הקודש: "אלוהים מרחם על ילדי הגן", של יהודה עמיחי, ו"כשהגלים
מתחזקים – החזקים מתגלים". בנוסף מלמד אותו את המילים "פרחים"
ו-"גרמניות". באחד מסופי השבוע הוא שולח לי אסאמאס, "Come to the party, there are a
lot of Germaniot Prachim!"

הימים נוקפים, בארץ נלחמים לשם הורדת מחיר הקוטג' וממצריים
מגיעה הודעה לישראל לפיה בקצב הנוכחי גלעד שליט יעלם במרתפי החמאס. נשאלת השאלה
האם ניתן לצקצק בלשון עם פה מלא קוטג'.

הגברת כרמלה סטולר מהמשרד להגנת הסביבה משיבה למכתבי בדיוק
כפי שהשיבה במכתבה הקודם, "יתבצע סיור במקום". ה"מקום" הינו
הגבעה בגבעתיים שמחוסלת בשיטתיות על ידי העיריה עצמה בסיוע חלק מתושבי העיר.

בווינה, בירת אוסטריה, כל קבוצת בתים מתוחזקת באופן שוטף על
ידי חברת שימור אחרת. כמטייל ברחובות עם משפחת מעיין היקרה שמארחת אותי למופת,
מוסבר לי אודות תולדות הבתים וגילם. הגן העצום שהקיסרית נתנה בזמנו לתושבי העיר
סופג אליו כל תושב, מבקר, סנאי וציפור. אני מובס במשחק כדורגל על ידי תיאו.

לאחר שלושה ימים בווינה שב לברלין ומקבל בדירתי פליטה מישראל
עד שתמצא דירה,

וסחבק חושב על זה שהגיע הזמן שגם יעבור דירה,

קצת יותר פנימה למרכז ברלין.

בשבת בבוקר מתכונן להמשיך לכתוב, אבל מגלה שע.א., שאת כתיבתו
אני אוהב עד מאוד, ציטט בבלוגו
המרתק מבלוגו של הח"מ.

"אתה רוצה להתרבות?", שואל אותי פרטנר הטנדם
הגרמני שלי, אלמר, איתו אני מתרגל את השפה הגרמנית בשיחות ארוכות, ולאחר מכן מתרגל
איתו עברית. מבין שהתכוון לשאול אם אני מעוניין לגדל ילדים בעתיד, ועונה לו. אחר
כך הוא ממציא את המילה "התחלם" (נלחם). הפרטנרית טנדם שלי לעומת זאת
לקחה אותי לראות סרט בקולנוע הפתוח ליד פוטסדאמרפלאטץ. מסך מתנפח ממלא את האוויר
הפתוח ולאחר הסבר קצר ותדרוך ענייני מפי האיש עם המיקרופון השתררה דממה עמוקה
מהדממה שהיתה קודם. הסרט היה יפה מבחינה אסטטית. יפני. הדיבוב לגרמנית של השחקנים
היפנים היה מסונכרן באופן מדויק ומרשים למדי. גם המשתתפים בסרט שיחקו טוב. הסיפור
לא משהו, זזנו בהפסקה.

מר, שהיא קטלאנית, טוענת שלישראלים רבים יש את המבט הזה של
"כבר ראינו הכל", שילוב בין יאוש לגיחוך.

כשהמתנתי לטנדמית (פרטנרית הטנדם – "אניה")
בפוטצדאמרפלאטץ נפל לי האסימון. הגעתי לכאן הפעם עם האפניים, אבל למעשה לכאן הגעתי
כל יום בביקור הראשון שלי בברלין, לשתות קפה. האסימון שנפל אינו עוסק במיקום
הפיזי, אלא בהבדל בחוויה. האופן בו חוויתי אז את המקום, לעומת האופן בו חווה אותו
כעת.

"עצור רגע", נשמעת מאחורי הוראה בעברית ואני נעצר
באמצע הכיכר. ההוראה נורתה מתיירת ישראלית לבן זוגה שצעד כעשרה מטרים לפניה. הוא,
אינו צעיר כבר, מילא אחר פקודתה. "תסתובב", הוא הסתובב אל זוגתו שאחזה
במצלמה. כשהבין את רצונה הזדקף מעט, היא כיווננה עוד קצת כדי שיהיה מצוי בדיוק בין
שני הבניינים המרשימים שמאחוריו, ולאחר שתיעדה שב גוו למצבו הכפוף והשניים המשיכו
בטיול.

לאחר חצי שנה שבה פקד הח"מ באופן יומיומי את ביה"ס
לגרמנית, הוא פוצח בחופש בו את ביה"ס מחליפה הספריה. סטפן, המורה היקר לשפה,
נסע להופעות עם להקתו באנגליה, וסחבק מעדיף ללמוד בכוחות עצמו מאשר להתחיל להתרגל
למורה מחליפה. עובר שוב על החומר שנלמד בחודשים האחרונים ונזכר שוב במה שאמרה
מורתי בארץ,

"השפה הגרמנית זה אוקייאנוס".

Posted in כללי | 2 Comments

סע לברלין / פרק י' / אחרון או שלא

כוס קפה

בערב שישי שומע את השכנים. אחת בוכה שעה ועוד שעה. זוג מקיים יחסים, אחר כך הוא נכנס למקלחת והיא צוחקת. כותב, אחר כך רואה סרט פעולה מדובב לגרמנית והולך לישון מוקדם. בימי שבת ניתן לצפות בסרטי ג'ימס בונד קלאסיים, עם שון קונרי, מדובב כמובן. זהו הפוסט האחרון לסידרת הפוסטים הזו שהחלה לפני שלושה חודשים. יתכן ואכתוב מידי פעם בהמשך, נכון לרגע זה עוצר.

יום שבת שקט הרבה יותר מאשר בארץ המובטחת, אבל זה לא רק בשבת, תמיד יותר שקט כאן. נראה שרוב האנשים משתדלים להיות נעימים יותר אחד לשני. אם רק היה כותב שורות אלו שולט כבר ברזי השפה, אבל כולם אומרים שצריך לתת לזה את הזמן. פרשן גרמני מסביר באריכות אודות המהומות או שמא ההפיכה במצריים וסחבק תוהה כמו רבים אחרים אם הדבר יכול לקרות גם במדינה ממנה נסע לפני מספר חודשים.

מידי פעם עוד נכנס לקרוא קצת באתרי החדשות הישראליים, אבל מיום ליום פחות ופחות. סימון, חברי האיטלקי, מנסה כל שבוע לגרור אותי להפגנה אנטי פאשיסטית או אנטי נאצית. הסיבה היחידה שיכול למצוא כדי להגיע להפגנה כזו היא לשבת לכוס קפה עם ניאו-נאצי ולשמוע קצת מה העניינים. אם דבר כזה יקרה בעתיד, קוראיו הנאמנים של בלוג זה יקבלו עידכון.

בחוץ עכשיו הטמפרטורה עומדת על מינוס שלוש מעלות אבל השמש מאירה בעדינות את גגות הבתים.

הרבה תחושות ומחשבות נעדרו מבלוג זה, אף שלעיתים התקבלה התחושה שכותב כל מה שעובר עלי. ישנם דברים שהעדפתי לשמור לעצמי, זה נראה לי נכון לא לחשוף כל דקה.

 

ביקור מולדת

ביום שישי נעדר מהמפגש הכיתתי הלילי לטובת שינון השפה והקלטת טקסטים בגרמנית למכשיר ה-MP3, אבל ביום שבת נעתר ומגיע לביתה של אליה ושותפיה הקטאלנים שעורכים חינגה קטנה ומקשקשים בספרדית. החבורה הקאטלנית מזכירה לי חברים מהארץ ואנחנו שומעים להקות מספרד שנשמעות כמו הדבר האמיתי. אליה וסחבק ממשיכים לפגוש את טם-קין ועלי בפאב תוסס ומשם אנחנו נעים לחור בקצה ברלין כדי לשוב ולחבור לחבורה הקאטלנים השמחים. נכנסים למועדון דחוס ותוך כדי שמנסה להניע את עצמי בתוך המאסה בקצב הבייס דראם מישהי מצביעה לעברי כשהיא נעה לכיווני. בלונדינית תמירה עם עיניים כחולות כאלו שתוך כדי שהיא מחבקת אותי נופל האסימון שמדובר בבריטה, חברתנו השוודית לספסל הלימודים. מסתבר שזהו מקום הבילוי הקבוע של בריטה, בן זוגה הגבוה אף יותר, וחבריהם השוודים. שוודית היא שפה יפה, נשמעת כמו סוג של לחש סודי. המלחמה האחרונה שהשוודים חוו התרחשה כמעט לפני מאתיים שנה, ב-1814, עם נורבגיה.

מקדיש את יום ראשון ללימוד וביום שני בבוקר פוגש את דימיטרי בקפה ליד בית הספר. הוא מושיט לי שקית עם נעלי התעמלות שהביא לי כדי שאוכל להצטרף אליו לעשות ספורט אחרי בית הספר. אחרי הלימודים פוגש את עלי בכניסה והוא מושיט לי שקית – זוג נעלי יציאה שהביא לי במתנה. הסנדלר אולי אולי יחף, אבל אני לא סנדלר.

מקבל מייל תשובה ממאיה מבר ההופעות התל אביבי Zusammen, בו כתוב כי היא תשמח שאופיע אצלם בעשרים ושניים באפריל, ושברצונה לדעת כיצד נקראת ההופעה. "ביקור מולדת" כותב לה ולא סגור על השם המעט שמאלצי.

עונה לחברים שמתקוממים מהעובדה שהח"מ מסיים לכתוב את הבלוג, מבטיח לשמור על קשר ומכין קפה עם חלב סויה. השלב הבא הוא להפסיק עם הבשר.

 

פסקה קצרה

נערת חמד ישראלית שכותב שורות אלה מכיר עוד מהמולדת שולחת לו הודעה בפייסבוק, "איך עוברים לברלין". שיחת ערב בסקייפ בה המהגר הטרי מסביר לה איך עוברים לברלין. אם זה לא סימן שבלוג זה הגיע לסיומו, אז מה כן, (עד שבלוג זה פורסם נערת החמד החליטה בינתיים להשאר בארץ הקודש). כל יום מגיעים לכיתה תלמיד או תלמידה חדשים וה"גרעין" הקשה מאבד מהתחושה האינטימית שהיה רגיל אליה. טם קין אומר לי שאם מחר עדיין תסבול הכיתה מהתפוצצות אוכלוסין הוא יעזוב לאיזה חודש וישוב לקורס אחר. דימיטרי והח"מ נוסעים למכון כושר ועבדכם הנאמן נרשם ומתחיל להרים משקולות. היות ודימיטרי הוא למעשה רופא, אני מקבל גם הסבר מקיף על כל תרגיל וגם ביטחון שבמידה ואתמוטט יש רופא במקום.

 אחרי חודש

ממשיך לכתוב לאחר למעלה מחודש של שתיקה. הצורך לכתוב יורד מרגע לרגע, אולי זה קשור להתנוונות השפה עליה דיבר ישראלי בכתבה ישראלי שחי ביפן. מגלה טעויות כתיב רבות כשכותב, חוזר ומתקן, מתקשה למצוא את המילים.

 דווקא בחודש האחרון היו לא מעט חוויות, החל מויזת האמן לשנה שהוענקה לחו"מ במשרד הזרים, דרך הסרט "אדם וכלב" או Mann und Hund שהוקרן כאן בפסטיבל סרטים אלטרנטיבי (בכיכובו של אריאל, הח"מ צילם וערך), וכלה בהופעה הראשונה שצפוי  לקיים כאן בסוף החודש. באמצע היה גם רישום לאוניברסיטה לאמנות. אם אתחיל לפרט אודות כל אלו יתכן ובלוג זה לא יסתיים, אז אסתפק בעוד מספר מילים ובזאת נחתום.

 האבולוציה בכיתה נמשכת, חדשים מגיעים, ותיקים עוזבים, ביניהם דימיטרי ובריטה. הלימודים לא נהיים קלים מיום ליום אבל מצליח לפטפט בגרמנית בכיתה ומחוצה לה. בעולם הערבי ההמונים מתקוממים, ולי מסבירים בבית הספר שני 'חברה ממצריים שהבעיה שלהם היא לא עם היהודים אלא עם "הראש הציוני".

באיתמר נרצחה משפחה שלמה ויפן נראית כמו ההתחלה של סוף העולם. דווקא יוקה, התלמידה החדשה בכיתה, שהגיעה מיפן ושמצויה בעיצומו של הריון, אופטימית.

טונג, שהגיעה לכאן מוויאטנם, גרה כאן בדוחק עם משפחתו של דודה. מספרת לי שכל יום מבשלת להם, וכותב שורות אלו מזמין אותה לארוחה מעשה ידיו. "ומה אני אעשה", שואלת, "את רק תשבי ותאכלי", מסביר לה. תוך כדי שטונג חווה לראשונה בחייה שקשוקה היא מספרת לי שגם אביה, שהוא למעשה איש רוח, היה לוחם וייטקונג במלחמת ויאטנם. מספר לה, שלהבדיל, אבא שלי נלחם במלחמת יום הכיפורים.

 סטפן, המורה שלנו, ציין ששלושת החודשים הראשונים מחוץ למולדת הם הקשים ביותר. אחרי שמעביר בוקר במכס מגיע לכיתה עם ספר תנ"ך בגרמנית ובעברית וסטפן מתחיל לקרוא לנו מהעמוד הראשון:

Im Anfang schuf Gott den Himmel und die Erde

כותב שירים קצרים, את חלקם מלחין, חלקם נשארים נטולי לחן,

בשעה הזו בעוד פחות מחודש אבקר בישראל,

תודה שקראתם,

הרבה אהבה,

נתראה,

נתי.

 

 שיר סיום

 שיר סיום

פתאום נזכר

שאמרת שלא תבואי

כי קר

 

מה עם ההווה שלך

ההווה שלי

אהובה שלי

החורף פה קצר

כמעט כמו בבית

 

אז איך בברלין היא שואלת

אז איך בברלין הוא עונה

כמו שבברלין, את יודעת איך זה

רכבות ובני אדם

ומעבר לרחוב

יש עוד אחד שחוצה

עומד לו אפרוח

צהוב

 והנה כאן יש סקיצה מולחנת שהוקלטה ע"ג מכשיר ה-MP3> זו הסיבה לקפיצות בהקלטה

שיר סיום

 המת החי

המת החי

לקח עצמו

לעולמו

המת החי

איבד מה ששלו

המת החי אחי

איבד את אימו

של מישהו אחר

לומד שוב לדבר

מילים

לא מאבדות משמעות

גם ששותקים

 

 כמו ב-93'

אם הייתי היום חייל צעיר

אולי הייתי

כמו ב-93'

מתלווה למג"בניקים

 בעיר העתיקה

מה הם היו צריכים אותי איתם

בהתחלה פחדתי

אחר כך התרגלתי

לא קשה להתרגל

 

אולי הייתי כמו ב-93'

מציץ מאחורי האבן

על חומת העיר העתיקה

כותב מילים למואזין

מטפס על הגג

נשאר לשמור מהאש

לילה שלם

בלי מצית

אצבע על ההדק

עבר בשלום

בבוקר עישנתי מול זריחה

 

אף אחד לא הגיע להחליף

אך אחד לא יחליף

 

אם הייתי היום חייל צעיר

כמו ב-93'

מתחת או מעל האלונקה

הייתי כמו גדול

מבקש החלפה

 ליחצו על התמונה להגדלה

זמנזיכרון*

השמיים מתכחלים

האדמה מתחממת מולם

ביניהם עובר

כל מה שיכול לנוע

מי שמסוגל

בלית ברירה

שוטפים המים

כשיש להם לאן לנוע

ומים עומדים

כשרואים לנכון

בזמן זיכרון

זו שעת השקיעה

החמה מתכסה בה

בים של עבים

 * נכתב יום לפני האפוקליפסה ביפן

 

מי שיכול

מי שיכול

שילחם

ומי שלא

שיקפוץ

בזמן הנסיעה

החוצה

הרוב ילך

כמו תמיד

לעזאזל

כמה ששם

עדיין כאן

ולא

מי שלא יכול

שלא ילחם

מי שיכול

שיקפוץ

החוצה

כשהמוסיקה נגמרת

הרוב הולך

כמו תמיד

לעזאזל

 

כיפת ברזל

נפרשת בדרום

מכסה את באר שבע

תיכף עוד אחת את אשדוד

כיפה מבד אינה מספקת

היא כיפה בלי כיסוי

כיפת ברזל

עשויה מברזל

 

זה צו השעה

של עם הבחירה

לעטות כיפות מעל כל עיר ואם

כיפות קשיחות מעל תל אביב גבעתיים

כיפה אחת לחיפה על חשבון ירושלים

 

אפילו במקום קדוש

כמו קבר רחל או רחב הזונה

לא מסתפקים בסרוגה או מטפחת

ועוטים כיפת ברזל

למקרה שלא יבוא משיח

ויחטפו שם גראד בתחת

 

יום אחד

ראיתי כאן איש על מדרגות נעות

שוכב עם הראש כלפי מטה

ונע כלפי מעלה

בלילה

בחור צעיר עם אצבע מדממת

כתב עם דם על קיר הרכבת התחתית

יום אחד

בכיתי כאן מכאבים

ורק הקול של אמא שלי משם

הרגיע

יום אחד אמר לי המורה

רק אתה החזקת נשק

בלילה דיברתי גרמנית

כשאמרתי תודה

לילד אחד שחילץ אותי

בדיוק כשנתקעתי בין מלתעות הרכבת התחתית

הדלת מחצה אותי

והוא שנראה היה

כמו הילד השמן הדחוי של הכיתה

משך אותי פנימה

 

תפילה לעילוי נשמת הגיבור הרצוח

 ישמור האלוהים שלכם

את העושה טוב

יעשה האלוהים שלכם

כאוות נפשו

בעושה טוב

את בנכם את יחידכם אשר אהבתם

העלוהו לעולה

על אחד ההרים

 

ישמור האלוהים שלכם

את אלו ששמו נפשם בכפם

שמתו על קידוש השם

שלכם

שעשו את כל העולה על רוח הקודש

כי למען האלוהים שלכם

עשו כל זאת

 

מה רבו נפלאות האלוהים שלכם מה רבו

מי האלוהים היום לכם הוא

האלוהים שלכם

אל מי תעירו ואל מי תעוררו

ביום כזה

בו האהבה לא תחפץ

 ***

 ב-94'

על אדמת אפריקה הבוערת

הודעת לי שהוא נפטר

היה לו השם כמו של הד"ר שלי

והוא היה גם קצת כמוהו

על אדמת אירופה קראתי

מה קרה לך

לא בקשר עם הבת שלך

מקווה שהיא בטוב

שתינו יחד תפוזים ונפגשנו

פעם אחת ואחר כך הלכת

תמר שכתבה את "אפריקה אפריקה"

ולטפה לי את הראש

הלכה יומיים או שלושה לפניך

אתה הלכת תמיד בראש

על אדמה בוערת

 

 

Posted in כללי | Leave a comment

סע לברלין / פרק ט' / אחד לפני אחרון

תור של החיים

עברו שבועיים מאז פרסום הפוסט הקודם, אך הח"מ לא הפסיק לכתוב. בפנקס קטן בזמן הנסיעות ברכבת התחתית, כל יום בדרך לבית הספר לגרמנית ובחזרה. את הזמן לשבת ולהעביר הכל למחשב מצא הנ"ל רק כעת, ערב יום שבת. משתדל ללמוד בבית לפחות שלוש-ארבע שעות כל יום ומחפש דרכים יצירתיות להחדיר את השפה המופרכת הזו לראש. Um die Ecke denken – לחשוב מעבר לפינה, כך אומר סטפן, המורה לגרמנית. מיום ליום הלימודים דורשים יותר ויותר השקעה, אבל זו אינה הסיבה היחידה לכך שהפרק הבא יהיה האחרון לתקופה זו. הפוסטים של "סע לברלין" נכתבים, כפי שנוכחתם לדעת, דרך המשקפיים "הישראליות" של הח"מ. ההתבוננות "בהם" בתור "הישראלי" מיצתה את עצמה, כך אני חש בתקופה האחרונה. מנסה "להחליף דיסקט" כפי שהגדיר זאת חבר טוב שגם הוא עבר מישראל לאירופה לפני שנים. עד הפרק הבא אמשיך למלא את החוזה מולכם קוראי הנאמנים וטובי הלב, ונמשיך עם עוד הפתעה מבית היוצר של מערכת התחבורה הגרמנית:

תחנת הרכבת התחתית המצויה סמוך לביתי נפתחה לנוסעים יומיים לפני המועד המתוכנן, לא שמישהו חש שהיו שיפוצים והתחנה היתה סגורה. אוטובוסים החליפו את הרכבת והגיעו בדיוק מעורר השתאות. רציתי מאוד לצלם את התחנה הנעולה ולהוסיף כיתוב בסגנון "זה לא כל כך נעים לראות תחנת U Ban    סגורה", אבל העוסקים במלאכה הזדרזו והסירו את הנעילה בטרם הספקתי.

הקו הקבוע של הח"מ ברכבת התחתית

במכשיר ה-MP3 לא מפסיקות "להתנגן" הקלטות בגרמנית, ארבעים דקות בדרך לביה"ס ועוד ארבעים בחזרה. ב-17 לחודש פורצת השמש מבעד לאפור וסחבק מנצל את הגעתו המוקדמת לבית הספר לישיבה על ספסל בגן הציבורי והתמסרות מוחלטת לגברת שמש שכל כך תיעבתי עד שהגעתי לכאן. נזכר בשני הישראלים ליד המועדון בסוף השבוע הקודם כשזעקותיו של האחד ממלאות את הרחוב השקט, "בוא נעוף מכאן, זה תור של החיים!".

 מלחמת אין ברירה

לאחר שמסביר לאימי על הדרך המתוחכמת בה לכאורה פגעו הישראלים בכור הגרעיני האיראני, חולם בלילה על רחובותיה הריקים של ישראל לאחר מתקפה גרעינית. ליד בית הספר החברים לספסל הלימודים ואנוכי מוצאים פאב מעושן לשבת בו אחרי הלימודים לצורך הכנה משותפת של שעורי הבית. מקבל מייל מחבר בישראל בו הוא מספר לי שסוף סוף קיבל קידום במקום העבודה שלו, פלאפון חברה והעלאה במשכורת. חבר אחר מספר שהקים להקה חדשה בה הוא משמש כדי ג'י. מי יודע, אולי העובדה שהח"מ גלה מארצו הביאה לשחרור שסתום ההצלחה של חבריו. משדרג את לימוד הגרמנית ברכבת באמצעות פתירת תרגילי דקדוק בספר לימוד נוסף שרכשתי. כבכל בוקר גם בבוקר ה-20 לחודש מגיע מוקדם מהרגיל לכיתה, ומוצא את התלמידה הלבנונית יושבת סמוך למקום הישיבה שלי. מברך אותה בברכת בוקר טוב והיא ממהרת לעבור למקום אחר. שואל מהיכן הגיעה בלבנון, "מדרום לבנון", היא עונה. במהלך השיעור המורה מתקן את השגיאות שלי שוב ושוב ואני מחליט להוריד פרופיל בתקופה הקרובה. יש משפט כזה בגרמנית – "עדיף לשתוק ושיחשבו שאולי אתה אידיוט, מאשר לדבר ושיהיו משוכנעים שאתה כזה".

כשפוסע לבית הספר ביום המחרת רואה מולי את התלמידה הלבנונית פוסעת כששקיות בידיה, פניה חתומות והיא צועדת הפוך מהכיוון בו נמצא בית הספר. מאותו יום ועד לרגע זה היא לא שבה לכיתה, וכרגע כותב שורות אלו הינו הפליט היחיד מהמזרח התיכון שלומד בכיתה.

בהפסקות החברים לספסל הלימודים מנהלים שיחות באנגלית במעגל בחצר בית הספר, ונראה שהכיתה הופכת מגובשת מיום ליום. למרות הגיבוש הכיתתי משתדל בסיומו של כל יום לא לבזבז יותר מידי זמן בשיחות אלא פשוט לעוף הביתה ללמוד. אין ברירה, וכשאין ברירה אז אין ברירה.

עלי, חברי לשעבר לכיתה, תמונה מטושטשת ממועדון

 

בית ערבי נטוש

החבר שחי באירופה (זה מהפיסקה הראשונה) משוחח עימי בסקייפ ומציע לי לנסות לבצע קפיצה קוואנטית מהעבר בו שרוי חלק מהזמן אל ההווה. מסכים לנסות ונזכר בחברה שכתבה לי על כך שלמעשה אני חי בשתי מדינות באותו זמן. מתעורר בארבע לפנות בוקר מחלום מדמם במיוחד אותו עדיף שלא אתאר בבלוג זה. חוץ מחלקי גופות היתה שם גם אהובת עבר שסיפרה בהתרגשות שהתחתנה.

הבחור מחנות הבקלאוות (כעת אנחנו במציאות ולא בחלום) אומר שהוא מעזה ואנחנו לוחצים ידיים בחום ומתחילים לפטפט בגרמנית, ערבית ואנגלית. מסתבר שהוא נולד בגרמניה והיה פעם אחת בעזה, לפני חמש עשרה שנה.

בבית מחכה לי פתק מהדואר שמודיע לי כי החבילה שאבי שלח לי מהארץ הגיעה ונמצאת, עקב העדרותי מהדירה, אצל אחד השכנים. עומד בפתח הבניין עם הרגל בדלת ומנסה להבין על פי השמות הרשומים בכניסה אצל מי מהשכנים הושארה החבילה. שני אורות מתקרבים אלי, שוטרת ושוטר שואלים אותי מה אני עושה. מסביר להם שהגיעה אלי חבילה והשניים מסייעים לי לפענח את שם השכן. מחוץ לדלת השכן לוקח נשימה עמוקה ולוחץ על הפעמון. בחור צעיר פותח את הדלת ומושיט לי בחביבות את קופסת הנעליים הממוענת אלי. שוקולד עלית, מקופלת, קפה טורקי, כתבה מעיתון "הארץ", סוודר נוסף, פתק מאבא וספר תנ"ך.

בסוף השבוע יוצא לבלות עם החברים לכיתה בפאב מעושן אחר וכששב שומע ברכבת, לא רחוק ממני, כמה צעירים שיכורים משהו שרים בקול שיר שגם שמו של הצורר מצוין בו.

בחמש לפנות בוקר מתעורר אחרי שחולם טנקים ברחובות גוש דן. בחלום צפיתי באינטרנט בתמונה של הבית בגבעתיים, הוא נראה כמו אחרי הפגזה, כמו בית ערבי נטוש מ-48'. שוב בבית הילדות ברמת גן, הפעם האינטרנט מצוי בטלוויזיה. קצת כמו משחק האטארי שקיבלתי מסבתא שלי בגיל שמונה. צועד ברחובות גבעתיים ביום שישי בצהריים, מישהי שוטפת את המרצפות. עובר ברחוב עוזיאל ברמת גן, שיר מזרחי ברקע. חבר שצילם שולח לי לינק לוידאו בו אני מתרגל מונולוג, בתקופת לימודי המשחק, מול אבא שלי. זו הפעם הראשונה בה אני חולם את עצמי עם שיער על הראש. החלום נחתם עם חבר אחר אותו פוגש בחצר הבית בגבעתיים. הוא עם הבן שלו, מספר לי שהוא כבר בן שנתיים. מופתע מהמהירות בה עובר הזמן ומנסה לחשב כמה זמן לא הייתי בארץ.

חבילה הגיעה

אנחנו רוצים להתחיל

עידן, חברי מישראל, מזכיר לי שמתקיימת פגישת אמנים ישראלים היום בבית הכנסת הישן בעיר. מחליט שהגיע הזמן להשתדל להיות קצת יותר חברותי ומצטרף אליו ולחברים ישראלים נוספים העושים את דרכם למפגש. שלוש פעמים עובר הח"מ בגלאי המתכות שלא מפסיק לצפצף עד שהשומרים בכניסה לבית הכנסת הישן מתייאשים ומאפשרים לו להכנס על אף הציפצופים. החדר בו מתקבצים כל האמנים הישראלים חם ומהביל, וסביב כל שולחן עגול יושבים בין שישה לשבעה אמנים. טוב, לא כולם אמנים, אבל לפחות חלקם. הכיסאות מזכירים את אלו שיש בקיבוצים, כמובן שמוגשות קערות קטנות עם חומוס, וברגע שנכנס אומרת המארגנת את המשפט האלמותי, "אנחנו רוצים להתחיל".

"אני מצטער עידן, אני לא עומד בזה, תספר לי מה היה", ממלמל בקול ענות חלושה ומסתובב לכיוון היציאה. יש שם שלטים בעברית במסדרון, בדרך אל הדלת שמובילה לרחוב. עכשיו נזכר בזה. גם על הדלת רשום, נדמה לי בעברית, שצריך ללחוץ על הכפתור כדי לפתוח אותה. אבל אין שום כפתור. לאחר דקות ממושכות (אולי דקה אבל זה מרגיש כמו וגו') מישהו מהאבטחה שם לב לבחור המיוזע שמחפש לשווא למצוא כפתור שלא קיים, לוחץ על זמזם והדלת נפתחה.

בשיחה עם ידידה ממוצא גרמני-תורכי עולה המילה "מוזלמן" והח"מ מגלה את העובדה המפתיעה שמקורה של המילה הוא "מוסלם-מאן" – אדם מוסלמי. בירור קצר בויקיפדיה מעלה כי השם ניתן ע"י היהודים במחנות עקב הדימיון בין המת-החי המשתטח על הקרקע באפיסת כוחות כאותו מוסלמי המשתטח בזמן התפילה.

ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה לא מרגיש תכונה מיוחדת, ובכיתת הגרמנית אנו משחקים "ארץ עיר" בגרמנית כמובן. כשמחפשים בעל מקצוע שמתחיל באות O, סטפן, המורה היקר שלנו מסביר על ה-Ofensetzer וחשיבותו הרבה. הוא נותן נאום ארוך על חשיבות ההכשרה הממושכת (שלוש שנים) של בוני תנורים לשריפת כלי חרס בגרמניה ,מפליג במשך דקות ארוכות בהסברים אודות פועלו של בונה התנורים (Ofensetzer) ואני רושם את המילה במחברת כדי להביא לכם אותה כאן בפוסט. 

פרסומת ב- U Ban

תשלום דו שנתי

עברו יותר מחודשיים מאז שהגעתי לכאן, סטפן אומר בכיתה שברלין היא Heimat der Heimatlosen, הבית של חסרי הבית. לא במובן של "הומלסים", אלא במובן הרחב יותר. סטפן מזהיר שלעיתים אדם יכול לבלות בברלין שנים רבות ולא לשים לב לכך שעברו לדוגמא  עשרים שנה. עידן שולח לי מערכונים של החמישיה הקאמרית המצויים ביוטיוב, ואני קורא על בית הספר "רוגוזין" שאודות ילדי הזרים שלומדים בו נעשה סרט דוקומנטרי המועמד לאוסקר. בראיון עם הבמאי הוא מספר על הילדים שהחלימו מהעבר הטראומטי שלהם בעקבות התמיכה של בית הספר.

סטפן מבקש מאיתנו לשאול אחד את השני בכיתה מה הפחד שלו, וכל אחד עונה בתורו. אני מגלה להם שהפחד הכי גדול שלי הוא לחזור לישראל, ואז שואל את סטפן מה הפחד הגדול ביותר שלו. הוא אומר שלמות מוקדם מידי.

בארבע לפנות בוקר (יש עיקביות בשעות החלימה של הח"מ) חולם שרגע לפני שכותב טוקבק תגובה למישהי שהגיבה בטוקבק משלה, מתקשר אל אותה טוקבקיסטית. תוך שמשוחח עימה בטלפון, דפיקות בדלת, פותח, ומולי אותה שוטרת שניגשה אלי בכניסה לבנין לפני יומיים. היא שורקת במשרוקית המצויה בפיה שריקה אחת קצרה ואחת ארוכה ומאחוריה עומדת לא אחרת מאשר אמא שלי לבושה בחולצתה הכחולה החגיגית.

-          אמא, מה את עושה כאן, למה הגעת?

-          היו בעיות עם התשלום הדו שנתי שלך למס הכנסה.

עיניה של השוטרת הופכות מלוכסנות ותוך שהיא הופכת לי את הארונות היא שואלת אותי בגרמנית ובעברית איפה המזוודה שהגעתי איתה מהארץ. מסביר לה שזרקתי אותה כי היתה מקוקלת ושואל מאיפה היא יודעת עברית. מסבירה לי שעבדה בארץ כמה שנים בטיפול בקשישים.

תמונה מופשטת

Posted in כללי | 7 Comments

סע לברלין / פרק ח' / פרק נטול שם

משרד הזרים

גילוח / צילום: עידן נלקנבאום בתקופת ההתנחלות המוקדמת של הח"מ בדירתו

עלי עבר ללמוד בקורס ערב, כך שלמעשה נותרתי נטול עלי ונטול בר שיח לשפת הקודש בכיתת הגרמנית. בין רימה, העלמה הלבנונית וביני טרם התקיימה שיחה ואני נאלץ לשקול להניח לפניה את תמונתי מנופף בדגל פלסטין. מן הסתם הדבר לא יותיר עליה רושם כביר, מאידך הצורך לבצע את האקט האמור לעיל שריר וקיים. כשהיא יוצאת מהכיתה מפטירה רימה "צ'וס" רפה לחלל האוויר. מקפיד להשמיע את ה"צ'וס" בחזרה באופן שהיא תשמע שעניתי. היום בסוף השיעור ניגשה לסטפן, המורה הרוקיסט שלנו, והביעה בפניו את תסכולה משינון כללי הדקדוק הגרמניים. חושבת לעבור לכיתה נמוכה יותר. רציתי להגיד לה שזה בסדר, היא עדיין לא התלמידה הגרועה ביותר בכיתה שהאופן שבו היא מדברת גרמנית מעורר השתאות, אבל סתמתי את הפה ולא התערבתי בשיחה שלה עם סטפן. זיהיתי שאנחנו סובלים מאותו התסכול. האם זה קשור לתסכול המובנה בילידי המזרח התיכון, אבל עלי דווקא לא מתייאש, הוא לומד ומשנן.

הטמפרטורות כאן עולות מיום ליום ובמקביל המקומיים ממשיכים להודיע שזה זמני, החורף עדיין כאן ושהשלג הבא ממתין מעבר לפינה. אריאל, שמעבר להיותו חבר טוב, ישראלי לשעבר, שחקן שבעבר גילם כמוני את דמותו של חוזה המדינה בתערוכת היובל למדינת ישראל, משמש כאיש הקשר שלי עם המשרדים הממשלתיים, קרי משרד הזרים בברלין. הוא סבל במשרד זה התעמרויות לא מעטות מהפקידים והפקידות במקום, וכעת לאחר שכבר קיבל אזרחות גרמנית הוא מדלג בקלילות על מדרגות הבנין ומצביע על הרשתות המתוחות בין הקומות. מסתבר שיש כאלו שאי קבלת הוויזה גרמה להם לאבד את עצמם לדעת. אריאל מספר שיש כאלו שגם הציתו את עצמם.

הח"מ מקבל מהפקידה הבהירה פתק עם מספר – 931, וערימת טפסים שבסיועו הנדיב של אריאל אני גם מצליח למלא. הבהירה החייכנית מיידעת אותנו שזמן ההמתנה הוא בין שעה לשעתיים ואנחנו מעבירים את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן. אחרי שעתיים של המתנה ונסיונות נואלים של אריאל ללמד אותי את המשפט שעלי לומר לפקידה, הוא ניגש אליה ומתבשר ש"זה לוקח זמן". זכרונות מלשכת התעסוקה צפים ועולים, רק שהפעם הבירוקרטיה הישראלית מצטיירת כיעילה במיוחד. "אולי זה משהו שהם עושים במיוחד בשבילי", מסביר לאריאל, "בכל זאת, לא כל יום אני מגיע לכאן". שלוש שעות של המתנה מסתיימות בהארכת הוויזה שלי עד לאפריל וקביעת פגישה בראשון למרץ עם… גברת גוֹטה (!).

 מועדון

בשירותי הבנים בבית הספר לגרמנית

בלילה חולם שנמצא ברחוב פרישמן בת"א. קטנוע הקימקו ששימש אותי לפני שנים נמצא עימי ותיבת ההילוכים שלו אינה מתפקדת. יש לציין שלקטנוע קימקו 50 סמ"ק אין דבר כזה הנקרא "הילוכים", אבל בחלום כמו בחלום אין דבר כזה שאין דבר כזה. מחליט להשאיר להותיר אותו במוסך שליד חוף הים (?) ומתקשר לעופר, אחראי ההסעות בחברת "הוט" בה עברתי (??) ומודיע לו שהקטנוע ליד המוסך ושיכניס אותו לטיפול. חיילת צעירה ניגשת אלי, אומרת לי שיודעת שביום חמישי נוסע לברלין.

מצטרף לחברי לכיתה, יוצאים למועדון המדובר, "ברגהיין". המדובר במועדון ריקודים, קרי Club, המצוי בסוף העולם השמאלה בפינה נידחת למדי בעיר. עידן, חברי מישראל, מזהיר אותי שיש סלקציה בכניסה, אבל כמי שסלקציות אינן מרתיעות אותו אני נשמע להוראותיו של דימטרי ומשחק כאילו אני בן זוגה של אליה. דימיטרי הוא רופא מיוון שלומד איתי בכיתה, בחור חריף במיוחד, ואליה הגיעה מגרנדה ויש לה ראש טוב במיוחד.

השומרים המקועקעים משתדלים לעשות רושם מאיים אבל נראים יותר כניצבים בתיאטרון בית לסין. נכנסים פנימה בקלילות ומשתדלים ליהנות מהמוסיקה המשמימה משהו. אמורה להיות מנוכרת אך למעשה נשמעת כמו "טייק אוף" על ניכור.  כשנוטל ידי בשירותים ניגשת אלי צעירה מחוטטת ושואלת אותי אם רוצה משהו בעוד ידה מושטת אל הכיס האחורי במכנסיה, ממנו מבצבצת שקית קטנה. יושב בפינת ה"צ'ילאאוט" עם סטפן, שותפה הגרמני לדירה של אליה ומשוחחים. סטפן מתמחה בניתוח ממוחשב של ה-D.N.A. האנושי. מסביר לי את חשיבות הנושא במיוחד לגבי מניעת מחלות גנטיות. סטפן עשה סוג של "שירות לאומי" בגרמניה ולא שירת בצבא. מספר לי ששלח להם מכתב בו הסביר שעקב הטראומות של סבו בתקופת מלה"ע השניה, אינו יכול לשרת. אליבא דה סטפן, סבו לא חיסל אף אחד ולכן שהה בתום המלחמה במחנה שבויים אמריקאי, בו זכה לתנאים מועדפים. כצפוי מגיעים גם לשוחח על "המצב" בישראל וסטפן מביע את תמיהתו על מה ש"קורה" שם. יוצא בשמונה בבוקר מהמועדון ומקדיש את יום שבת להתאוששות.

 שעת האפס

הסבר בהמשך

שוב חלום.  בגינת הבית בגבעתיים. סבא מסביר מדוע יש לחפור "צלחות" סביב העצים גם לאחר שהותקנו טפטפות. רואה את בית ילדותי בשכונת תל גנים שברמת גן. מראה למישהו את הים התיכון בו ניתן עדיין לחזות מראש גבעת קוזלובסקי בגבעתיים, "הכל פה ים" אומר לי אותו מישהו. שומע חריקה של ארון נפתח, נמצא בחדר בו גדלתי, חדר הילדות. נדמה לי שאימי נמצאת כאן, מחפשת משהו בארון. מתעורר.

ב"קול המוסיקה" משמיעים מחרוזת שירי נעמי שמר בביצועי גיטרה. על הדבש ועל העוקץ, מחר כשהצבא יפשוט מדיו, ירושלים של זהב. בטלוויזיה רוג'ר מור והשחקן הבריטי האהוב עלי, סטיבן ברקוף, מדובבים לגרמנית ב"אוקטופוסי" הוותיק מסדרת ג'ימס בונד.

לכיתה מגיעים שני תלמידים חדשים – בריטה (כן, כמו מסנן המים) משוודיה, איך לא, וסימון שהוא אקטיביסט מאיטליה וגם קוטף ממני את תואר "הזקן של הכיתה". טה-קה הצרפתי בעל השורשים הסינים מסביר לי ששמו נגזר מתורת היין-יאנג, ורימה מלבנון משיבה לברכת השלום שלי. השמש שמציצה מידי פעם בשעות הצהריים בשילוב עם ההתחממות מובילה שוטר ברכבת התחתית לפצוח בריקוד קל למשמע נגן אקורדיון שמפגין ביצועים ליד הכספומט. שומע בזמן ההמתנה לרכבת מישהו שר בשקט (זה אפשרי) אופרה מצד ימין שלי. בחור מלוכסן שממתין כמוני פשוט עומד ומתרגל שירת אופרה. מעודד אותו להמשיך ובזמן הנסיעה הוא אשכרה יושב מולי ושר אופרה.

סטפן, המורה שלנו לגרמנית, מראה לנו את הסרט  Die Stunde Null, דוקומנטרי שמראה את ברלין ההרוסה אחרי מלה"ע השניה. מבלבל לראות את התמונות של הנשים שעובדות בהריסות, את הפנים הנפולות של האנשים, את חסרי הגפיים המסתייעים בקביים. התמונות נשארות בראש כשצועד בלילה ליד Checkpoint Charlie. כשעומד ליד מעבר החציה מבחין בשועל המחפש את דרכו בין המכוניות החונות. מסתבר שמידי פעם ניתן לראות שועלים ברחבי העיר.

 על הרציף

תרבות רחוב

תרבות רחוב

מסלול הרכבת התחתית שמובילה לרחוב בו מתגורר כותב שורות אלו מושבת למשך חמישה ימים עקב שיפוצים. שב לאחר עוד בילוי שישי עם החברים לכיתה ובמהלך הנסיעה ברכבת חלופית מביטה בי בחורה בלונדינית שיושבת בקצה הקרון עם שתי חברות. כשיוצא מהקרון היא יוצאת אחרי ושואלת אם יש לי אש. נותן לה אש והיא מציעה לי מהבירה שבידה. מדברת רק גרמנית, שואלת אותי מי אני ומה אני עושה כאן. מסביר לה פחות או יותר וכשאומר לה שהגעתי מישראל יוצאת לה מן הבעה כזו לא ברורה. "מה נשמע" היא אומרת לי על רציף הרכבת בשעה חמש לפנות בוקר. שואל מהיכן יודעת עברית ומסבירה שהתעניינה קצת. שואלת אם גם לי יש כיפה מתחת לכובע ומסביר לה שלא, שאני לא דתי. היא מתקנת לי את השגיאות בגרמנית.

-          אבל למה הגעת לכאן?

-          כי יש הרבה פשיסטים בישראל.

-          אבל הפשיזם התחיל כאן…

-          עכשיו הוא שם.

-          אין שם אנשים נחמדים?

-          יש, אבל הרוב קשים מאוד.

-          גם אתה קשה.

-          כן, אני מניח שכן.

היא נפרדת ממני ב"שבת שלום".

מביט בשידור החי מרחבת מוזיאון תל אביב, עצרת השמאל שהתכנס למחות נגד "המגמות האנטי דמוקרטיות" כפי שהגדירו את המצב בארץ באיחור של כמה שנים טובות. אין התאמה בין התמונה לבין הקול ומידי פעם התמונה קופאת. בין היתר נואם מאיר שטרית, אותו אחד שניסה בכל כוחו להחדיר לישראל את הרישום הביומטרי. לאלוהי השמאל הפתרונים.

עוד יומיים אהיה בדיוק חודשיים בברלין. מתכנן ביקור בישראל באפריל. באפריל 2009 הייתי בפעם הראשונה בברלין. מוזר, תנועת הזמן מוזרה.

כתבות בארץ לכבוד עשרים שנה למלחמת המפרץ. הייתי אז בכיתה ט' או י'. זוכר את אבא שלי מעיר אותי באזעקה הראשונה, את הנסיעה מרמת גן לגבעתיים לארוחת שישי אצל סבא וסבתא. דקה אחרי שהתחלנו לנסוע (בחיפושית, נדמה שנסענו בחיפושית) התחילה אזעקה. אבא שלי עצר את האוטו ואחרי כך היו שתי נפילות של טילים, אחת מאחורינו ואחת מלפנינו – בשכונת רמת חן וברחוב אבא הלל ברמת גן. עברתי לגור עם סבא וסבתא בגבעתיים והייתי עוזר לסבתא לשים את מסיכת הגז. סבא לא שם מסיכה והיה קורא לי לראות מהחלון את הטילים נופלים. לילה אחד שהינו כל הכיתה בבית החולים תל השומר למקרה שיגיעו הרבה נפגעים. לא זוכר מה היינו אמורים לעשות במקרה שמגיעים הרבה נפגעים לבית החולים. בלילה ציירתי קומיקס אודות רן לוסטיגמן, חברי לכיתה, ורן שמאוד נעלב הראה את הציורים לאחות התורנית שטענה שמי שצייר את זה הוא חולה נפש.

 פיסקה אחרונה

אמנות במועדון

חלום אחרון לבלוג זה. הילה, חברתי הטובה מישראל שעמדה לצידי בשנות הגוטל העליזות מסייעת לי בסידור ארגזים מלאים בחומרים מהופעות אופרות הרוק שלנו. ישנם המון ארגזים ותיקיות כפולות, כמו במחשב, אומר לה לרשום על הארגזים שזה גיבוי אחד של השני ושל החומר במחשב.

יום ראשון היום וסחבק משתדל ללמוד את כללי הדקדוק הגרמני עם עצירות קלות לשם התכתבות עם עמותת "אדם, טבע ודין". עדיין מנסה לעצור את הרס הטבע שמול הבית שחייתי בו בשנים האחרונות בגבעתיים. זה כבר לא חלק מהחלום, זו המציאות.

 

Wizzy the Wizard והח"מ

Posted in כללי | 6 Comments

סע לברלין / פרק ז' / הפרק הקצר ביותר

המוזיאון היהודי

עשרים דקות במינוס עשר מעלות הביאו את עלי והח"מ לבידוק הבטחוני בכניסה למוזיאון היהודי. עשרות ממתינים נוספים סביבנו, מצטופפים, אני עם שני תיקים עלי, נזכר בבידוק הבטחוני בכניסה ללשכת האבטלה. שואל את עלי, "עושים אחורה פנה?", והוא מחזיר לי בשאלה, "מה זה אחורה פנה?". יוצאים משם וצועדים בתוך שלג בגובה מטר רק כדי שאוכל לצלם את הכניסה לבנין המפואר עם החנוכיה הזוהרת מולו. בדיעבד מסתבר לנו שכרטיס כניסה למוזיאון היהודי עולה שנים עשר יורו תמימים.

המוזיאון היהודי - כרטיס כניסה: 12 יורו

אוכלים אורז עם אפונה, בדיוק כמו שסבתא שלי היתה מכינה, רק שאצלה האורז היה דביק במיוחד. "אל תשאל אותו אם הוא רוצה, תגיש!" פוקדת עליו אחותו של עלי. עלי מסביר לי שכשהבן זוג שלה מגיע מדברים רק בגרמנית כי הוא שיעי מלבנון. הוא מסביר לי קצת על שיעים. לומדים גרמנית ומידי פעם יוצאים למרפסת לעשן. בסוף האדון השיעי רק מצלצל מלמטה.

הארץ - אלארד

הארץ - אלארד

מספר אנשים העירו את תשומת לב הכותב לכך שהטור האחרון התפרסם במרווח של שבועיים מהטור שלפניו. הדבר נכון ומצער. מאידך מסיבות מובנות משתדל החו"מ לשאת בעול לימוד השפה הגרמנית, דבר הגוזל ממנו שעות רבות של כתיבה רוחנית זו. הח"מ מקווה שהדבר יתקבל בהבנה גם בפעמים הבאות אם וכאשר הדבר התופעה תשנה.

עוד מעט יוצא בשנית לבית הקפה הישראלי, בינתיים מכין לראשונה שקשוקה בדירה החדשה, יוצא לא רע, צריך עוד עגבניות. עושה כביסה וממש מסדר את הדירה. מחר בבוקר פגישה ראשונה כמאמן במה, והדבר נותן תחושת רגיעה מסוימת.

שקשוקה אחת שווה אלף מילים

המוסיקה באזניות מתחלפת לכמה אלבומים ישראליים שהעברתי למכשיר ה-MP3. מאוד דיסוננטי לשמוע את "מאחורי הצלילים" תוך כדי הנסיעה כאן, מאידך מצליח למצוא גם את הקשר. האם יש מילה אחת עבור "דיסוננטי" בעברית?

מתי כספי & שלמה גרוניך מתוך "מאחורי הצלילים" – "יום לפני הדין"

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הורים רבים לוקחים את צאצאיהם עימם ברכבות כשהם (הפעוטות) ארוזים היטב בחליפות סקי שכאלו. משעשע ומתוק להפליא. זהו, עברתי את המאתיים חמישים מילים בקטע הנ"ל, אפשר לעבור לקטע הבא.

 סולם

מאתיים שקל עבור כתבה של שמונה מאות מילים. זו ההצעה שקיבלתי מאחד הפורטלים באינטרנט. אין המדובר על שמונה מילים כפי שכותב הח"מ בבלוג זה – הגיגים, חוויות, זכרונות וכיוב', אלא ממש כתבה שעל מנת לייצר אותה יש לכתת רגליים בשלג. מאתיים שקל עבור עבודה של מינימום עשר שעות. עשרים שקל לשעה, וגם זה רק במידה שהכתבה מתקבלת. לצורך השוואה, עבור עבודה בבית קפה כאן צפוי הח"מ לקבל יותר משלושים שקל לשעה. אני יודע שאלו הסכומים עליהם מדובר בדרך כלל עבור כתיבה לאתרים ישראלים נקראים ברשת, אך כרגע נראה לי שאתמקד יותר בכתיבה בבלוג זה, (זהירות משפט משתפך מגיע) התגובות שזוכה לקבל מקוראי בלוג זה שוות עבורי הרבה יותר מעשרים שקלים לשעה. מנצל הזדמנות זו להודות לך שקורא/ת בלוג זה ולכל מי שמגיב/ה.

סולם טוב יותר

הסולם המצולם הוא זה המצוי בדירה. בעזרתו החלפתי עד לרגע זה שתי נורות שנשרפו ותליתי חזרה את הוילון שהחל להשמט. אל יקל הדבר בעינכם, סולם טוב הוא דבר טוב ושימושי שלעיתים רבות איננו נמצא בהישג יד. בגבעתיים לדוגמא, היה בביתי סולם סיידים ענק שקשה היה להעבירו מחדר אחד לאחר וסולם קטן יותר שהיה רווי חלודה. הסולם הנוכחי מסב לי קורת רוח רבה.

הערב חוגגים את כניסת השנה האזרחית החדשה. ההתלבטות בין שלושה ארועים שונים אליהם הוזמן הכותב לבין האופציה של השארות בבית גדולה. בישראל יצאתי לבלות את ערב הסילבסטר אולי פעמיים בכל שנותי, וכאן אין ספק שהדבר מתבקש. מאידך מתקבל הרושם כי הרחובות צפויים להיות עמוסים ורועשים, לא מלבב במיוחד.  הטלויזיות הקטנות הקבועות בתקרת הרכבת התחתית מראות בין דיווחים על ידוענים כאלו ואחרים גם תמונות של הנשיא לשעבר של מדינת ישראל שהורשע באונס עם כיתוב נאה בגרמנית המתאר בקצרה את עלילותיו של משה קצב. גאווה ישראלית.

 

ספוטניק

הבחירה בסרטו של באנסקי, Exit Through the Gift Shop, מתבררת כהצלחה (כאן ניתן לצפות בקטעים מהסרט), שלא לדבר על אולם הקולנוע בו הסרט מוקרן. שם הקולנוע הוא Sputnik והוא מצוי בקומה החמישית של בנין עתיק. מצו"ב תמונה של הקולנוע האינטימי הזה, הייתי רוצה לפקוד אותו לפחות פעם בשבוע. במדינת ישראל הורסים את רוב בתי הקולנוע הקטנים, הותיקים, כבר נכתב על כך מספיק. כאן מצוי וידאו של מכונת ההקרנה והמקרין שאיני משוכנע שעדיין פועלים בספוטניק, אבל זה עדיין וידאו מלבב הכולל ראיון מעניין.

אולם קולנוע ספוטניק

כרגע ממש נהיה כאן חמים, שתי מעלות מעל האפס ומחר בבוקר חמסין – שש.

הוזמנתי לחמישה אירועים לשם חגיגת כניסת השנה האזרחית החדשה, זו שאליבא דה נוסטרדמוס ואחרים תהיה האחרונה שלנו על הכוכב הזה. במקום לצאת לחגוג עם היהודים והגויים אני בוחר להשאר בבית ולהכין מרק סילבסטר או בלועזית Silvestersoup. הסילבסטרסופ, שהמצרכים הנדרשים להכנתו נרכשו זה מכבר בשוק הטורקי כולל שוקי תרנגולות, פטרוזיליה, בצלים, גזרים ושיני שום. חדי האבחנה מביניכם עלולים להקיש מרשימה זו כי המדובר במרק עוף של סבתא, אך לא כך הדבר.

סילבסטרסופ עושים באהבה או

את הסילבסטרסופ יש להכין כשברקע נשמעים הדי התפוצצויות הנפצים אותם הגויים משליכים לכל עבר. תוך כדי הכנת המרק יש להמשיך ולהתלבט האם לצאת לחגוג את חג הקדוש הנוצרי או להשאר עם המרק.

מאז ומעולם התלבטתי האם לצאת לבלות בערב זה. פעמיים שזכור לי בהן כן יצאתי הסתיימו במפח נפש. המרק הוא פתרון בטוח אך שמרני משהו, מאידך צעידה ברחובות מוכי הזיקוקים ונסיעה ברכבות מלאות שיכורים אינה נראית כאופציה מלבבת. בינתיים מערבב את המרק מידי פעם כשהוא על אש קטנה.

 מרק ועוד

מרק העוף הראשון שהכנתי בחיי יצא לאוויר העולם בדיוק בתאריך 1.1.11, שזה מרגש על פי כל קנה מידה. בטלוויזיה שידרו את המופע המרכזי מברלין שכלל מופעים בעלי איכות טראשית עם להיטי עבר כ"We Are the Champions". יש להודות שהצפיה במאות אלפי (אם לא למעלה מזה) גרמנים מנופפים באגרופים קפוצים ושואגים כי הם אלופי העולם, מעוררת השראה, אך לא נכנס כרגע לאסוציאציות המתבקשות.

 עוד מראות מכאן:

קרח צף

אנשי הביטחון מלווים החוצה שיכור שנרדם ברכבת לאחר ליל חגיגות השנה החדשה

שרידי סילבסטר א'

שרידי סילבסטר א'

שרידי סילבסטר ב'

שרידי סילבסטר ב'

ביקור בכנסיה - צלוב מאוד

ערב גבינות ויין

הח"מ בתחנה שליד דירתו

 

עוד אחת כזו

עידן נלקנבאום בא לאכול שקשוקה ומצלם את הח"מ במהלך אקט בינתחומי פורץ גבולות

ומשהו שיצא לאחרונה:

איש אחד

מזדקן אל מול מדף

ואישה

שקוראים אותה בשם

מצטמצמת סיר מחבת

ויש ילד

ויש כלב

ויש תוכניות

להיות או לא לי היות

תהיות

על משמעויות נסתרות

באיש אחד

אל מול מדף

ואישה

שקוראת אותו בשם

מצטנפת באלבד

ויש ילד

יש ילדה

איש אחד

 

 

 

 

 

Posted in כללי | 8 Comments

סע לברלין / פרק ו' / על הניסים

 גטו

הדירה קפואה. מה זה קפואה, פריזר. החימום פה לא מדגדג אלא לאחר שעות ארוכות שהוא פתוח. טמפרטורת המים במקלחת נעה בין שלושים לארבעים מעלות. על אף ששוכן בדירה כבר כמעט שבוע טרם נוצר מפגש עם שכנ/ה בחדר המדרגות או בחצר הבנין. כל דלת חורקת בזעקות שבר ובאופן כללי מורגשת המתנה לרוח הרפאים שתגיח באחד הלילות מאחורי הוילון. הדבר החיובי ביותר הוא השקט. בניגוד לגבעתיים כאן הדממה מורגשת כל רגע. השאון היחיד הוא של השלג שנמס ונושר מהגג.

הגות במטבח

משהה יותר ויותר את פתיחת ספרי הלימוד בגרמנית. הפחד מלהתקל שוב בכל המושגים המפותלים המרכיבים את השפה הזו משתק. מזל שאפשר להמלט לכתיבה בבלוג ולעוד חזרה על השיר שמתורגם לגרמנית לקראת הביצוע בתחנת "קול ברלין" בסוף השבוע.

עידן מסביר דרך הסקייפ שאת הקוד הסודי שקיבלתי מהבנק עבור כרטיס הכספומט עלי לחשוף בעזרת שפשוף עם מטבע ולא באמצעות קריעה לגזרים של הדף. מפעיל את מכונת הכביסה בלי להבין את ההוראות שכתובות עליה והתהליך נמשך חצי יום. משתדל לשמור על הסדר בדירה כי מכיר את הנטיה הטבעית לכאוס. מסדר פעם ביום.

ארוחת בוקר רווית שום כדי להעביר את הצמרמורות החוזרות ונשנות, "זה גטו, אתה גר בגטו!", קוראת חברה ישראלית לשעבר, ברלינאית בהווה, כשאני מוסר לה את כתובתי. "זה הארדקור!", מוסיפה.

אולי בהמשך אחפש מקום אחר, עכשיו הבידוד מסייע לריכוז ולהתכווננות, אולי גם הקור יחשל עם הזמן. קורא על הסערה החורפית המתחוללת בישראל, על ההרס שנגרם, ימים אחדים אחרי ששככה השריפה ביערות הכרמל. אמא כותבת שהחורף שנפל על ישראל כמו רומז על אסון או שואה ושפרסמו בגיליון "פסיפס" שירים שלי מלפני 15 שנים וטקסט שנכתב לאחרונה.

מגלגל עוד סיגריה, עוצר עם הכתיבה וניגש ללמוד גרמנית.

 

רדיו חזק

לראשונה מאז ההגעה לכאן נרשמה הצלחה בתחום הקימה המוקדמת. אולי יש קשר ליום הלימודים הראשון ואולי לכך שהחימום בחדר לא היה על מקסימום כל הלילה. כך או כך בשעה שש וחצי בבוקר עדיין חשוך כאן. מנסה להיזכר ולכתוב משהו שרציתי בנוגע לארגון הארגזים טרום הנסיעה לכאן, ולא מצליח. אולי זה מה שקורה במהלך הזמן, במקום זכרונות נשארים רק עם הניסיונות להיזכר.

עוד חמישה ימים חוגג חודש באירופה ועבור מי שחשב לשוב לארץ דקות מעטות לאחר שנחת, זה לא מעט. ניסיונות הדיאלוג עם גורמים בארץ לשם פרסום הטקסטים של הח"מ עולים בתוהו וקרוב לוודאי שיסתיימו בימים הבאים. התשובות שמקבל, לעיתים באופן בלתי נעים בעליל, גורמות אט אט להבין שאין שם עם מי לדבר.

אמש מישהו שאג בחצר הבניין.

תכתוב תכתוב כותב כותב

תכתוב תכתוב כותב כותב

ניסיון היזכרות נוסף, בארץ, שבועות שלפני הטיסה, מסדר ארגזים שיעברו לגניזה, מעביר חומרים מצולמים לדיסקים הניידים, יש.

 את הקלטות הישנות, VHS ו- HI8 החלטתי להמיר בחנות בגבעתיים. כזו מהסוג שבעליה גם מצלם בר מצוות. כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה התנוססה על מסך הטלויזיה במקום כותרת הסרט האחרון שערך בעל החנות. "נח קליגר, מסע לפולין, 2005".

למי שאינו מכיר את הביוגרפיה המלאה של כותב שורות אלה נספר שבגיל שבע עשרה וחצי עבר בקורס הקדם-צבאי של גלי צה"ל. במסגרת אותו קורס נערך מפגש בין פרחי העיתונות הצעירים לבין אותו נח קליגר בבית "ידיעות אחרונות". האדון, שהיה אז סגן עורך העיתון, נתן לצעירים הרצאה בנושא "אתיקה עיתונאית". בשלב מסוים הרים יובל פורת, שאז עוד טרם ענד עניבות, את ידו, ושאל את מר קליגר כיצד מתיישבת העובדה שבעוד הוא מרצה בנושא חשיבותה של האתיקה העיתונאית, עבר הוא עצמו על חוק סוב יודיצה בזמן משפט דמיאניוק. למי שנקעה נפשו מכניסה ללינקים נספר שבזמן התנהלות המשפט פרסם קליגר בידיעות אחרונות מכתמים מאשימים כנגד החשוד. קליגר, שבזמן המלה"ע השניה השכיל להתחמק פעמים רבות מציפורני הנאצים, ניסה לבצע ניסיון התחמקות גם הפעם. אלא שכותב פוסט זה הרים את ידו ובתחושת צדק מפותחת ביקש שיענה לשאלתו של יובל פורת.

"אתה באמת חושב שצריך לשפוט את דמיאניוק כמו ששופטים כל אחד אחר", פנה לעברי בחדות הקליגר, "כל עוד לא הוכחה אשמתו, אז כן", העזתי לענות. "זו בושה שנוער כמוך חי פה ובושה שנוער כמוך הולך להתגייס לצבא ההגנה לישראל", תקף נח.

נחנקתי. לענות לניצול השואה לא הייתי מסוגל. עזבתי את החדר בטריקת דלת. הלכתי מבית ידיעות אחרונות ברגל עד הבית ברמת גן ונדמה לי שהורי הציעו לי שאחזור לשם וסירבתי. כשהגעתי לקד"צ ביום המחרת ראיתי שמבטה של ציפי גון גרוס, מנהלת הקד"צ, השתנה, והיה לי ברור שבתחנה הצבאית אני כבר לא אשרת.

בשיחת סיום הקורס שנערכה לכל אחד באופן אישי עם מנהל התחנה דאז, משה שלונסקי, נשאלתי בפתח השיחה האם אני מתחרט על התקרית עם קליגר.

רציתי רדיו וקיבלתי הרבה רדיו ב"פלוגת רדיו" בה העברתי את שירותי הצבאי בחיל הקשר. ב-94 עת שהיתי בגבול זאיר-רואנדה עם המשלחת הצבאית וניסיתי להעניק קשר רדיו לארץ (טוב, לפעמים היה קשר(, הגיע לשם בחור אחד מגלי צה"ל. הוא לא עבר את הקד"צ, אבל הוא נכנס לתחנה ונשלח להעביר מאפריקה את קולות החיילים עבור התכנית "קולה של אמא".

מסרתי ד"ש למשפחתי, לאהבה הנכזבת שלי ולציפי גון גרוס, "שבזכותה אני נמצא כאן באפריקה".

בזמן שנערך לנח קליגר המשפט על כך שעבר על חוק סוב יודיצה, תלה אחד מחברי לקד"צ שלטים ברחבי תחנת הרדיו הצבאי, "יוחזר נתי אורנן לתחנה". קליגר יצא זכאי, יובל פורת הפך ברבות הימים ל"ספינר" חסר מעצורים,

ואני כבר איני "בושה למדינת ישראל" כמו שהיטיב לנסח קליגר. אמנם איני "נוער" כבר, אבל לפחות אני מונע מהמדינה את הבושה שאחד כמוני חי בה.

 

פורטרט עצמי סלולארי

תלמיד חכם

מנסה ללמוד ותוך כדי זה הורי מופיעים בזה אחר זה בסקייפ וקוטעים את הלמידה השקדנית. המשפט האחרון היה שיקרי היות ולמידתי אינה שקדנית מספיק לטעמי. אבל אני באמת משתדל, יש לי בעיות קשב וריכוז, בגלל זה אני כותב עכשיו במקום ללמוד.

על היום הראשון של הלימודים שלי בביה"ס לגרמנית המורה שלף בוחן פתע בדיוק כמו המורה שלי דליה בביה"ס היסודי. היא היתה אומרת את המשפט המקפיא הבא: "להפוך הכל להוציא דפים". ככה בהפתעה גמורה היא היתה זורקת את המשפט, כמו פיגוע. אפילו עכשיו כשכתבתי את המשפט הלב שלי החסיר פעימה או שתיים. אבל המורה לגרמנית, סטפן, הזמין אותנו להבחן באופן חביב במיוחד. באופן כללי סטפן הוא חביב ומשעשע, מישהו שבקלות היה יכול להיות חבר טוב.

עברתי בדלת הכניסה לבנין והחזקתי את הדלת עבור הבחור שהגיע אחרי. הוא הודה לי בגרמנית והתקדמנו ביחד לכיוון הכיתה. הסתבר שזהו עלִי. דיברנו בגרמנית, עברנו לאנגלית, הוא מירושלים, עברתי לערבית, ולבסוף לעברית. אז יש לי כבר חבר אחד בכיתה.

היום עברתי פעמיים בדיקת כרטיס נסיעה ברכבת. מתקבלת התחושה שהם נהיו כאן יותר קפדניים לאחרונה.

חבר כתב לי כאן בבלוג להפסיק להשוות בין גבעתיים לברלין. אני לא משווה, אני פשוט זוכר ולא שוכח.

את גבעתיים.

ממשיך להשתדל שלא לקרוא את אתרי החדשות הישראלים, אבל זה לא קל. צריך גמילה. גירשו סודנים מהארץ, ראש הממשלה מונע הקמת ועדת חקירה, לא משכירים דירות לערבים, מי בכלל זוכר את גלעד שליט, העיקר שהטלוויזיה ממשיכה לשדר. מתי הרוב בעם יבין שהשולטים עליו פועלים נגדו? אולי לעולם לא.

 

Alles wird verschwinden

ביום חמישי נותן ביצוע של Alles wird verschwinden בכיתת הגרמנית, ויום שישי נפתח עם התארחות בתוכנית הרדיו של אביב רוס, "קול ברלין". אביב מראיין אותי ומתרגם לגרמנית, אני מבצע את הגירסה בגרמנית לשיר "הכל יעלם" ושנינו חותמים בביצוע משותף ל"הן תמיד עוזבות בסתיו" כשאביב מתרגם סימולטנית לגרמנית (את התוכנית המלאה ניתן לשמוע כאן). גם דניאל סיוון וזוגתו מור נמצאים באולפן. דניאל הוא הבמאי של הסרט "מופע החיים של גוטל בוטל" ובדיוק קוסמי הגיע לצלם בתחנת הרדיו בדיוק ביום שסחבק מתארח.

כאן ניתן לשמוע השיר בביצוע החי בתחנה:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

בערב יוצא עם חברים מהכיתה לבלות עד שש בבוקר וביום שבת מתאושש רק בערב כשיוצא לצפות בהופעה של המורה שלי לגרמנית, סטפן. יש לו להקה לסטפן והם מופיעים כמעט כל שבוע במקום אחר ברחבי ברלין. הסגנון שלהם הוא פולק/בלוז באנגלית וגרמנית ורשימת השירים שלהם כוללת בין היתר שני ביצועים של סטפן לשיריו של טום וויטס. מצלם אותם סטילס ווידאו וחוזר הביתה להתכונן לעוד שבוע של לימודים. בדיוק לפני חודש נחתתי כאן, בשמונה עשר בנובמבר. לגלות שהמורה שלך לגרמנית הוא רוקר נראה לי כמו דרך טובה לחגוג את זה.

 סטפן, המורה שלי לגרמנית, בהופעהסטפן, המורה שלי לגרמנית, בהופעה

 

בימים הקרובים צפוי להפגש לראשונה עם הבירוקרטיה הגרמנית, הרשמה בעיריה והוצאת ויזה. מלחיץ משהו אבל מקפיד לנשום לבטן. סוגר את השבוע עם הופעת של ביג בנד שמבצעת חומרים מקוריים. חצוצרות ישר לאזניים ואוואנגרד כמו שאוונגרד צריך להיות (?).

 

חלק מהביג בנד

מילות מפתח

מצליח להגיע למשרד בו נרשמים כתושבים בעיר וניגש למשרד בו מקבלים את הטפסים. זוכה בטופס לדוגמא באנגלית וכשעומד לצאת לצורך מילוי הטפסים קופא במקום עקב זעקת "Halt!" חדה שמשמיע הפקיד. זו לא המילה מעלת האסוציאציות שהקפיאה אותי אלא הסאונד. אפילו לא הסתובבתי עד שהוא אמר בטון רגוע יותר "Stop". הוא הגיש לי את המספר ששכחתי לקחת. המספר שלי בתור. כשנכנס לתא הפקידה שאמורה לרשום אותי אפילו מצליח לשוחח עימה בגרמנית מלבד המילה "Etage" ששכחתי את פירושה ("קומה"). יוצא משם יחסית מוקדם ומגיע חצי שעה לפני הזמן. יש תלמידה חדשה מלבנון וניכר שהיא מופתעת מהסחבקיה בין עלי וביני. בסוף היום עלי ועבדכם הנאמן מגלים שאינם מצליחים להיזכר במילה בעברית, זו שמתארת את המערה דרכה עוברת הרכבת התחתית. אחרי דקות ארוכות אנחנו נזכרים ב"מנהרה" ונאנחים אנחת רווחה. נוסעים ביחד לבית קפה שפתח ישראלי לא מזמן ובודקים אם יש מצב לעבוד שם. עלי ישר מזהה שהברמן ישראלי.

יוצא עם חברי אריאל, הילה ומיי לצפות באופרה מודרנית שביימה אנקה ראוטמן. כששבים מהאירוע אריאל מסב את תשומת ליבי לכך שהרחוב בו אני גר ניצב ל- Föhrer Straße.

מתוך האופרה של אנקה

בבוקר מחליפים את מערכת חימום המים בדירה. זה נס, לא פחות. מסתבר שגם בברלין שותים בעלי המקצוע קפה שחור בלי סוכר. נכון שזוהי הכללה גסה לאור העובדה שמדובר רק במתקן מערכת החימום ולא נערך סקר בין כל בעלי המקצוע בעיר, אבל כשמדובר בנס אין צורך לדייק.

מורי המוסיקאלי, סטפן, מביט בהשתאות במשפטים השגויים שכתבתי במחברת, לוקח את המחק שלי ופשוט מוחק אותם ביאוש. לקראת תום השיעור הוא שולף את הגיטרה ומלמד אותנו מקבץ משירי חג המולד. התלמידה החדשה מלבנון מתפוצצת מצחוק מעצם העובדה שהמורה לגרמנית מנגן גיטרה ושר, ואני, שאיני נמנה על המחזיקים בכל דת שהיא, פתאום שם לב שכל הכיתה הרב תרבותית הזו שרה ביחד.

כששב מהלימודים נכנס למקלחת,

מים רותחים,

נס.

 *עוד כמה תמונות מהתקופה הנוכחית – אם כבר נרקסיזם, אז שיהיה בתנועה

צילום: דניאל סיוון לבלוג ornanati.com

 

סלולארי 2 בתחנה ליד הבית

סלולארי 3

Posted in כללי | 5 Comments

סע לברלין / פרק ה' / הפרק הארוך ביותר

צילומים: עידן נלקנבאום והח"מ

זמנך עבר 

הגיע זמן המעבר מהדירה של מארחי לדירה נפרדת, הרי לא הגענו עד לכאן כדי להתנחל. שתי דירות עומדות על הפרק, אחת לא קרובה במיוחד למרכז ואחרת רחוקה עוד יותר. הראשונה אפלולית משהו ובעלת אווירה ספרותית ביותר ואילו השניה מוארת, מחויכת וממוקמת ואיזור שורץ ניאו נאצים, כך לפחות מדווחים אלו שיודעים. על אף שהפוטנציאל הספרותי נמצא במקרה ב', כנראה שהמעבר יהיה לזו האפלולית והקרובה יותר למרכז ברלין. 

במטבח של עידן / כותב כותב

ממשיך לבדוק את אפשרות הדיווח לעיתונים או אתרים ישראלים, אך נכון לעכשיו מתקבל הרושם שעל אף העדנה המרובה שזוכה לו הבלוג בתקופה האחרונה אין הבנה מרובה בקרב אלו שמקבלים לתיבת הדואר האלקטרוני שלהם את מכתמי הח"מ ויש להם היכולת לפרסמם. 

ההתמקמות בדירה תגרור אחריה את ההרשמה ללימודי הגרמנית ואת הגשת הבקשה לקבלת ויזה, כך שעוד מילים רבות צפויות לשטוף בלוג זה. 

מידי פעם עוצר וחושב מדוע כותב ומתאר כאן את התקופה הזו. אולי זה למעשה תיעוד למען הדורות הבאים ואולי זו הדרך המתאימה ביותר בימים אלו לתקשורת עם העולם מסביב. 

המחשבות על המקום ממנו באתי לפני שלושה שבועות מתחלפות כמו הרגשות שמתלווים אליהן. מידי פעם מישהו שואל אותי למה הגעתי לכאן. התשובה הנוכחית היא "כי אני לא יכול להיות בארץ". התשובה יותר מורכבת מכך אבל זו השורה התחתונה. 

"זו לא הארץ שלנו", חזרתי ואמרתי לאימי בשנים שלפני הנסיעה הנוכחית, "גנבו לנו אותה". כשחושב עכשיו מי בדיוק גנב, לא מצליח להצביע עליו. הזכרונות מטשטשים אבל ברור שטוב לא היה שם. כשהייתי מביט מחלונות הבית החוצה אל מה שהיה פעם טבע ירוק גדוש בעלי כנף, זוחלים ושקט מרגש, ראיתי רק בניינים הולכים וסוגרים, הולכים וגובהים, אספלט ועזובה רווית זוהמה. באופן קבוע היתה מגיעה משאית אל ראש הגבעה שמול המרפסת ושם הייתי רואה אותם. נהג המשאית ומי שהסתמנה כגברת הקבועה שסיפקה את יצריו. בפעם הראשונה שראיתי את מה שמתרחש בקבינה הייתי משוכנע שמדובר באונס. אחרי כמה רגעים הבנתי שזו כנראה העבודה שלה. 

  

על המזרון בחדרו של עידן / כותב כותב 2

מה היה שם #1 

ברחובות גבעתיים כבר לא הייתי מסוגל לצעוד. על אף הניסיון לייצר סוג של סידרת אינטרנט אודות שיטוטי בעיר, הרע גבר על הטוב ולא הייתי מסוגל יותר לראות תוך כדי צעידה את דוכני העיתונים, את הכותרות, את המגזינים עטורי הסלבריטיז, לשמוע את צפירות המכוניות. 

כשעבדתי בגינה, משקה את העצים, מזבל אותם וקוטף את הפירות, חשתי שעושה זאת לשווא. טיפלתי בגינה במהלך ארבע השנים האחרונות, מאז שסבא עבר את האירוע ויצא מהבית. אך בשנתיים האחרונות הלכה והתגברה תחושת חוסר התוחלת שבעבודת האדמה. כשהייתי מסייע לסבא לטפל בעצים כולם היו נהנים מהפירות. העבודה עימו בגינה לא היתה קלה, עקירת העשבים בידיים עד רדת החשכה, השימוש במעדר, אבל בסופו של דבר תמיד בסוף היו מסודרים במרפסת ארגזים גדושי תפוזים שהיו מגיעים אל כל המשפחה והשכנים. לפני הנסיעה הייתי משקה את העצים ודומע. 

הקושי במפגש עם החוץ הוביל להסתגרות בבית שלא פתרה דבר. הניסיון לערוך את צילומי הוידאו של החיים שלי במקום לחיות את החיים עצמם כשל אף הוא. 

עבדתי שנה וחצי בחברת כבלים כי רציתי להתפרנס בכבוד לאחר שנים רבות של עשיה אמנותית שאין שכרה בצידה. בצד שמונה וחצי שעות של עבודת הקלדה משמימה מצאתי במחלקה בה שהיתי חבורה של אנשים מרגשים, חברים אמיתיים שנהניתי לקיים עבורם (ועבורי) הופעות בחדרי הישיבות ואפילו לצלם איתם סדרת אינטרנט אודות אמן שמוצא עצמו עומל בקונצרן כבלים. 

ההבנה כי קיימת האפשרות שאעבוד כל חיי כפקיד בצד עשיה אמנותית שאין לה הדהוד במקום בו אני חי הביאה למחשבות על עזיבה למקום אחר. בביקורים קודמים באירופה חשתי כי לפני הכל כשאני נמצא באירופה ריאותי שבות לפעול והיכולת לנשום חוזרת אלי. הסקרנות לגבי ברלין תמיד היתה שם, עוד מגיל צעיר. הלהקה שהיתה לי בתיכון, "ליצני החשק של ברלין", השיר שנכתב בתקופת השירות הצבאי, "סע לברלין", וסימנים נוספים שהיו שם לאורך השנים. 

ניסיון להקלטת אלבום שלישי עם הרכב חדש לא צלח, ויום לאחר ביטול ההקלטות התקשרתי ל"מכון גתה" ונרשמתי לקורס גרמנית. בערב הלימודים הראשון פגשתי שם את עידן שישב לבד ליד אחד השולחנות העגולים ושאלתי אותו אם אפשר לשבת לידו. 

  

ברכבת התחתית / חושב חושב

זה מחליק 

צלצול בפעמון הדלת ועידן ניגש לפתוח. זה השכן מהקומה התחתונה שפוצח מול עידן במונולוג בגרמנית שוטפת אודות הרצפה שאינה בנויה כהלכה בבניין. מארחי מבקש ממנו בנימוס לעבור לאנגלית ולהסביר לו מה הבעיה, השכן מסביר שהאנגלית שלו אינה  משובחת וממשיך להפליג בתאורים אודות חסרונות הבידוד האקוסטי של רצפת העץ. עידן שב ומבקש מהשכן לדעת מה רצונו וזה האחרון עונה בשאלה האם עידן שומע את השכנים שגרים מעליו. הוא משיב שכן, אבל זה לא נורא כל כך וסוף סוף מבקש השכן מעידן שלא לעשות כל רעש בעת שהוא מזיז כסא. כל רחש מעיר את התינוק שלו. 

"אני לא יכול להזיז כסא?", עידן פונה אלי בניסיון להבין מה קורה, "ככה זה פה", משיב לו כבעל וותק של שלושה שבועות במקום. 

כשהשותפה החרישית, אניה, שבה מעבודתה, עידן שואל אותה אם היא יוצאת לשחק כדורגל (!) כפי שעושה בכל יום שני. היא משיבה שלא, שהיום הולכת להחליק על הקרח. הנורא מכל קורה וסחבק מוצא עצמו בנסיעה לילית עם זוג השותפים לעבר משטח ההחלקה על הקרח. "משתדל לא לחשוב על הנפילות שיהיו לי שם, אתה מבין, יש לי זכרונות איומים מפארק קנדה בצפון", מסביר לעידן, "אבל לפחות יהיה מה לכתוב בבלוג". 

כשמגיעים למסלול ההחלקה מגלה שלא רק שאין מעקה עליו ניתן להתלות על מנת שלא להתרסק, אלא גם שמדובר במסלול בו מאות גרמנים מחליקים במעגל במהירות עצומה. "זה יגמר באסון", ממלמל תוך שמתקשה לנעול את נעליי ההחלקה. נעמד בחשש על משטח הקרח ועוד בטרם התקדמתי חצי מטר חש את הזיעה שוטפת אותי. עידן מצידו כבר מחליק כרקדן מיומן ואני עומד במקום וסובל כשמימיני ומשמאלי חותכים אותי מחליקים ומחליקות במהירויות על קוליות. 

חרדה

מדדה על הקרח ומוטרד מאליפטיות המסלול, אם לפחות היתה מטרה ולא רק סיבוב ועוד סיבוב. אולי בעתיד אצליח להנות מזה, עכשיו לפחות מחליק בזכות הדרכתם של עידן ואניה, אבל עדיין לא משתגע על זה. 

התמודדות

שבים הביתה עם חברה של אניה ששואלת את שני הישראלים האם הם עובדים באבטחה של בתי כנסת יהודיים בברלין, ומספרת על בחור שיצאה עימו וסיפר לה שהוא ישראלי. התברר שהוא התחזה לכזה. בחיי, הוא גילה לה אחר כך שהוא גרמני והסביר לה שרצה גם להיות חלק מ"העם הנבחר". 

  מה היה שם #2 

בארוחת החנוכה כאן שאלה אותי ישראלית מדוע לא נשארתי בארץ וניסיתי לשנות את המצב. הסברתי לה שבמשך שנים רבות ניסיתי. הופעתי בכל אירוע מחאה אפשרי, אמירות פוליטיות לא חסרו במופעים שלי ובכל ראיון הבעתי את דעותי. בשלב מסוים אתה פשוט נוכח לדעת שזה לא משנה דבר. גם להיות "אמן פוליטי" הפך בארץ למקצוע וישנם כאלו שהשכילו למתג עצמם ככאלה. חברה ישראלית אחרת פה שאלה אותי אם אולי המרמור וחוסר ההצלחה בארץ הביאו לעזיבה. "אם אתה נמצא בארץ זרה, זה טיפשי להיות ממורמר על כך שהרוב אינו מבין אותך", עניתי, "ולגבי הצלחה – הגשמתי את כל החלומות האמנותיים שהיו לי בארץ". הבימאית נולה צ'לטון קראה להפסיק עם התיאטרון וללכת לפוליטיקה. חושב שהיא צודקת אבל חש גועל מפוליטיקה ופוליטיקאים וחש שהמערכה בארץ כבר הוכרעה והרע ניצח. 

בימים בהם הקלדתי בתא שלי בקונצרן מידע לגבי טלנובלות וסרטי פעולה משנות ה-80, כיסו את אזני אזניות אטומות דרכן הייתי מחובר דרך קבע לתחנת רדיו אירופאית. היה שם שיר שחזר לפחות פעם ביום. הפזמון שלו היה "You are wasting your life", ואני הרגשתי שהזמר שר בשבילי. 

והעובדים הזרים שכל כך חשוב בעיני הממשלה וכנראה גם רוב העם לגרש, וגלעד שליט שהממשלה מעלה אותו קורבן (כנראה לשביעות רצונם של רוב האזרחים), ועוד לא התחלנו לדבר על ההתנחלויות, רמיסת זכויותיהם של מי שאינם יהודים לא כל שכן חסרי אזרחות ישראלית. כשאני חי בארץ ואיני יכול לעשות דבר אלא רק לעמוד מנגד – אני שותף לעוול. 

  מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות את הייאוש הגדול
היא העובדה הפשוטה, החותכת
שאין לנו לאן ללכת  (יפוי כח / דוד אבידן) 

מעבר חד 

נוע נוע

לבטים קשים ליוו את הבחירה באחת משתי הדירות אך הפור נפל על הדירה הקרובה יותר. אמנם נפסיד את חברתם של הניאו נאצים אבל מקורות יודעי דבר דיווחו על פארק טוב עבור ריצה באיזור וסביבה שלא מעט אמנים בוחרים לאייש לאחרונה. גם האווירה הספרותית השורה בדירה צפויה לנעום לי וכעת עלי רק להפטר מכאב הראש הפסיכוסומאטי שתקף אותי עקב המעבר מחר בצהריים. בהתאמה מדהימה למעבר מתחיל השלג שוב לרדת. מפלס את דרכי עם מזוודת הענק שהפכה כעת גם למפלסת שלג ומתפלל למדרגות נעות בין תחנת רכבת אחת לאחרת. באחת מהן רואה אותי נשרך פועל שעומד בדיוק לעצור את המדרגות הנעות לצורך פעילות תחזוקה. הוא קורא לי מרחוק ושואל אם להמתין עם העצירה שלהן. 

שעה וחצי של טילטולים מביאה אותה לדירה. יורן, אחד מבעליה, הגיעה לפתוח אותה עבורי ומסייע לי להעלות את המזוודה במדרגות. "מה יש לך שם?" הוא תמה, "גופה", מתבדח עימו אך הוא אינו צוחק. 

כשמחייג מהפלאפון מסתבר שזמן האוויר שרכשתי אזל ועלי לנסוע לחנות ולרכוש זמן נוסף. הדירה קפואה להפליא אך מאובזרת היטב. נוסע לרכוש עוד זמן וכששב עובר במכולת הטורקית לרכוש מזון ומבקש מהגברת הטורקיה לחתוך לי שלושה נתחים של בשר. הספיק לי מהחזיר המעובד. כששב מטיל שני נתחים על המחבת. מנסה ללעוס אותם אך הם בלתי לעיסים בעליל. 

קפוא ורעב מצטרף אל עידן ובן דודו שנמצא בעיר לרגל עסקים, ושלושתנו נוכחים בהופעת ג'אז של סוניה שלומדת את כל הג'אז הזה. משם ממשיכים לעוד סיבוב בירות ועידן מקנח בשיחת עידוד אותה הוא עורך לח"מ. 

בפעם הראשונה מתחילת המסע הזה מאבד את הדרך אל הדירה. עובר בין רכבות ובסוף מוצא אותה, את הדרך. 

  חרדל 

משכים קום אל חנות הפלאפונים כי על אף שנרכש אמש זמין אוויר, משום מה עדיין מתקבלת הודעה שזמן האוויר שלי אזל. כל לילה מחליט שמחר בבוקר אארגן לעצמי ארוחת בוקר ביתית, אבל באופן קבוע מוצא עצמי חוטף נקניקיה באחד מרציפי הרכבת. הפעם מחליט להשעות את זמן הזלילה לאחרי הביקור החוזר בחנות הפלאפונים. הבחור הצעיר אליו הפנתה אותי הקופאית נראה המום מהבעיה שנתקלתי בה ובוהה ממושכות במסך המחשב שלו. "סבלנות", אומר לעצמי בגרמנית, "תהיה סבלני". אחרי דקות ארוכות של התייעצויות קדחתניות עם כל הממונים עליו מצליח ההמום להשיב לפלאפון של טורף הנקניקיות את זמן האוויר שלו. 

זולל אחת בשלג, ורגע לפני שנכנס לרכבת התחתית על מנת להגיע לביה"ס לגרמנית מגלה שהחרדל טיפטף על הכפפות, התיק והמעיל. משהו כאן לא מסתדר. זה לא יכול להיות שלבן אחד יקרו כל כך הרבה תקלות בכל כך מעט זמן. אמנם זה מוסיף עניין לבלוג אבל אין שום דבר שתורם למהלך האירועים אם אתאר כעת כיצד מנסה להוריד את החרדל מכל מחלצותי באמצעות שפשוף בשלג שאוסף מהרחוב. בתום הטקס הקר והמפוקפק מכניס עצמי לתוך מכונת צילום אוטומטית לשם הצטלמות עבור תמונת פספורט שתשמש את בית הספר לגרמנית בהכנת כרטיס התלמיד. קול אסטרטיבי פוקד עליך בגרמנית לא לחייך, להישיר מבט ולהסתרק לפני הצילום. יום אחד יצא מזה יופי של סרטון וידאו. 

בבית הספר מזמינים אותי לשיעור ניסיון ביום המחר ולאחר ששב לדירה יוצא שוב להופעתה של רזיה, מוסיקאית ישראלית החיה ופועלת בברלין. המופע מתקיים מרחק תחנה מדירתי וכשמתקרב לבמה מגלה שלט מפתיע – להלן תמונה. 

מה מוזר בתמונה?

הקהל מתבוסס בשלג מול הבמה ורזיה נותנת בראש עם קלידן אפלולי בתערובת של אנגלית, גרמנית ועברית. בתום הקברט המושלג מציגה אותי רזיה למארגן האירוע שמספר לי שבדיוק הוא מחפש גיטריסט. לא עוזרים הסברי כי ההגדרה "גיטריסט" אינה נכונה במקרה שלי והוא כבר נותן לי את כרטיס הביקור שלו ופוקד עלי לשלוח לו חומרים מוקלטים כבר הלילה. 

רזיה ופיל

רזיה

פיל, לא כפיל

ממשיך עם רזיה למרכז העיר שם נפגש עם סוניה שמתרגמת את השיר שלי "הכל יעלם", לגרמנית, לקראת ההתארחות ברדיו "קול ברלין" בשבוע הבא. רק בשביל הטעם, שם השיר הופך ל –Alles wird verschwinden. תוך כדי מלאכת התרגום מגלים שאצל הגרמנים לא קיימת המילה "בום" כאשר מעוניינים לתאר פיצוץ. 

  

שואב אבק 

שוקל לכתוב מכתב תודה לטום וויטס. כזה שתהיה כתובה לו בו תודתי העמוקה על היותו כאן איתי בשעות אלה. טום באזניות הוא כמו מן חבר כזה שמעודד אותך כל הזמן. אז טום, עד שאשלח לך את המכתב, ובמידה ואתה קורא בלוג זה לאחר שלמדת עברית או תרגמו לך אותו – תודה. 

התעוררתי אחרי חלום אופטימי בו ניסרו לי את הגפיים. רגע לפני שהסירו את ראשי מעלי הצלחתי לפקוח את העיניים. הנסיעה לביה"ס לגרמנית התבררה כמסע שעורך כמעט שעה ופתאום מכה בי ההכרה שאני מבלה זמן רב ברכבות. היות וכאן בברלין שבתי לשמי המקורי, נתן, המורה לגרמנית מכריז כשאני נכנס, ""Nathan der Weise!, נתן החכם. כשסטפן, המורה, משחרר אותנו להפסקה אני ניגש אליו ואומר לו שנראה לי שעדיף שארד לכיתה ברמה יותר אך הוא, עדיין משוכנע בחכמתי, מציין בפני שיש לי גרמנית טובה אבל אני סובל מבעיית ביישנות. שיהיה, נרשמתי לביה"ס. אחר כך רכשתי שני סמרטוטי ריצפה הביתה וראי קטן שאוכל לראות את צידה האחורי של גולגולתי בזמן שמגלח אותה. 

מאוחר יותר, ערב יום שישי, עושה את דרכי להופעתה של עופרי, הידועה כאן בשם Ofrin. לא מצליח להזכר כעת איפה עופרי והח"מ הכירו לפני שנים. מה שבטוח זה שבתקופה מסוימת נערת החמד חוללה על הבמה בזמן ההופעות של הח"מ עם להקתו בארץ הקודש בימים שעוד היה בה (בארץ) מעט קודש. יוצא הלום מההופעה הנדירה, מהרהר במימד התרפויטי הנחבא בהופעות האחרונות שראיתי ומנסה להבין איך זה יתכן שבכל ההופעות בהן הייתי בברלין הסאונד היה כה משובח. 

עופרי, עודד ודירק

דירק

חטיבת הקצב של Ofrin

  ראש מיזבלת ישראל קישקש לא מזמן על שואב אבק שישאב את כל המדענים חזרה לארץ. על הכוחות האמנותיים שנפלטו מהארץ אף אחד אינו מדבר. 

בדרך לרכבת התחתית מביט בחנות למכירת משקאות, שוקל לקנות משהו אלכוהולי אך מחליט שהתמכרות אחת כבר מספיקה. מאחורי רץ בחור צעיר עם שני בקבוקי בירה ומספר לי שכעת, משהתחיל לעבוד, סוף השבוע הוא עבורו חגיגה אמיתית. שואל אם אוהב בירה, עונה לו שכן והוא מציע לי בקבוק אחד. אני מוותר והוא מספר לי שממשיך לחבר טוב שלו. 

Toxidomoon באזניות, מסביבי נוער ברלינאי שתוי מרוח על מושבי הרכבת, מצליח לצאת בדיוק ביציאה הנכונה לרחוב, עובר ליד חנות המשקאות השכונתית ורוכש בירה אחת. 

  *למי שתוהה מדוע אינו מפליג בסופרלטיבים אודות ההופעות בהן נוכח -  לאחר 4 שנות כתיבה על אמנות ב"עכבר העיר" הכתה ההכרה כי אמנות יש לעשות או לחוות – לא לדבר עליה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

I live yet do not live
I wait as life goes by
This life I live alone I view
As robbery of life
And so it is a constant death
With no way out at all
God hear me what I say is true
I do not want this life
I am so removed from you I say
What kind of life can I have
I pity me yet my fate is clear
I will keep up this lie
The fish taken from out the sea
Is not without reprieve
Its dying is a brief affair
And then it it brings relief
Yet what convulsive death
Can be as bad as my own life
I live yet do not live at all
I die yet do not die at all
The more I live the more I die
The more I live the more I die
I live yet do not die at all
I die yet do not live at all

 

Posted in כללי | 8 Comments