ארבע שעות טיסה / פרק ט' / אמונה עיוורת
טינופת גאתה ועלתה מביובי הדירות בברלין. כך נפתח ונחתם המעבר מדירה אחת לאחרת. הראשונה הקיאה את הח"מ והקולטת סיימה לפלוט ג'יפה קצת אחרי שהגיע אליה. מיד לאחר שהבעיה נפתרת בדירה המעולה אליה הגיע סחבק, תופש רכבת ליריד צעצועי הילדים העתיקים. שערות של בובות ילדים, בתוך קופסת קרטון, בוחרים איזו קרקפת לרכוש, כזו שמתאימה לבובה שיש בסלון. אוסטבאנהוף, מחוץ לשוק צעצועי הילדים העתיקים, שואלת אמריקאית או גרמניה איפה יש כאן בנק, משיב שלא יודע וממשיך לצלם רכבת אמיתית שנכנסת לתחנה. "אז אתה לא רוצה להגיד לי?!".
- מאוד רוצה להגיד לך אבל אני לא יודע איפה יש פה סניף בנק.
יריד צעצועים עתיקים, אוסטבאנהוף
…
- הוא בא איתך?
כן, חבר טוב.
- אתה קנית פה קודם את קרונות הרכבת וצילמת.
- כן.
- מאיפה אתם?
- ישראל.
- והוא מתעניין בספר הזה?
- בגלל שאנחנו מישראל.
- הזמנים הרעים, זה היה נורא. היהודים, הם נלחמו איתנו במלחמת העולם הראשונה כתף אל כתף. ממש ככה, כתף אל כתף. אחר כך עלה הארשלוך (חור תחת) הזה והכל נגמר".
- כן, זו האמת.
- אמת! שסבא שלך לא ידע שהתעניינת בספר הזה.
- סבא שלי כבר נפטר, אבל אני מניח שהייתי יכול לספר לו שהתעניינתי בספר הזה. אף פעם לא ראינו באמת ספרי ההדרכה לחייל הגרמני מהשנים האלו. האמת, זה נראה בדיוק כמו ספר הדרכה לחייל אצלנו בישראל.
בתחילה השתמש הח"מ בפועל העזר darf על מנת לשאול אם מ ו ת ר לצלם את המוצגים הנמכרים. לאחר מכן משהו בו ביכר לעשות שימוש בפועל העזר kann - האם י כ ו ל אדם לצלם, מבחינה טכנית. לסיום צילם כמעט מבלי לבקש רשות.
צ'יפס, נקניקיות וביצים – ארוחת בוקר אצל הבחור הטורקי שלמד איתי, שותפו הרוסי העונה לשם ולאדימיר (?) ושיש לו דלת שלפניה יוצב הארון על מנת שלא ממש יעבור עלי כשהוא מהלך למעשה בתוך החדר בו סחבק מצוי. על התענוג הזה פלוס ספות שהיו עשויות להיראות לעין בלתי מזוינת כטייק אוף על ספות מזרחיות, ואולי אכן זה מה שהיו למעשה, מבקש הבחור מאתיים חמישים יורו טבין ותקילין. עשר דקות עם האופניים מתחנת הרכבת עד לדירה.
"אפשר להמחיז את זה" תומר אומר כשצופה בפעולת "Tag Machir" שבוצעה בדירה של ניאו נאצים בברלין.
כולם ממלמלים שהחורף חזר, אבל הפעם הוא יהיה חלש כי גם הקיץ לא היה קיצי במיוחד. כותב שורות אלו התאבזר בלבוש חללי משומש המשמש בדרך כלל רוכבי אופניים אירופאים הרוכבים במעלה האלפים וכיוב'. חללי.
בורחה מוציא את סחבק ממסיבת יום ההולדת של זה האחרון רק כדי להראות לו את הצבע החדש בו צבע את אופניו. "אתה תאהב את זה".
ירוק צבא. בורחה מאושר, "אני אהפוך אותן לאופני חורף, אחליף להן את הצמיגים, תופש?".
חורף קודם, בדיוק בשישה עשר לחודש נובמבר 2010, נחת הח"מ עם מזוודה ללא גלגל עם משקל עודף של עשרים קילוגרם. המזוודה, לא הח"מ. גם אז ירד גשם כמו עכשיו. כעת נוסע עם אליה שנוהגת, הקטלאנית היקרה תרמה את רכבה למשימת מעבר הדירה. היהודי הנודד הקפיד לארוז הכל כהלכה בארבע מזוודות מתוקתקות. בול שנה.
מהדירה הנוכחית במרכז ברלין שהשאירה לי חברה טובה שנסעה לברצלונה נהנה למשך חודש וחצי ובינתיים ממשיך לבדוק אופציות לינואר. אורי המעולה מגיע מאנגליה לברלין בדיוק ליומולדת של סחבקון. מאחר לאסוף אותו משדה התעופה, למחרת מטרטר אותו ברחבי העיר (כולל המוזיאון היהודי – היה מבצע של כרטיסים בחינם) ולבסוף המבקר האומלל מוצא עצמו נגרר מבר יום ההולדת בשלוש לפנות בוקר כשהוא נושא את מתנות כותב שורות אלו. נקווה שישוב לבקר.
דברים שרואים מכאן
שנה זה זמן טוב כדי להוריד את האזניות ולשמוע את האנשים מדברים ברחוב. מסתבר שכולם כאן מדברים גרמנית.
בפוסט הקודם תוארה דמות שנצפתה ברכבת, מראה הוא כשל קריקטורה של יהודי. לפני מספר ימים נצפה אותו בחור, הפעם לבוש היטב, עומד זקוף ליד אופני ספורט. יתכן והמדובר במטמורפוזה.
מבקר את עידן וחברתו בדירתם, שנה אחרי שזה הראשון קלט את סחבק בדירתו. מטרת הביקור היא כפולה, נסטיה, חברתו של עידן מצלמת את עבדכם עבור פרויקט שלה באוניברסיטה, ועבדכם בודק את האפשרות לעבור לדירה לאחר ששותפתו של עידן הודיעה על עזיבתה הקרובה.
יום לאחר יריד הצעצועים העתיקים מחפש כותב שורות אלו את החנות בה רכש את סרטי הצילום על מנת לפתחם. עקב הקמתם של הביתנים הקטנים לכבוד ה- Weihnachtsmarkt, שוק חג המולד, החנות אינה נראית לעין. הכותב מתיישב על מדרגות בכיכר אלכסנדרפלאטץ, מוזג קפה מהתרמוס ומצית סיגריה שגולגלה מבעוד מועד. אדם הנראה בסוף שנות החמישים שלו נעצר ומבקש סיגריה. מגיש לו טבק, נייר ופילטר, אך הלה מסביר שידיו רועדות ומבקש שאגלגל עבורו. כשמושיט לו הסיגריה הוא מישיר מבט ואומר, "אתה הראשון שהסכים לתת לי סיגריה היום, כולם אמרו לי לא עד עכשיו. אני לא יכול לגלגל, אני אלכוהוליסט, בגלל זה הידיים שלי רועדות. לא סתם פגשתי אותך פה. אלוהים שלח אותך. יש לך אש?".
מגיש המצית.
- מאיפה אתה? צרפת? איטליה?
- ישראל.
- ישראל!
- כן.
- אני המלאך גבריאל. אני מסתובב בעולם הזה כבר אלפיים שנה וראיתי הכל. ראיתי איך עורפים למריאן טואנט את הראש. כשנולדתי אבא שלי אמר שמלאך הגיע אליו. אני המלאך שהגיע לעולם הזה כדי לסבול. זה קשה להבין, מה? לא סתם נפגשנו. אני סובל, אני מרגיש כל הזמן את כל הסבל של העולם הזה. אני רוצה לבקש ממך סליחה על מה שהעם שלי עשה שלך.
- אין לך על מה לבקש סליחה, זו לא אשמתך.
- יש, יש על מה.
- לא, זה קרה בעבר ואנחנו חיים בעתיד.
- בהווה.
- בעתיד, כל שניה הופכת תוך שניה לעבר. אנחנו חיים למעשה כל רגע בעתיד.
- הקשר ביני לבינך הוא מה שעושה את ההווה, זה ההווה. אפשר לבקש ממך שוב אש?
- בבקשה.
- תודה שאתה מקשיב לי, אני לא מדבר על זה עם אף אחד, כי אם אני אדבר ככה עם אנשים הם יאשפזו אותי בבית משוגעים.
הוא בוכה, ממש, עם דמעות שיורדות ויורדות ולא מפסיק לבקש סליחה על מה שהעם שלו עשה לעם שלי, ושואל אותי מה זה המקום הזה, ועונה לו שזו אלכסנדרפלאטץ ומוכרח עכשיו ללכת כי יש לי שעור גרמנית.
- למה? הגרמנית שלך מצוינת!
- מוכרח לשפר אותה, זה לא מספיק.
- זו הפעם האחרונה שתראה אותי, יותר לעולם לא נפגש. אבל לאן שלא תלך אני תמיד אהיה איתך ואשמור עליך.
הוא מחייך והעיניים שלו בורקות וזה סבא שלי. עם ה"זה קשה להבין, לא?", והחיוך האירוני המעט עקום. לוחץ חזק את היד של הח"מ ולא מפסיק לדמוע. סחבק מתחיל בתנועה לכיוון מדרגות הרכבת התחתית. עשרים צעדים מאוחר יותר נסחף במאי הסצנה למחוזות קיצ'יים משהו ומבית קפה מגיעות אל אזני הצועד שורות שירו של סטינג, "Every move you make, every step you take, I'll be watching you"". הרכבת מגיעה איתי, מתיישב ולצידי נעמד חסר בית הקורא בקול, "אבי, אבי מדוע עזבתני".
"אלף, זה יקרה לך יותר ויותר ככל שיעבור הזמן, ובית, אל תאמין בקלות לדמעות האלה". סטפן מצית את העצים בתנור דירתו וכשמסיים מכין לנו קפה ושנינו ממשיכים לתרגם לגרמנית את "תישארו בבית", המופע שכותב שורות אלו העלה זה מכבר בירושלים. סטפן צוחק ונהנה ממלאכת התרגום והדבר מחזק את התחושה שהמופע יתקשר טוב עם הצופה הגרמני. הוא מחזיק למולו את מפת הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, משנת 41' שהנוסע בזמן רכש בשוק. מצלם אותו. במפגש השבועי עם גיאורג, מורה השפה השני, הוא בוחן את המפה באופן שונה מסטפן. מעט כמו מצביא. אניה, פרטנרית הטנדם, משתרעת על השטיח לצד המפה ומצביעה עם בוהן רגלה, "אתה רואה, מישהו צייר כאן חיצים, זה כתב יד".
לרכבת עולים שלושה שיתכן ושבו מיום עבודה ומתמקמים מול הח"מ. אחד מהם זוקר אצבע ומפנה שאלה תוך שהוא דוקר קלות באצבעו את כתפו של כותב שורות אלו,
- מי אתה?
- נתן.
- כמו "נתן החכם".
- אותו שם, אבל בטח לא חכם כמוהו.
הם צוחקים ובחלוף התחנות יורדים איש איש בתחנתו.
הביקור הראשון בעיר הפולנית שצ'צ'ין הוליד אחריו גם ביקור שני עם תומר וביקור שלישי במהלכו כותב שורות אלו מקליד שורות אלו. בביקור השני הובילה אותנו המארחת שלנו למועדון ריקודים העונה לשם "הורמון". בזמן שתומר כמעט נאנס על רחבת הריקודים על ידי שצ'צ'ינית להוטה במיוחד התפרע סחבק עם חבורה של צעירים פולנים בזינוקי פוגו פראיים לצלילי נירוונה. בביקור הנוכחי שואלת את הח"מ אחת מידידות המארחת, "באת לצלם כאן סרט פורנו?". מסביר לה שתומר ואנוכי מצלמים במקום סדרת טלוויזיה, שיתוף פעולה גרמני – ישראלי – פולני. קריסטיאן מזמין אותי לבירה נוספת. הוא מזכיר לי מאוד את מיכאל היקר, שעבד איתי בזמנו בחברת הוט. מספר לי שרוב הפולנים הם אנשים עצובים מאז מלחמת העולם השניה.
"הם עדיין בוכים".
" יוצאת לקניות!" קוראת הקשישה שדימיטרי וסחבק מנסים לשכנע שתיאות לבקשתם לסייע לה עם עגלת הקניות.
במעלית שואל את דימיטרי אם לדעתו היא כבר בת תשעים, "או למעלה מזה", הוא עונה. מתכננים את מהלך שיעורי היוגה שדימיטרי יעביר, צלצול בהול בפעמון הדלת. שכנה צעירה מהקומה הראשונה יורה גרמנית במבטא רוסי. מבקש ממנה להאט והיא מאיצה את הדיבור ומחזקת את המבטא. מבין שמדובר במברג פיליפס ובי שאמור לסייע לה לפרק איזה ארון במטבח. מוצא מברג בסט מברגים קטן לתיקון אופניים ויורד לדירתה של המאיצה. מתקשה להבין אם היא כעת נכנסת או יוצאת מהדירה, מנסה באמצעות המברג הזערורי להבריג החוצה את הברגים הרבים שמהדקים שני מדפים קטנים אל קיר המטבח המתמר מעל השיש. אין גישה נוחה לברגים שמצידם מהודקים עוד יותר אל המדפים בשל צבע לבן שמישהו טרח וצבע אותם על הדרך בזמן צביעת הקיר. לא רק שהמברג קטנטן ואין המומנט הנדרש להוצאת הברגים, גם הידית שלו למעשה אינה ידית בשל העובדה שבשם הקומפקטיות חסכו בידית."זה יקח לפחות עשרים דקות", מביט בה ובעובד של חברת אחזקת הדירה או משהו בסגנון. "אבל אין לי עשרים דקות", משיב העובד שמגלה דימיון מפתיע לסמי בירנבך מ"מינימל קומפקט". מסביר לו שהיות ואין ברשותי מברגה חשמלית וגם חשמל אינו זורם בכפות ידי, לא ניתן לזרז את העבודה. סחבק מנסה להבין עם השניים מדוע לא ניתן פשוט להותיר את שני המדפים במקומם ומקבל הסבר שעד לרגע זה לא הבין. השכנה קוראת לעזרת שכנים נוספים וכל הדלתות נפתחות ומתוכן מגיחות עוד ועוד קשישות אוחזות מברגי פיליפס.
היא אוחזת מברג ומפרקת למדף אחד את הצורה ועוקרת אותו מהקיר ומסמנת שאעקור גם, מציצה החוצה לבדוק שאף אחד לא רואה וסחבק עוקר את המדף מהקיר ומפלס דרכו החוצה לקולן של הקשישות המריעות.
שלג ראשון יורד במפתיע למשך חמש דקות בשעור האחרון עם המורה הפרטי לגרמנית לפני ההפסקה מהשיעורים שאנחנו לוקחים למשך חודש. איכשהו מגיעים לדבר אודות שולחן המחשב בחדר העבודה שלו. מסתבר ששילם עבורו בחנות רהיטי יד שניה חמישה יורו בלבד. הוא מכוון מנורה אל החלק הפנימי של השולחן ומורה לכיוון הדופן השמאלית. חותמת הנשר עם צלב הקרס ולצידה רשום D.R.P., "דואר הרייך הגרמני", מבאר. מצלצל מוכר לכותב שורות אלו שנזכר באוסף הבולים שלו שכלל בולים קטנים, מרובעים, עם הכתובת הנ"ל.
איכשהו זה קרה שבורחה, חברנו הספרדי עובר לדירתו של הח"מ, שעבר כאמור באופן זמני למרכז העיר. דימיטרי והחתום סוחבים את רהיטיו של בורחה במשך כמעט חמש שעות. הבחור צבר בברלין כמות רהיטים שיכולה לפרנס לפחות חנות רהיטים אחת בנוי קלן במשך שבועיים. כמובן שהאדון לא בחל באמצעים ופירק את כל הרהיטים הלכה למעשה. הסבלים, קרי החברים הטובים, דימיטרי ונתן, הניפו ספות, העמיסו חלקי ארונות, וגררו שקיות ענק עמוסות בגדים. "בפעם הבאה שבורחה אומר לי שאנחנו "שורדים", רוטן סחבק באזני דימיטרי, "אני עונה לו, חבר, אל תבלבל לי את המוח, אתה לא שורד, מי שמנסה לשרוד לא מעביר חנות רהיטים שלמה במהלך מעבר דירה".
בורחה ודימיטרי מלמדים אגרוף
מצליח לתקן את פנס הראש שסירב לפעול במהלך השנה האחרונה. זה הפנס המתכוונן שנרכש בישראל לפני הנסיעה, למען הסיור בעיר העתיקה של עכו. מתי הוא הפסיק לתפקד, לא ברור. קרוב לוודאי שבברלין. אבל עכשיו הוא שוב מאיר בשלוש דרגות, מהבהב ומתכוונן. שמחה גדולה.
"ציניות ברמה מסוימת כבר לא מעניינת", אומר סטפן בבוקר מוצלח למדי שלו. כשמגיע לביתו הוא כבר לבוש ומאורגן, אחרי הקפה הראשון שהביא מבית הקפה ליד. הקטע עם בתי הקפה שמצויים לכל הרחוב מעבר לפינת הרחוב, כמעט לא משנה איפה אתה גר, הוא לא רע בכלל. גם מתחת בדירה בו עבדכם משתכן קיים בית קפה שכזה. לא בגלל שמעליו סחבק גר נאלץ סחבק להודות כי זהו בית הקפה הטוב ביותר בברלין. נכון שאולי יש בתי קפה מעט יותר "מיוחדים", אבל היחוד בבית הקפה הזה הוא דווקא בהצהרתו אודות חוסר יחודו, כאילו "אני בדיוק כמוך, הגעת למקום שמתאים לך". הכל בווליום הנכון, המוסיקה, קולות האנשים, הצלצולים, הנקישות והמהלומות המגיעות מהמטבח החשוף לרווחה לעיני כל יושבי בית הקפה. "פה הקפה בחינם, משלמים על החיוך של המלצריות".
בורחה, דימיטרי וסחבק בריצת צהריים על גדת הנחל. אחרי חצי שעה של ריצה, רגע לפני שסחבק מתעלף, דימיטרי מודיע שנמצא מקום לתרגול יוגה, ובורחה מודיע לכותב שורות אלו שהוא חיוור כמו סיד. כששבים לדירה הם פותרים תרגילי דקדוק בגרמנית ומידי פעם זורקים לסחבק מילה בגרמנית שיפרש על פי פרוש נתנ. שומר את תרגילי הדקדוק למפגש עם פרטנרי ופרטנריות הטנדם. לפני כל סשן של פתירת תרגילי דקדוק, מושבע פרטנר/ית הטנדם שלא לומר את התשובה. תנאי שקארו מעט מתקשה לעמוד בו. קארו, אם טרם הוזכרה בבלוג, היא בחורה משעשעת ביותר, חובבת מכשירי הקלטה משוכללים, וחברתה של רגינה שכעת נמצאת בארץ הקודש. היות וגם קארו מתכננת ביקור בארץ המדוברת, כעת מתרגל עימה עברית והיא עם כותב שורות אלו, גרמנית. מראה לה שימי השבוע, כשמקריאים אותם לאט נשמעים כמו לחש כישוף סודי מלא באות "ש". ראשששון, שששני, שששלישי, ר בי עי, חמישששי, שישששי, ש ב ת בצליל מאוזן כי אז אנחנו liegen, הוריזונטל, במצב מאוזן, נחים.
בתחנה בה מחליף רכבות שומע שתי ישראליות מתלבטות מול היציאה לאן עליהן ללכת. בידי אחת מהן מפה ושואל אם אפשר לעזור.
- עברית?
- כן.
- אתה מקומי?
- אפשר להגיד.
- סטודנט?
- לא. לאן אתן רוצות להגיע?
- לקה-ווה-דה, זה מערב העיר? איפה שעושים את כל הקניות? איפה שכל החנויות?
- אתן גם יכולות לקנות דברים בנוי קלן. מציע לכן לצאת דרך היציאה לרחוב ולהסתכל מסביב. לא קל להבין איפה נמצאים אם נשארים מתחת לאדמה ומביטים במפה.
פרק י' / כסאח
- יש לך תעודה שמראה שאתה מובטל?
- אבל אני לא מובטל.
- בוא, רד איתנו בבקשה לרציף.
מסביר לאנשי הביטחון של הרכבת התחתית שלא התכוונתי לקנות כרטיס נסיעה חודשי של מובטל, אלא את הכרטיס בהנחה לנסיעה החל משעה 10 בבוקר, ושלמעשה שילמתי בדיוק את אותו הסכום עבור הכרטיס הזה, אבל אותם זה לחלוטין לא מעניין.
- אני מסביר לך שקניתי בטעות את הכרטיס הלא נכון, אבל שילמתי בדיוק את מה שצריך.
הנ"ל ממשיך לרשום הדו"ח.
- לא זזים מהכללים, הא?
- ולך לא אכפת מהכללים.
- אתה פשוט לא מחבב זרים.
- אתה רומז משהו?
- אני לא רומז, אני מתכוון בדיוק למה שאתה חושב.
אחרי שהשניים מוודאים גם מול המשטרה שלא מדובר באיזה מסתנן לא חוקי בזמן שסחבק יושב מאחוריהם ומצלם את עצמו, אחד מהם מושיט לאחור את הדרכון, מבלי להסתובב, וסחבק מצלם גם את זה. השניים עומדים לעלות על הרכבת הבאה וכותב שורות אלו ממשיך לצלם אותם עד שאחד מהם מתחיל לצעוק על סחבק והשני מתחיל לצלם את סחבק בעזרת האיפון שלו. לא אלאה בפרטי ההתפוצצות שהתרחשה שם.
ללא פילים
נמשיך מכאן לכתוב אחורנית. לפני כשבוע עבר הח"מ לדירה זמנית נוספת בניו קלן. שני שותפים, זוג איטלקי צעיר וחביב. בקומה הראשונה, בחלק הפונה לרחוב מצויה חנות לדגלי מדינות ערב עם דגל פלשתין קומפקטי מתנפנף בחלון הראווה. הרחוב סואן אך אין שומעים את השאון בזכות החלונות הכפולים. המקלחת, המצויה בקצה המטבח, קטנטונת אפילו עבור אדם במימדי הכותב.
ימים ספורים לפני מעבר הדירה אורגנה להילה ואריאל, מארחי בביקור הראשון בברלין, ארוחה ערב בדירה. הם מתעדכנים אודות הארכת ויזת האמן שהתרחשה ימים ספורים קודם לכן וניתן לומר שאנו חוגגים.
הילה & אריאל
הפגישה עם אלמר, פרטנר הטנדם הותיק, החלה שעתיים לפני הפגישה שנקבעה במשרד הזרים. במהלך שעתיים אלו תורגלה הגרמנית, נאכלה ארוחת בוקר וצחוקיה רבה נצחקה. הכל על מנת להוריד את הלחץ בעת בקשת הארכת הוויזה של הח"מ הלבוש בחולצתו של סבו המנוח. גם במקרה זה לא נלאה בפרטי הדיאלוג, נוסיף רק שכותב שורות אלו הציע לעובדת משרד הזרים לערוך עימה פגישות טנדם, והיא מצידה הופתעה מרמת הגרמנית של הכותב.
היה גם את מפגש המדיטציה במרכז הבודהיסטי אליו לקחה אותי אניה, את התערוכה בבונקר אליה לקחה אותי עלמה מיוחדת ואת חגיגת הסילבסטר בג'ם סשן מטורף בוויזנבורג, ומטפחות האף עשויות הבד שסבא שלי רכש אבל לא הספיק להשתמש בהן,
אבל קר עכשיו, ואני מקנח את האף במטפחת בד, מותש מהפיצוץ שהתרחש לפני כמה שעות ברכבת התחתית.
הבונקר בתוכו היתה התערוכה.
כשניגש למחרת לשלם הקנס העומד על סכום של 40 יורו שם לב לעובדה שהמעבר מהרכבת התחתית אל משרדי תשלומי הקנסות הוא דרך מנהרה ענקית שלמעשה מקטינה יותר ויותר את העובר בה. רגע לפני שמתייאש ממציאת המשרדים מופיע בחור צעיר שגם הוא נדון לתשלום ומתלווה אל המקום. מיישר את חולצתו של סבא וכשמגיע המספר ניגש לעובד היושב מאחורי זכוכית עבה במיוחד. מסביר לו את הטעות ברכישת הכרטיס ושלמעשה לא נגרע כאן דבר מהכנסות חברת הרכבות. הוא מחייך, "מה אני אעשה איתך?". עונה לו שמה שיבחר לעשות, שאכן נרכש הכרטיס הלא נכון, אך הדבר קרה בתום לב. היות והעובד אינו יכול לבטל תשלום הקנס הוא מוריד אותו לסך של שבעה יורו בלבד. מודה לו ומשוחחים מעט. "גם אני אמן", הוא מחייך, "אמן החיים". מציע לו לקחת חלק בפרויקט הבא שמעלה בברלין והוא מסרב בנימוס. בחוץ מגיש את הסיגריה שגולגלה לבחור הצעיר שהכווין למשרדים. מראה לו הוידאו של שוטרי הרכבת והוא מתלהב. צועדים ביחד לתחנת הרכבת, הוא בן 16 ומתרשם מהעובדה שכותב שורות אלו הגיע מישראל. "אתה יהודי", שואל, "כן, אבל לא דתי". הוא מוסלמי, אבל לא דתי. מספר לסחבק שהסבא רבא שלו שירת ביחידת זונדרקומנדו ואף קיבל עיטור על הצטיינותו. מדבר על קומפלקס האשמה שיש לו ואנו נפרדים רק כשהח"מ מגיע לחדר הכושר.
רץ על ההליכון ומנסה להבין מדוע המרחק המצוין באופן דיגיטאלי ע"ג צג ההליכון תמיד מראה תאריכים מסוימים. אלף תשע מאות ארבעים ושמונה מטרים, אלפיים, אלפיים ושתיים עשרה וממשיכים לרוץ אל העתיד.
טבע דומם
הרעיון של מתן מהפלסמה של כותב שורות אלו לבני האומה הגרמנית נראה בתחילה מופרך עד חולני. להתחבר למכונת דיאליזה שתפריד בין הדם היהודי של סחבק לפלסמה שומרת המצוות שלו ואחר כך במידת הצורך תוזרק לגופו של בן העם הגרמני שחלילה נפגע בתאונה. בשלב מסוים מתלווה לחבר שעושה זאת באופן קבוע ולאחר שהאחיות מייבשות את כותב שורות אלו בהמתנה אינסופית, הוא נשבר ועוזב את המקום. ממלא אינסוף שאלונים, עובר אינסוף בדיקות ("כן, היה לי ניתוח לב בגיל שמונה, אבל אין לי שום בעיות, שרתתי שלוש שנים מלאות בצבא ההגנה לישראל") ובסוף זה מגיע. יושב על כסא גדול בחדר מלבני עם עוד עשרות אחרים. אין ספק שרובם ככולם גרמנים. האחות מסבירה מעט על התהליך ושואלת היכן מעדיף שתדקור על מנת לבצע לפני שאיבת הדם בדיקת המוגלובין. מעדיף שזה לא יהיה באצבע כי שם נהגו לדקור את סחבקון כשהיה בן שמונה ומאז יש לו טראומה. היא רוצעת את תנוך האוזן, סוחבת טיפת דם ובודקת. אחלה המוגלובין. גם שאר הבדיקות הראו שכותב שורות אלו נמצא בדרכו הישירה להפוך לעל אדם (יש לציין שבדרך כלל מאשרים לתת פלאסמה רק פעם בשבוע ובמקרה הנ"ל יש אישור לפעמיים, מש"ל). האחות מחדירה את המחט, מושיטה לב אדום מגומי ומסבירה שצריך לפמפם אותו עם כף היד כדי שהדם יעבור למכונה שמפרידה ממנו את הפלאסמה. אותו פרנציפ כמו מכונת דיאליזה. מפמפם את לב הגומי ומאזין במכשיר האמפי 3 לבק שר את "מודרן גילט". אחרי 45 דקות (אל דאגה, הדם עצמו חוזר במהלך התהליך אל כותב שורות אלו) המיכל מלא נוזל פלאסמה יהודי גאה והאחות שואלת איך היה, "היה לי לעונג". הסניטר, אחמד, מנתק את הצינורות מהמכשיר, וסחבק, עם קצת מעט יותר פלאסמה ממקודם ניגש לקבל תשלום הוגן תמורת שרותיו הנדיבים.
אחרי הביקור במפעל הפלסמה עובר דרך דירת דימיטרי שמצלם כותב שורות אלו כשהוא מרקד ריקוד עולץ ומנופף בזרועו החבושה. משם ממשיך לחומוסיה מתחת לדירה בנוי קלן עליה המליץ השותף. מבקש חומוס עם פול והבחור שואל מאיפה סחבק. "ישראל, פלסטין, מה שמתאים לך", הוא שואל האם סחבק ישראלי, "ישראלי, פלסטיני, מת מרעב". הוא כותש את החומוס ואנחנו מדברים בערבית-גרמנית. הוא מספר שמחיפה. שורה דרמתית – זה החומוס עם פול הכי טעים שכותב שורות אלו אכל בחייו. יותר טוב מהחומוס בחיפה, ויותר מזה שבעכו. וזה לא בגלל שעם הכסף ששילמו הגרמנים ליהודי עבור הדם שלו נקנה החומוס מהערבי.
מספר את הסיפור למורה לגרמנית ובסיום השיעור הוא מסרב לקבל ממני תשלום. מסביר לו שעניין עם הפלסמה לא נועד כדי לאפשר לי לשרוד כלכלית אלא בגלל שמוצא בדבר משמעות קסומה. "החיים שלך הם מופע", הוא עונה, "ואני החלטתי לקחת חלק במופע שלך ולעשות לך טוויסט בעלילה".
דם זה לא פלסמה
