אוהבים אותנו! מופע החיים של מוטי פנאן נתי ארנן הוא איש משוגע. לא רק שהוא עושה דבר מטורף כמו להריץ שתי הופעות תיאטרון מוזיקלי במקביל, הוא גם מוכן לתת לנו הופעה שלמה שלו עם להקתו! פה - הופעה להורדה | יותר למטה - ראיון משוגע מאת: המגזין העיוור :: :: :: :: אמנם הופצו בעבר אי אלו שירים להורדה מן המופע, אך כאן יש סוף סוף מופע שלם, בברכת ההרכב ובאיכות משובחת. אתם מוזמנים לראות את הדבר האמיתי - בסוף הראיון [כאן למטה] ישנה הנחה לקוראי השרת! :: :: שימו לב - הקבצים הוסרו מהשרת. אולי הם יחזרו יום אחד, אבל כרגע קשה לנו לחתום על זה. נסו לחפש את ההופעה בסולסיק, רוב הסיכויים שתמצאו! :: :: 1. אינטרו 2. היינו יכולים 3. כנרת 4. אפילו ילד 5. לך מוטי (עם מר גוטל בוטל) 6. לוקח את מה שאיתי (אמא אוהבת אותך) 7. בדרך לשאנטיבאבאלנד 8. אני כמו כלב 9. עוגות מוקפצות 10. את מי אתה אוהב (מוטי שב לרמת גן) 11. קופי אנאן 12. גשם דשא 13. תתעוררי 14. נעימת פרידה 15. הדרן 16. היא קוראת בשביס זינגר + סוטול גוטל הרג את נתי ס. בולצמן לקח את נתי ארנן לשיחה צפופה, כדי שיהיו גם קצת אותיות ליד ההופעה שניתנת להורדה מאת: ס. בולצמן הם רצים כבר שנתיים או שלוש, וסוחפים אחריהם קבוצה גדֵלה של עשרות מעריצים אדוקים שמגיעים לכל הופעה, מדקלמים אותה, כמעט שכבר משתתפים בה בעצמם. הם תוארו כאקסצנטרים, משפריצים סקס אפיל, אגדות פרינג', זרים לכל דבר שנראה קודם לכן בארץ, ובמיוחד במילה הגסה – פולחניים. הם מפוכחים אבל הזויים, מצחיקים אבל עצובים, שמחים אבל מרירים, טובים אבל זדוניים, קשים, מחוספסים, וולגריים, כאלה הם מופעי החיים של קבוצת גוטל בוטל [באתר הרשמי יש המון תמונות, שירים להורדה וסרטונים], שתי אופרות רוק קומיות-טרגיות תאומות ומקבילות, מופע החיים של גוטל בוטל (הדמות השתלטנית והיצרית) ומופע החיים של מוטי פנאן (הדמות הרגשנית והתלותית), שמספרות על שתי הפסיכוזות של נתי ארנן, שהוא פסיכוזה שלו בעצמו, כל אחת בדרכה העשירה, האמנותית והשובה. יום שמח לי היה, ולקחתי את נתי ארנן, האיש והפסיכוזה, שבעצם נרצח כבר לפני 3 שנים ע''י מר גוטל בוטל, למגרש הביתי שלו ברחוב נגבה. אכלנו ביחד כמה מאות גרם של גרעיני חמניה, ישבנו לסדר כמה עניינים בקשר למופעי החיים של גוטל בוטל ושל מוטי פנאן, עליהם ועל שמאחוריהם, גילינו כמה דברים חדשים ונרקמה בינינו שיחה הזויה, שכלתנית, וכמעט פילוסופית, על האיש ועל הפנטזיה. אז גם גיליתי שמתחת לשפם (העירקי הדק), למגבעת ולמשקפי השמש (או לחלופין מתחת לגלימה ולכובע הטמבל) מתגלה יוצר רגיש שחושף טפח ומכסה טפחיים, ושהכמויות האדירות של האמביציה והיצירתיות שבו נוטפות ממנו כלפי חוץ, אלה שגורמות לו להיות לדעתי אחד מהמוסיקאים הכי עסוקים במדינה, מוסיקאי שבקרוב עשוי להריץ שלושה מופעים אישיים במקביל, שאת שלושתם כתב והלחין בעצמו ובשלושתם הוא לוקח את כל אורות הזרקור הראשי. שניים מהמופעים כבר רצים שנתיים או שלוש, והשלישי יעלה בעקבותיהם בקרוב, ימלא בשני המופעים הקיימים את כל החורים החסרים בהם ויקשר את השרשרת בין כל החלקים המופרדים שבדמות הבימתית שלו. גוטל בוטל | צילום: אבי נתן :. :. גוטל, מוטי, ונתי הקטן....:: האם נתי ארנן קיים? אם הוא קיים, באיזה עולם הוא קיים? עד גוטל אף אחד לא ידע מיהו נתי, גוטל הוא בעצם מי שהוציא את נתי למדיה. אני מתכוון לצאת עכשיו למופע שלישי לבד. עכשיו כשאופיע לבד, אני מתכוון להשאיר לגוטל את המופע שלי ולאפשר לנתי להתחיל לצאת החוצה, דבר שבקושי היה עד היום הזה. ואיך גוטל מגיב על זה? גוטל קיבל מופע משלו. גוטל הרג את נתי של אז, מיהו נתי החדש? לא יודע, אני אגלה את זה במופעים שלי לבד. אצל שחקנים ואנשי במה, הבמה מהווה סוג של אישוש לקיומם. אצלי זה חריף מאוד, במה היא המקום שאני מרגיש בו הכי חי, הכי alive. הגילוי בעצם של מי אני מתבצע דרך הבמה, אני מתפתח דרך הבמה. המופע של גוטל (אם אני מסתכל היום אחורה) בעצם היה כדי לעשות את האבחנה הזאת, בין ה-evil לבין הטוב. ככל שאתחיל להופיע יותר כנתי אוכל להתמקד במה השמן ומה המים, ונוכל לבחון כל אחד מי הוא. עכשיו היא ''תוכנית ההתנתקות'' שלי. גם זה קשור לאקטואליה, כמו שאר המופע? אני משתמש במושג הזה דווקא כי זה מצחיק, אני עושה את זה כי זה המופע שלי, ובעצם כמו שבמדינה מי יודע עד כמה זו התנתקות, כך גם במופע. הרי יכול להיות שגוטל ישתתף במופע של נתי? האם מוטי יודע על קיומו של נתי? ואם כן, איך הוא יגיב על ניתוקו של נתי מגוטל? מוטי לא תלוי בנתי, אלא בעצמו. אם גוטל ונתי הם משהו שנגזר אחד מהשני אז מוטי הוא דמות שלא תלויה, הוא יחידה עצמאית. הקטע הוא שדמותו של מוטי - במקביל לחיפושי אחר נתי, אני מחפש את מוטי - מוטי קרוב אלי יותר. בצורה הכי טכנית, אם נגיד את זה: אם גוטל היה הזדמנות להוציא את הרע, מוטי הוא הזדמנות להוציא את הכי חיובי. עכשיו אני מוציא את השילוב ביניהם, מה שאמור להיות אני. גוטל בעצמו, כדמות תומך במוטי. גוטל רואה במוטי סוג של ממשיך, תלמיד. אין לדעת. עד כמה חשובה לגוטל עצמאותו של מוטי? בסופו של דבר, אם מסתכלים על סוף המופע של מוטי, מוטי נהיה בסוף עם הגלביה, הכובע והמשקפיים, זה בדיוק כמו הכובע של גוטל, החליפה והמשקפיים. מוטי הופך להיות תשלים של גוטל. בניגוד לגוטל שמבין שהוא בעצם נתי ארנן (הוא אומר במפורש בשיר ''מיסטר ביג'' 'קוראים לי גוטל בוטל וגם נתי ארנן'), מוטי בסוף לא מבין שהוא גם נתי ארנן, אלא מבין שהתחפושת-שאנטי שלו לא שווה לכלום, הוא נשאר מוטי בסוף. מוטי התחיל עם מדי צופים, ובסוף הוא מוריד את החליפה של השאנטי ואומר הפסדתי, אבל 'יש לי עוד אוויר לכל גבעתיים', יש כאן אופטימיות בסוף. מופע החיים של מוטי פנאן | צילום: ישראל בר און :. :. בדיוק אכלתי סביח....:: האם המוכרים בנגבה יודעים שהסביח שלהם תפס מקום כל כך גדול ביצירה שלך? הסביח כאן, בנגבה, שזה הסביח שגדלתי עליו, לא כל כך מתקשר. ניסיתי לתקשר איתו ברמה של מה אנחנו עושים, אבל הוא לא משתף פעולה. לעומת זאת, הסביח של עובַד בכיכר נח מעוניין לתקשר, להגיע להופעה, גם צילמנו אותו לוידאו. הפנטזיה שלי היא לשלב את זה הרבה יותר, תוך כדי שאנשים יאכלו סביח בהופעות. אתה יודע, הסביח הוא לא סתם... פילוסופיה? זה לא סתם! סביח הוא ממש... דוגרי, לקחתי אנשים לאכול סביח, גם אנשים מהלהקה, הם היו עם דמעות בעיניים, כי זה אוכל מרגש. אני רציני לגמרי. אני אוכל סביח, ובשבילי, יש ימים שאני פותח את הבוקר ב-08:00 עם סביח. זה מדהים. מה מדהים בסביח? אתה מקבל מזה סוג של סוטול. עם הרבה מהחברים שנגנתי איתם באתי לאכול פה סביח, היינו מתחילים לעבוד תחת השראה. אמא שלי הכירה לי את זה. היא סיפרה לי על האיש שעושה סביח, לקחה אותי לפה בגיל 9-10, זה משהו מאוד ראשיתי. כמו שלקוקו היה את הטופי, הטופי שלך הוא סביח? (מחייך) זה בתור נתי או בתור גוטל? בתור נתי, למרות שבוידאו גוטל אוכל סביח. האם זה אומר שגוטל הוא נתי? נתי אדיקטד לסביח. גוטל אוכל סביח על הדרך, הוא חד מאוד, הוא לא יקדיש מחשבה לזה, יאכל וימשיך. גוטל הוא מלך, הוא באמת משהו שמעבר לכאן ועכשיו. הוא מג'יק. היו מקרים שהייתי מוציא את גוטל לפאבים ואתה רואה את המג'יק. האם החיים הם מונופול? האם המיקום של רחוב נגבה כמשבצת של מונופול הוא מוצדק? אני אספר לך סיפור על כמה נגבה בעיני הוא המרכז. אתה רואה את ה''סופר חי''? (מסמן, מעבר לכביש) ביום המקום הזה פתוח, ויש שם תוכים אמיתיים. תחשוב על התוכים באפריקה שכל היום היו בג'ונגלים, אכלו מנגו וקשקשו אחד עם השני. פתאום הם מוצאים את עצמם ברחוב נגבה בר''ג, מה יותר מזה? זה המהות! תקוע ליד הסמבוסק והסביח של נגבה! זה תוכים פנאן כמו בשנטיבבאלנד, הכל קורה כאן. זה האמא של המרכז, אין יותר מרכז מזה! המשולש הזה של סביח נגבה, פלאפל לנוער וצורי פיצוחים זה הפאסט פוד הכי איכותי בארץ, זה מדורג במקומות הכי גבוהים בארץ. העניין הוא שיש פה ברמת גן, עם אורוות הסוסים וכל זה, שילוב שאפשר להגיד שזה יותר מדי אקלקטי ובלתי אפשרי. אצלי זה התחבר, אתה יוצא מהאותנטיות ומגיע למקומות אוניברסליים. ניקח את דיוויד בואי, הוא לקח את ספייס אודיטי וזיגי סטארדאסט, שזה משהו מאוד חללי ורחוק. אני, בלי להיות מודע להיפוך שאני עושה, לקחתי את זה למקום הזה. ההליכה הייתה הפוך מרמת גן. הלב הוא רנדי ניומן והראש הוא דיוויד בואי. בשיר ''Small Town'' שכתב לו ריד על פי אנדי וורהול, יש משפט, ''הדבר הכי טוב בעיר קטנה הוא שחייבים לעזוב אותה'', הולך מאוד לאותנטיות, זה בטח מה שיש לי בלב. אני מרגיש כאילו שהרגש בא מכאן והראש מושך לאותו מקום שקוראים לו מציאות מקבילה. ומה פשר ההשראה של אורוות הסוסים? הייתי שם פעם אחת ויש לי זכרון חזק משם. לפני כמה חודשים הלכתי עם ה-VJ לעשות וידאו ארט למוטי. הלכנו לחוות הסוסים, חזרתי לשם אחרי שלא הייתי שם משהו כמו 15 שנה, וכל מה שכתבתי על גוטל, שמצא את נתי תלוי באורוות הסוסים, היה מדויק. זה מקום חשוך, שלא להאמין. אתה מגיע לשם וזה נראה כמו זירת רצח. זה לא יעזור, זה לא הגיע Out Of Nowhere, הדברים האלה. יש לגוטל איזה קטע עם רומניה, ''אני רוצה לחיות שוב ברומניה שלך'', זה בטח כי אתה רומני. לא... האם גוטל עממי? הוא חי בנגבה, שזה המקום הכי עממי בארץ, שלא לומר שזה המקום הכי עירקי בארץ (סביח, סמבוסק, עמידר), לא המקום של הישראלי השבע מתל אביב, אלא של הישראלי ה''עמך'', של אני ואתה. גוטל הוא מניפולטור. כלומר, אם יש בו איזה סוג של עממיות, הוא ישתמש בה כדי לסחוף אחריו אנשים. הוא סוג של מנהיג, ''ריצ'רד השלישי'' הוא הדוגמא הכי טובה: כמו שריצ'רד השלישי פגום, גם בו יש פגם. הוא לא אהוד ורצוי והוא נאבק כדי להשיג את המטרות שלו. הרבה פעמים באכזריות, אבל פתאום הוא משתמש בפאזה העממית שלו, אתה יודע. אתה מתכוון לזה שגוטל הוא טיפוס רע? כן. טיפוס שלילי שצריך להזהר ממנו? כן. מאיזה היבט אצל גוטל אפשר להזדהות איתו אם צריך? יש בו המון הומור, הוא צ'ארמר, הוא מקסים, כמו ריצ'רד השלישי שמצליח להקסים את אן, ולפני זה הוא הרג את בעלה. הוא עדיין מצליח לתפוס את האישה של זה שהוא הרג... הוא מצליח לתפוס אישה? הוא הרי מנסה כל הזמן להשתלח בה. גוטל מנסה לתפוס את הנשים, הוא גם לא ממש מנסה לתפוס אותן, כי הן כבר שלו. כשגוטל בא לאישה הוא לא מנסה בכלל לפתות אותה, כי היא כבר שלו מאליה. הוא לא צריך לעשות כלום, בניגוד למוטי שנלחם, רוצה כל כך את כותל. נואש. על משקל ''מי הרג את אגנתה פלסטקוג'', אז מי הרג את כותל פותל? העמבה, היא איכלה את הסינפסות במוחה וכותל איבדה את הזכרון. מה זה אומר על כותל, שהיא איבדה את הזכרון? מצד אחד, מה שזה אומר זה שהיא לעולם לא תוכל לחזור אל מוטי, ומצד שני יש פה המון שחרור, כי עכשיו היא לא רוצה אותו. בגוטל יש את המשפט ''אם אין לך שום דבר עם אף אחד, אז למה אין לך משהו איתי'', יש נסיון להבין למה את לא רוצה אותי, הרי ההבנה שמישהו לא רוצה אותנו היא הדבר הכי בלתי נתפס. הפגיעה במקום כזה היא מה שמכונה בפסיכולוגיה פגיעה נרציסטית, זה פוגע במקום הכי עמוק, כשמישהו לא רוצה אותנו. כותל ללא זכרון היא איזו רמה של שחרור, הידיעה שזו שלא אהבה אותי בסופו של דבר לא אהבה אותי, לא בגלל שאני הוא מי שאני, אלא כי היא איבדה את הזכרון, זה סוג של הקלה. היא לא זוכרת מי אני. אם היתה זוכרת, אולי היתה אוהבת אותי. זה מה שנקרא ''גאולת העמבה''. למה מוטי כל כך אדיפוסי? הרי הוא שר כל הזמן על אמא שלו, הוא מחפש שכותל תמלא את דמות האם בחייו? בא נתחיל מזה שמוטי עובד בשני מישורים, המישור האישי והמישור הלאומי. בשיר ''לוקח את מה שאיתי'' (''אמא דואגת לך'') מוטי שר כשהוא עוזב את הארץ ולוקח את מה שאיתו. ה''אמא'' כאן היא הכוונה למדינה, מוטי שר ''דואגת לעצמה''. ברמה הלאומית יש לנו גם המון דברים במדינה שהם ''כותל ללא זכרון''. מוטי הוא פרודיה, בתכל'ס, בדיוק כמו שגם בשיר של כוורת, ''נתתי לה חיי'' מדובר על מדינה ולא על אהבה, כך גם אצל מוטי. כשמדובר על ''אמא אוהבת אותך'', מדובר על המדינה. קוראים לה כותל בגלל הכותל? לא חשבתי על זה. עד כמה משמעותית היתה דמותה של צילה פנאן בחייו? בתחילת המופע דמותה של צילה היה משמעותית יותר, בשיר ''את מברכת על נירות'' היתה הזכרות בה, זה שיר שהחלטנו להוריד אותו, מפני שעכשיו הדגש הוא יותר על הדמות של כותל בקטע של האמא שלו. איפה היא דלמניה? גם היה שיר כזה במופע פעם והוא ירד... ניסינו בהתחלה ליצור סוג של מעבר, כמו המעבר ההיסטורי של יהודי שעבר את גרמניה והגיע לארץ, עבר את כל מה שעבר, את הישראליות, עד לישראל של ימינו. בשלב מסוים הבנתי שזה לא משרת את המופע, ליצור שם איזה מין אפוס היסטורי. גוטל בוטל | צילום: אבי נתן :. :. אז מה אמרנו על יזם?....:: אני מזהה במופע הרבה מסרים סייבר-פאנקיסטים. ככל שהמופע מתגבש יותר, אני מזהה יותר ויותר רמזים אוטופיים ופוטוריסטים שמופיעים בו, החל מתלבושות, דרך טקסטים, אלמנטים במוסיקה ובתיאטרליות עצמה. האם בין השורות זה משהו שאתה מנסה להעביר במופע? המופעים לא מתגבשים מתוך המודע. לא הקונספט, לא הדמויות ולא הנראטיב. לפיכך הרבה פעמים, תוך כדי שהמופעים נמשכים לאורך השנים האחרונות, אנשים קולטים אותם כלא הומוגניים, אקלקטיים ולפיכך גם פוטוריסטים, דאדאיסטים וסייבר-פאנקיסטים. יכול להיות שאלה באמת המסרים. העניין הוא ששני המופעים מצויים בתהליכים שעדיין לא הסתיימו. עדיין קשה לי לקבוע מהם המסרים של המופעים האלה או לחילופין ''למתג'' אותם כסייבר וכדומה. קיימים במופע הזה אמנם אלמנטים אנרכיסטיים, אבל המופעים האלה מתכתבים יותר עם ''תאטרון האכזריות'' של אנטונן ארטו. מהי עמדתך, בכלל, לגבי אוטופיה ופוטוריזם? אני עצמי חובב סייבר-פאנק. כתבתי פעם אפילו סיפור סייבר-פאנק שקראתי לו ''2007''. אני חושב אפילו שהוא די התקיים. המופע, וגם מקבילו, נכתבו כדי להיות פרודיה מטורפת על המציאות המטורפת של מדינת ישראל בתחילת האלף השלישי. הבדיחות המקוריות נכתבו על האקטואליה של לפני שנתיים, אבל רבות מהן נשארו אקטואליות לגמרי גם עכשיו (הדוגמא הכי בולטת לדעתי היא בשיר ''ילדים'' בגוטל בוטל ו''גשם דשא'' במוטי פנאן, עם השורות המתחלפות בכל מופע). האם לכאורה כתוב בין השורות על זה שהמדינה, על פי זה, צועדת במקום, או שהמופע נכתב מלכתחילה בתור נבואת זעם שמתגשמת? צועדת, אחושילינג צועדת. ראיתי לפני כמה ימים ''החמישיה הקאמרית'' מלפני 9 (!) שנים. רלוונטי כמו תפוז טרי. כלום לא משתנה פה. נהפוך הוא, אנחנו חוזרים אחורה כל הזמן. עד הקריסה וחורבן הבית השלישי. המדינה הזאת נגועה בפאשיזם, שמחלחל עד לאומנות. פעם אפילו דיברתי על זה בראיון במיקסר. פנאן, בנאדם | צילום: אלי מעייני :. :. שנינו אנשים חסרי משמעות....:: האם אתה חושב שנתי מגלומן? אני לא חושב שנתי מגלומן. אני חושב שנתי מנסה לגרד את הקצוות כמה שיותר, כי שם קורים הדברים האמיתיים יותר. מה זה לגרד את הקצוות בקרב המדיה, או לא רק בקרב המדיה אלא בקרב החברה? מה שאנשים רוצים לשמוע זה על איזה סמים עשיתי, על טראומות נפשיות וחרדות. אני יכול לבוא ולפתוח את הדברים האלה, אבל זה לא מעניין אותי, כי מה שאני עוסק בו ומה שאנשים בכלל צריכים לעסוק בו זה לא במי האמן, זה לא רלוונטי, אלא במה הוא יוצר, בגירוד הקצוות ברמות הטוטאליות האמנותיות. טוטאלי כמו מי, כמו צ'ארלי צ'פלין? צ'פלין הוא דוגמה נהדרת, זה אדם שהדמות של היצירה שלו היוותה את ה''מיין אישיו''. היום זה כמעט לא ככה, האמנים מעמידים את עצמם במרכז ולא את היצירה שלהם, ואם שאלת על מגלומניות אז זו המגלומניות. אני בדיוק כמוך, שנינו אנשים חסרי משמעות, מה שמשמעותי הוא היצירה. אם אתה הולך על הקצה, תביא את זה לבמה. הרי לנפנף בחולשות שלך הפך למשהו כל כך רומנטי ומקסים, זה בדיוק גורם גם למי שיוצר וגם למי שמאזין לפספס את העיקר. אם אתה נואש, תביא את זה לבמה. יש לך איזה שהוא ייעוד. אתה מבצע מעמדה של חלש או חזק? אני מבצע מעמדה של משרת, אני לא מעמיד את נתי במרכז. נתי קיים, אבל אני לא חושב שנתי מעניין כמו שבעצם אני חושב שאין כל כך בני אדם שמעניינים, מעטים מאוד. ישעיהו לייבוביץ' היה איש מעניין, אתה לא יודע שום דבר על החיים האמיתיים שלו, ואת זה אני עוד אומר כי אני קורא אותו יותר, ומכיר אותו יותר. פרי פארל, טום ווייטס, אלה אמנים שלא התרכזו בלספר על מי הם, כמה הם מתייסרים ואילו סמים הם עושים, אלא הביעו את עצמם דרך הדמויות שעשו. אני חושב שמה שאמנים צריכים להביע, ופה בעצם קשורה המגלומניה היפה ששאלת עליה – אמנים לא מבינים שהם משרתים, זה העניין – כאן המרכז. מעטים האמנים שהם משרתים של משהו. בתאטרון, לחלק מהשחקנים יש את ההבנה שאני משרת משהו שגדול ממני, וזה הכי בא לביטוי במה שנקרא ''תאטרון האכזריות'' של אנטונן ארטו. נמאס לו מחוסר הטוטאליות שיש בתאטרון, מה שנקרא ''talking heads'', כשאתה רואה שני שחקנים שרק הראשים שלהם מדברים. הוא דיבר על הקטע של התאטרון הטוטאלי, זה משהו שהוא ראה באיים הבאלינזיים, שם פתאום הוא ראה תאטרון מסוג אחר, שמשלב בין מוסיקה לתנועה לדרמה, כשבכל המופע הזה, האנשים בבאלי נמצאים במצב של טראנס והחוויה שהם והקהל שלהם חווים זו חוויה שהיא חוויה רב חושית, והם ממש משרתים כמו סוג של כהני דת. זה בדיוק התפקיד, זה גם היה התפקידים באיפה שכל הדרמה התחילה, בפולחנים ביוון, שם היתה התפיסה שאתה משרת משהו. כשאתה אומר מגלומניה זה בדיוק ההפך מזה. האם הרקע שלך בתאטרון מייחד אותך על פני אמנים אחרים, שלפי תפיסתך לא מבינים את התפקיד של המשרת, יכול להיות שהלימודים הם מה ששינו לך את התפיסה? בוודאי שלמדתי את זה בתאטרון. יותר מזה, אני חושב שהרגשתי את זה גם לפני זה, גם המופעים שעשיתי בגיל 16-17 היו מופעים שהיה בהם אלמנט משחקי גדול מאוד. היינו עולים מאופרים, והיו שם אלמנטים דרמטיים. זה משהו שהולך ומתחדד. מבחינת העבודה שלי עם אנשים שמנגנים איתי, זו קצת עבודה של במאי ושחקנים. וואלה. זה באמת הרעיון של המופע של מוטי פנאן, אני נותן מקום ליכולות הדרמטיות של שאר חברי ההרכב. בעצם אני נותן להם את הבמה לא רק כשחקנים, לא רק כנגנים, אפילו כיוצרים ומבצעים, יש כמה שירים שמבצעים חברים אחרים בהרכב. ''אני כמו כלב'' שמבצעת תום, ''עוגות מוקפצות'' שמבצע ג'ו, ''ילדים'' שאורי לוקח בו חלק. אני מתכוון גם לתת לטל לבצע שיר שכתבתי במקור לתום, שייקרא ''פיית השאנטי''. יש גם שירים שנכתבו על ידי חברים אחרים בהרכב. את ''קום גוטל'', לדוגמה, כתב אורי נועז והלחין דודי כהן, הגיטריסט הקודם שלנו. לאורי, אגב, אנו מחפשים מחליף עכשיו, כי הוא נוסע בקרוב לברזיל לחצי שנה. האם אתה חושב שהמופעים של גוטל ומוטי ממצים את עצמם? אחרי הכל, הם רצים כבר כשלוש שנים, ואנשים עשויים לא להבין שהם מתפתחים ולא קשורים אחד לשני, זה מה שעשוי לגרום לקהל להצטמצם רק לזה שעוקב באדיקות אחרי המופע. אם זה נכון, זה לא אמור לתסכל? האופטימיות והפסימיות שלי לא הולכות על פי הדבר הזה, זה לא המקדים שלי. כל עוד המופעים הולכים ומתפתחים והאלמנט היצירתי נמשך, זה יימשך. זה תלוי קודם כל בי. אני לא ממשיך כדי להמשיך, אלא כי יש לי סיפוק מזה, והוא לא תלוי בקהל. ברגע שלא יהיו יותר מאגרי יצירה, אני אגיד. אתם עומדים להכנס לאולפן ולהקליט את המופע. לשם מה, מה השאיפות שלכם? המטרה היא בסופו של דבר תיעוד החומר בצורה מקסימלית. הוצאת אלבום (או ליתר דיוק אנחנו אפילו חושבים על מספר אלבומים), זה דבר שיפיץ אותנו למעגלים רחבים יותר. נכון להיום, אנחנו חושבים על להקליט את הכל ''לייב'' באולפן, או אפילו להוציא DVD. בשביל זה כמובן דרושים אמצעים. כשאתם מציגים את עצמכם לקהל הרחב, עד כמה אתם מתכוונים ''להתנצל'' בפני המאזינים? הרי המופע בוטה, חתרני ולא ממש ''רדיו פרנדלי''? אני לא חושב שהמופע בוטה וחתרני. גם לא השירים. אנחנו אומרים את האמת שלנו, ומי שרואה בזה חתרנות זה בגלל שיותר נוח להצביע על השונה מאשר לפקוח עיניים למציאות. המציאות היום היא זו שבוטה, היא זו שחותרת תחת ערכים הומניים בסיסיים. בתור מופע מורכב, עם מבנה שלם של עלילה, קשה מאוד להעביר את הרעיון בשיר אחד, ומהצד השני של המאזין, קשה לגבש דעה אמינה על המופע ועל הרעיון שלו, אז כמובן על הקו המוסיקלי שלו, שהרי משתנה בין שיר לשיר. השירים שיוצאים כבודדים עומדים בזכות עצמם. כך גם כל השירים שלנו. נכון, בתוך המופע הם משולבים בקונטקסט מסוים – אבל, היי, ראש פתוח! מקבלים עוד חתיכה מהפאזל ועוד אחת, ובסוף את כל התמונה! :: :: :: :: הראיון הזה יצא מורכב, כמו פאזל. הקטע המושכל של התאטרון, הקטע הפילוסופי של המופע והקטע ההזוי של הסביח. קצת קשה לערוך את הראיון הזה או את ההתפתחות שבו. האמת היא שעל השילוב בין הקודש והחול, על הנשגב והיומיומי – שייקספיר עובד על זה, חנוך לוין עובד על זה. אני אמנם לא משווה את עצמי אליהם, אבל אתה מבין... :. :. ומתנה....:: אטנשן: קבוצת גוטל בוטל מעניקה הנחה לקוראי השרת העיוור. כל מי שיזדהה כקורא השרת העיוור (או יביא הדפסה של עמוד מהשרת העיוור) יקבל הנחה של 15 ש''ח בכרטיס למופע. 35 ש''ח במקום 50 ש''ח, במוצ''ש הקרוב, 17.7, בתאטרון תמונע בתל אביב. :: :: :: :: בקרו גם באתר החדשות של קבוצת גוטל בוטל, בעמוד שלהם בבמה חדשה ובפורום שלהם. קישור למקור בשרת העיוור